[1]  יב,א: אֹהֵב מוּסָר, אֹהֵב דָּעַת; וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר: ש: מה בין צדיק וטוב, לרשע ורע? ת: הפרק כולו מציג את הניגודים וההפכים בין טוב לרע, כגון: טוב – יפיק רצון מה', לעומת הרע – ירשיע (ב), צדיק חושב על צדק ומשפט ואילו הרשע חושב איך לרמות (ה), דרך האוויל ישרה בעיניו ואילו השומע לעצה הוא חכם (טו), ועוד ועוד כהנה וכהנה, עד סוף הפרק.

[1]  יג,א: בֵּן חָכָם, מוּסַר אָב; וְלֵץ, לֹא-שָׁמַע גְּעָרָה: ש: מה מפיק החכם מחוכמתו ומה מפיק הרשע מרשעותו? ת: כל הפרק מציג את הניגודים בין החכם והטוב לבין האיש הרע, כגון: יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר, וְאֵין כֹּל; מִתְרוֹשֵׁשׁ, וְהוֹן רָב (ז), כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת;    וּכְסִיל, יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת (טז), חַטָּאִים, תְּרַדֵּף רָעָה;    וְאֶת-צַדִּיקִים, יְשַׁלֶּם-טוֹב (כא), ועוד ועוד.

[1]  יד,לד: צְדָקָה תְרוֹמֵם-גּוֹי; וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת: ש: אם הצדקה מהגוי מרוממת אותו, מדוע חסדו נחשב לחטא? ת: הצדקה באה מיוזמת הנותן הגוי, ולכן היא חיובית, ותרומם את הגוי הצדיק שיזם והחליט לנדב. לעומת זה החסד בא כתוצאה מבקשת המקבל לעזרה מהגוי – וזהו חטא, כי זה יגרום לגוי להתפאר, כאילו שבזכותו היהודי חי.

[1]  טו,א: מַעֲנֶה-רַּךְ, יָשִׁיב חֵמָה; וּדְבַר-עֶצֶב, יַעֲלֶה-אָף: ש: מה השפעת סגנון הדיבור על המציאות? ת: לסגנון הדיבור יש השפעה רבה, כגון: מַעֲנֶה-רַּךְ, יָשִׁיב חֵמָה (א), לְשׁוֹן חֲכָמִים, תֵּיטִיב דָּעַת (ב), מַרְפֵּא לָשׁוֹן, עֵץ חַיִּים (ד), שִׂפְתֵי חֲכָמִים, יְזָרוּ דָעַת (ז), וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ (ח). לא רק הלשון מייצרת מציאות, גם שימוש נכון באברי האדם – יש להם השפעה על המציאות: הלב - לֵב צַדִּיק, יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת (כח), עיניים - מְאוֹר-עֵינַיִם, יְשַׂמַּח-לֵב (ל), אוזן - אֹזֶן--שֹׁמַעַת, תּוֹכַחַת חַיִּים (לא).

[1]  טז,א: לְאָדָם מַעַרְכֵי-לֵב; וּמֵיְהוָה, מַעֲנֵה לָשׁוֹן: ש: מה כוח האדם מול ה'? ת: יד ה' גוברת בכל על האדם, כגון: וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה (ב), כֹּל פָּעַל יְהוָה, לַמַּעֲנֵהוּ (ד), בִּרְצוֹת יְהוָה, דַּרְכֵי-אִישׁ (ז), וַיהוָה, יָכִין צַעֲדוֹ (ט), וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו (כ), והמסקנה: וּמֵיְהוָה, כָּל-מִשְׁפָּטוֹ (לג).

[1]  יז,ו: עֲטֶרֶת זְקֵנִים, בְּנֵי בָנִים; וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם: ש: מדוע סב מתפאר דווקא בנכדו ולא בבנו, ומדוע בן מתפאר באביו ולא בסבו? ת: סב שחינך את בנו ליראת ה' עדיין חרד שמא בנו לא יחנך כראוי את בנו, שהוא נכד הסב, ולכן מתפאר בנכדו דווקא, כאשר רואה שגם בנו חינך את נכדו כראוי. לעומת זה הבן מכיר בחינוך הטוב שקיבל מאביו, ואינו רואה את הקשר הישיר לחינוך הסב לאביו, על כן הוא מתפאר באביו דווקא. המצב הכי מכעיס גם עבור סב וגם אב, הוא כאשר הבן כסיל, ואינו מבין בתורה: כַּעַס לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל (כה).

[1]  יח,ב: לֹא-יַחְפֹּץ כְּסִיל, בִּתְבוּנָה: ש: מהן תכונות הכסיל והאוויל, ומה של החכם? ת: לא חפץ בתבונה (ב), שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב (ו), פיו ודיבורו – מחיתה (פגע) לו (ז), מֵשִׁיב דָּבָר, בְּטֶרֶם יִשְׁמָע--אִוֶּלֶת הִיא-לוֹ, וּכְלִמָּה (יג). ומהן תכונות החכם? מַיִם עֲמֻקִּים, דִּבְרֵי פִי-אִישׁ; נַחַל נֹבֵעַ, מְקוֹר חָכְמָה (ד), לֵב נָבוֹן, יִקְנֶה-דָּעַת; וְאֹזֶן חֲכָמִים, תְּבַקֶּשׁ-דָּעַת (טו).

[1]  יט,ג: אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל-יְהוָה, יִזְעַף לִבּוֹ: ש: מה גורם לאדם לא להאמין בה'? ת: אדם אוויל – דרכו משתבשת ונעשית מסולפת – לא אמיתית. שיבוש דרכו – גורמת בהמשך לכעס על ה' ולחוסר אמונה. אדם חכם (שֵׂכֶל אָדָם; יא) זוכה מה' לדברים שלא נמדדים בכסף, כגון אישה חכמה, לעומת אדם, אפילו כסיל (הַוּ‍ֹת לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל; יג), הזוכה לבית והון – מהורשת אביו: בַּיִת וָהוֹן, נַחֲלַת אָבוֹת; וּמֵיְהוָה, אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (יד).

[1]  כ,כט: תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם; וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה: ש: מדוע זקן מתהדר בשיבתו וזקנתו? ת: הצעיר מתפאר בכוחו – כי אין לו משהו אחר להתפאר בו. לעומתו, הזקן צלח את הילדות והבגרות וזכה לימי שיבה, דבר שהבחור לא בטוח שיזכה להגיע לזה, וזהו יתרונו של הזקן על הבחור.

[1]  כא,כא: רֹדֵף, צְדָקָה וָחָסֶד--יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד: ש: מה המיוחד ב'רודף צדקה'? ת: צדקה מסייעת לחיות: כֵּן-צְדָקָה לְחַיִּים (יא,יט), ומי שרודף אחר עני כדי לתת לו צדקה, מוסיף לעצמו חיים וכבוד, וגם גורם שאחרים יתנו צדקה.

[1]  כב,יז: הַט אָזְנְךָ--וּשְׁמַע, דִּבְרֵי חֲכָמִים; וְלִבְּךָ, תָּשִׁית לְדַעְתִּי: ש: מה תפקידי האוזן והלב בעניין ציות למצוות? ת: האוזן מוּטָה (הַט) להאזין ואז לשמוע, כלומר לנסות להבין, ואילו הלב מרגיש ומקבל על עצמו לציית לְדַעַת ה' ומצוותיו, גם בלי לחשוב ולשקול.

[1]  כג,יב: הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ; וְאָזְנֶךָ, לְאִמְרֵי-דָעַת: ש: מה מהות תפקודם של האוזן והלב? ת: הלב מרגיש ומשתכנע – לכן המוסר האלוהי מופנה אל הלב, ואילו האוזן שומעת ושוקלת את אמרי הדעת והחוכמה האלוהית אשר היא שומעת, ורק לאחר מכן – משתכנעת.

[1]  כד,ו: כִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה; וּתְשׁוּעָה, בְּרֹב יוֹעֵץ: ש: מהו סוד הניצחון במלחמה? ת: אדם הלוחם באחר צריך לתכנן תחבולות שונות שלאויב אין מענה עליהן, ולבצען. אך לא די בכך שהלוחם פועל לבדו. כדי לנצח במלחמה – היא התשועה – יש להתייעץ עם הרבה אנשים חכמים - בְּרֹב יוֹעֵץ – ובכך יימצאו תחבולות נוספות שיכריעו את המלחמה לניצחון.

[1]  כה,כא: אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם: ש: מה ההיגיון להאכיל ולהשקות את האויב? ת: מדובר בשונא השבוי בידך (שהרי אתה מסוגל להאכילו ולהשקותו), וכשבוי הוא כבר לא מזיק לך. ה' רואה את טוב לבך, כאילו אתה מסלק גחלים שמציקות על ראשו של השבוי (כִּי גֶחָלִים--אַתָּה, חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; כב), ולכן וַיהוָה, יְשַׁלֶּם-לָךְ (כב) על האנושיות שגילית כלפיו.