"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב,ג). 'אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא' (שו"ע; או"ח רסג,ב). 'נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הן כבודה; אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות", ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם". האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם, שנאמר: "והלכו גוים לאורך", ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל? באור הצדקה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". וכל כך למה? בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת' (ילקו"ש; רמז תשיט). בזכות נרות שבת הקב"ה יאיר לנו לעתיד לבא, והאומות ילכו לאורנו. דבר זה מבטא את מעלת מהותם של ישראל להאיר באור ה' לכל העולם. לכן זה קשור לשבת שהיא גילוי הקדושה בעולם, שמחבר את כל העולם לה' שברא את העולם בבריאת העולם. שאנו מכבדים את השבת בהדלקת הנרות לכבודה ('וכבוד השבת נרותיה הן כבודה'), ובכך מגלים בעולם את כבוד ה' שברא ושבת בבריאה וקידש את השבת, וכך מאירים בכל העולם גילוי שם ה' גדול, ולכן בזכות זה ייעשה לעתיד כשהעולם יתוקן הארה גדולה בעולם מכבוד ה' כגילוי לשורש שנתן כח לגילוי זה (של תיקון העולם) שלעתיד. כיון שזהו גילוי של מהותם של ישראל לכן נראה שישנם שלוש סיבות להדלקת הנרות: א. כבוד השבת, כמו שמובא בילקו"ש, וכן ברש"י: 'חובה - כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא (דף עה:)' (שבת כה,ב; רש"י ד"ה 'חובה'). ב. עונג שבת, כדי שיראה את המאכלים שבכך יהנה בעונג בסעודתו: 'הדלקת הנר – דכתיב: (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג" – זו הדלקת הנר בשבת' (תנחומא "נח" סימן א). וכן בתוס': 'הדלקת נר בשבת חובה. פי': במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג' (שבת כה,ב; תוס' ד"ה 'הדלקת'). ג. משום שלום בית, שבחושך יבואו לידי מריבה: 'הדלקת נר בשבת - שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה' (שבת כה,ב; רש"י ד"ה 'הדלקת'). נראה שיש שלושה טעמים כנגד שלושת האבות שהם היסוד של בנ"י, שה' בחר בם ובראם כדי להאיר באור ה' בעולם, כמו שמתגלה בעניין שבת שאנו בנ"י בניהם ממשיכי דרכם מאירים באור ה' בעולם. הטעם של כבוד שבת, שזהו שיש אור מאיר שזה מכבד את היום, זה כגילוי של אברהם אבינו שבו נאמר גילוי של אור שמאיר את חשכת העולם: 'אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג). הטעם של עונג שבת כנגד יצחק אבינו, שבשבת המאכלים מתקדשים והעונג מתגלה בקדושה, שאין זה כמו מאכל חולין רגיל שיכול למשוך לרעה, שמתענג ומתבהם ("וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" [דברים לב,טו]), אלא זה מתגלה בהתענגות של קדושה, ובהתקדשות המאכלים והעלאתם לקדושה. שזהו כעין מעלת א"י שמקדשת את הגשמי שמתקדש ומתעלה לקדושה, ובו גם מתחברים לשכינה (' ... קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ ... באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה' [ב"ח; טור או"ח סימן ר"ח]). זה מתגלה אצל יצחק אבינו שהיה קשור במיוחד לא"י ולכן נאמר לו שבשל מעלתו כקרבן עולה (שעלה לעקידה) שלא ירד למצרים אלא ישאר בא"י ויישב אותה וישכן בה את השכינה, ושניהם נילמדו מאותה מילה כיון שאלו שני צדדים של אותה מטבע, שבהקמת הגשמיות שבא"י משכן את השכינה בארץ כי הגשמי מתעלה ומתקדש (כעין שגשמיותו התקדשה בעקידה שנחשב כקרבן עולה תמימה קדושה): '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ", שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת", א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג). (אולי גם קשור לעונג, שאין למעלה מעונג ['אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע'. ספר יצירה ב,ד] שכך יצחק התעלה כקרבן שמצד קדושה זו אין למעלה מזה [והיפך מענג זהו נגע, והמצורע נחשב כמת: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב): "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב), שכך אולי יצחק מסר את נפשו בעקידה כעין גילוי של מת ולכן התעלה כהיפך מנגע שכמת, למעלת קרבן כעין ענג שאין למעלה מזה]). הטעם השלישי משום שלום בביתו זה כנגד יעקב אבינו שהיה כעין תחרות בביתו, בין נשיו (כגון שאמרה לאה: "ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" [בראשית ל,טו]) ובין בניו (שמכרו את יוסף, וכן זלזלו בבני השפחות: 'רבי יהודה אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים' [ב"ר פד,ז. וברש"י ד"ה 'את'; בראשית לז,ב]), ולכן מודגש הצורך בשלום בית שלא יבואו לריב. כך ע"י גילוי של אבותינו אנו ממשיכים את דרכם בתיקון העולם, שזה ע"י הארת אור ה' בעולם ע"י תורה ומצוותיה שמעלה את כל הבריאה לקדושה, לכן בגילוי נר שמאיר שמרמז על התורה ועל הנשמה המיוחדת שבנו שמחוברת לגילוי תורה ושם ה' בעולם (תורה: "כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]. נשמה: "נר ה' נשמת אדם" [שם כ,כז]. ששניהם נר שמאיר, שהתורה מתגלה על ידנו, מכח הנשמה שנמצאת בנו שבגללה ראוי שתתגלה בנו תורה) אנו מגלים קדושה בעולם ע"י הארת הנר בערב שבת, כיסוד להעלאת כל העולם לקדושה. לכן מי שקודם במצוות הדלקת הנר זו האשה, בשל שכבתה אורו של עולם: 'הַדְלָקַת הַנֵּר מִנַּיִן? הִיא כִבְּתָה נֵרוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), לְפִיכָךְ תִּשְׁמֹר הַדְלָקַת הַנֵּר' (תנחומא "נח" סימן א). 'וכשידליק יברך: "בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת". אחד האיש וא' האשה בכ"מ שידליקו בו; והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא במדרש מפני שכבתה נרו של עולם. פירוש: גרמה מיתה לאדם הראשון' (טור או"ח סימן רסג). שכך כיון שהיא גרמה לקלקול בעץ הדעת לכן ראוי שהיא תדליק נר לשבת, כרמז לתיקון עולם מהפגם שנעשה ע"י חוה בבריאת העולם. לכן בזכות ההקפדה על נרות שבת זוכים לבנים ת"ח, כיון שזה גילוי של הארת אור תורה, תיקון לפגם הדעת שנעשה מעץ הדעת, שתיקון לזה נעשה ע"י התורה שהיא גילוי רצונו של הקב"ה, גילוי דעת ה' כמו שהיה לאדם בטבעו קודם לחטא, וכן יהיה לעתיד לבא כשהעולם יתוקן (שאז אורנו יאיר בעולם, וזה קשור להארת נרות שבת, כמובא בילקו"ש שהבאנו בתחילה). שזהו: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים' (שבת כג,ב). 'בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה' (רש"י).