הגמרא במסכת חגיגה מספרת כיצד יצא אחר לתרבות רעה: "נפק אחר... אשכח זונה תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא".

ושאלתי על זה: כיצד עקירת הצנון הוכיחה שהוא "אחר" יותר מעצם תביעת העבירה?

חשבתי לתרץ זאת בשני אופנים:

א. כאשר הגמרא במסכת שבת דף קכג' עמוד א' אומרת את המושג 'פוגלא' רש"י מפרש שם: "צנון תלוש שהטמינו בארץ ונתגלה ראשו" זאת אומרת שאין צורך לעוקרו מהקרקע רק לקחת בעדינות. ואילו אצלנו רש"י מפרש שעקר פוגלא ממישרא: "צנון מערוגה"-שממש עקר ועבר על איסור תורה למרות שהיה בידו לעשות זאת בהיתר וכך הוכיח לאשה שהוא מוכן לעשות את כל העבירות והוא ממש "אחר".

ב. הגמרא יכלה לכתוב: "אותו היום שבת היה, עקר פוגלא ממישרא ויהב לה" ומכיון שלא כתבה כך אפשר להוכיח שאותו היום לא היה שבת אלא הוא חיכה עד שבת ממש ואז עקר צנון והביא לה- כך הוא הוכיח שלא תבעה מחמת שיצרו תקפו אלא שהוא ממש סר מהדרך.

ואפשר להוסיף כאן את הגמרא בברכות דף כב' עמוד א': "מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקא יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן מיד פירש". במעשה זה כאשר יצרו תקפו- היה די באיסור דרבנן קל כדי להפרישו. אך אצלנו אפילו איסור תורה החמור של חילול שבת לא מנע מאחר לחטוא וזה הוכיח עד כמה התקלקל.