'ולמה קורין ספר רות בעצרת בזמן ירידת התורה? ללמדך שלא ניתנה התורה אלא על ידי ייסורין, שנ' (יחזקאל ל"ו כ"ז): "ועשיתי את אשר בחקי תלכו", ואומ' (תהלים ס"ח י"א): "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים”; בקשה התורה שבט של עניות שאם יהיו ישראל עשירים אינם מתעסקים בתורה, אבל כשהם עניים הם מתעסקין בתורה, שיודעין שהן רעבין ומתעסקין בלב טוב. ולמה קורין מגלה זו בחג שבועות? שמגלה זו כולה חסד, והתורה כולה חסד, שנ' (משלי ל"א כ"ו): "ותורת חסד על לשונה", ונתנה בחג שבועות' (לקח טוב; רות ד,כב). המדרש מביא שתי סיבות לקשר בין חג שבועות לקריאת מגילת רות; נראה שיש בין שניהם קשר, שאמנם הקב"ה הביא את התורה יחד עם עניות כדי שיעסקו בתורה, אבל זה לא באכזריות ח"ו אלא זה בשביל גילוי החסד, שהתורה היא חסד ולכן היסורים והעניות מביאים לגילוי חסד גדול (התורה) ולכן זהו מצד עשיית חסד, כדי שיהיה גילוי חסד גדול בעולם. לכן יחד עם גילוי העניות יש גילוי של חסד, והקב"ה שולח לאנשים ממון כדי שיוכלו לעשות חסד עם הנזקקים, וכך יוצא שאע"פ שיש גילוי של יסורים ועניות בשביל התורה, בכ"ז ה' שולח שליחים לעשיית חסד כדי להקל על האנשים שלא ישארו ביסורים ועוני. אולי אפשר כרמז שהתורה מתחלקת בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לכן כנגד שניהם יש גילוי במגילת רות וחיבורה למתן תורה; מצד בין אדם למקום זהו יסורים ועניות שה' מביא כדי שיתחברו לתורה שהיא גילוי שמו ורצונו, מצד בין אדם לחברו שזהו שהתורה כולה חסד וכך מגלה גם שאדם צריך לעשות חסד עם חברו. ישנם עוד כמה טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות, באבודרהם מובא (בין כמה טעמים שמביא): 'ועוד טעם אחר: לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, כדאיתא בפ' החולץ; ורות גם היא נתגיירה, שנאמ': "כי אל אשר תלכי אלך" וגומ'' (אבודרהם; סדר תפילות הפסח, שאר תפילות החג). כך שיש במגילת רות דימוי לנעשה במתן תורה; לפי זה נראה שיש למצוא במגילה כמה דברים שמזכירים את מתן תורה (בנעשה בבנ"י כמו הגיור, ובגילוי של התורה כמו שכולה חסד). "ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו" (רות א,א). '"וילך איש" – עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו; לכך נענש' (רש"י). לעומתו במשה מוסר התורה מתגלה שהיה עשיר גדול בזכות התורה: 'אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה ... עשיר - "פסל לך", פסולתן שלך יהא' (נדרים לח,א), ומשה היה נותן את כל כולו למען בנ"י (כגון שאמר: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [שמות ל,לב]), שכך מתגלה בו קשר לגילוי תורה שהיא חסד (היפך מאלימלך). ומשה רצה בכל מהודו להיכנס לא"י ("ואתחנן אל ה'" וגו' [דברים ג,כג]), היפך מאלימלך שיצא מא"י. כך גם מתגלה במתן תורה קשר לא"י, כיון שעיקר מקום התורה זה בא"י (ספרי "עקב", מג), ולכן כבר בסיני התורה נתנה בראי של קיום בא"י, שזהו היפך ממעשה אלימלך שיצא מהארץ. גם יציאה מהארץ זהו כעין ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב), וכל התורה היפך מע"ז: 'כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי "ראה", נד); זהו גם גילוי כנגד שכל התורה קשורה דווקא לא"י. לכן מתגלה בעזיבת אלימלך את א"י היפך מחסד, שזהו היפך מהתורה שכולה חסד וגילויה זה בא"י; לכן נענש ומת בשל שתי הסיבות – שנמנע מחסד ('ולמה נענש? לפי שהפיל לבן של ישראל ... כך אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה, וכיון שבאו שני רעבון, אמר: עכשו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי, וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו. מה עשה? עמד וברח מפניהם, הדא גרמא ליה, שנאמר "וילך איש מבית לחם"' [ילקו"ש נ"ך רמז תקצ"ח]) ושיצא לחו"ל ('וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר (רות א, יט): "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי". מאי הזאת נעמי? א"ר יצחק: אמרו: חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?' [ב"ב צא,א]). אלימלך ושני בניו מתו, כעין שבמתן תורה אם ישראל לא היו מקבלים את התורה היו מומתים (שבת פח,א). בנוסף, בין כל דברה ודברה פרחה נשמתם של ישראל והקב"ה החזירה: 'ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו): "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י): "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה"' (שם,ב). ממילא באלימלך ובניו שלא היו ראויים לגילוי כעין מתן תורה, שלא עשו חסד שזהו גילוי תורה (וכן יצאו מהארץ שזהו כע"ז שהיא היפך מתורה), התגלה רק שפרחה נשמתם (והקב"ה לא החייהם, כיון שלא ראויים לגילוי תורה שלכך הקב"ה החיה את ישראל בשביל קבלת התורה). לכן כמו שבדברות יש עשרה דברות (שזהו עשרה חיתוכים של דיבור, שהרי יש יותר מעשרה מצוות בעשרת דברות), כך גם במשך זמן של עשר שנים (שכל שנה זהו יחידת זמן בפני עצמה, כמו שכל דברה היא בפני עצמה) מתו אלימלך ובניו: "וישבו שם כעשר שנים. וימתו גם שניהם מחלון וכליון" וגו' (רות א,ד-ה). בשמו של אלימלך כעין נרמז שבמתן תורה באו בנ"י לקבל את אלוקותו של ה' ולהמליכו בעולם, שכך אלימלך רומז שה' הוא "א'לי" והוא "מלך". ושני בניו כעין שני לוחות הברית שהתורה זהו גילוי של רצון ה', גילוי שם ה', כמו שהבנים הם גילוי של אביהם. ובכל לוח היו חמש דברות, שכך בשמם יש חמש אותיות: "מחלון" ו"כליון" (אולי מחלון כגילוי קשר בין אדם למקום – שה' מוחל לשב בתשובה; וכליון כרמז בין אדם לחברו – שהאדם זמני בעולם כעומד גופו לכליון). שבהם התגלה כהיפך מגילוי מתן תורה. אבל כתוצאה מכך התגלגל שבועז יקח את רות וממנו יצא דוד המלך (שזה עוד סיבה לקריאת מגילת רות בשבועות שזהו יום שנולד ומת דוד המלך; וכן זהו יום גילוי מלכות בית דוד; ראה 'מועדי ישראל', 'חג מלכות בית דוד', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). שנעשה כילוי למניעת חסד של אלימלך ובניו, והתגלה גילוי גדול של חסד ע"י בועז (ראה 'לזמן הזה', סיון, 'החסד בתורה ובמגילת רות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), וכך נולד שורש בית דוד, שהוא מגלה את כסא ה' בעולם ("וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" [דה"י א כט,כג]), כעין מתן תורה שגילה את כסא ה' בעולם. לכן מתגלה בבית דוד כעין מתן תורה, שמלכות דוד זהו היפך משעבוד מלכויות (ובפרט כשבית דוד נהגו כראוי וכך מלכו על כל העולם, אצל דוד ושלמה), כמתגלה במתן תורה: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה): "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א). שהתורה במהותה קשורה לחירות: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב). לכן מעשה רות ובועז היה בזמן קציר חיטים שזהו גילוי של זמן שבועות (ולכן זהו עוד טעם לקריאת מגילת רות בשבועות, כמו שמביא האבודרהם), שזהו גילוי של תיקון לגילוי חיטה, תיקון לדעת, תיקון לקלקול שנעשה מעץ הדעת שהיה חיטה (לדעת ר"י, ברכות מ,א); שהתיקון השלם יתגלה לעתיד לבא עם ביאת משיח צדקנו בבי"א.