במסכת עבודה זרה[1] כתוב שסנהדרין גלתה ממקומה כיון שרבו רוצחים ולא יכלו לדונם.

נשאלת השאלה: וכי מה זה פותר? האם הסנהדרין בורחים מאחריות?

חשבתי לתרץ זאת על פי הגמרא ביומא[2] שם נאמר שבבית שני מתו יותר משלש מאות כהנים גדולים בתקופה של פחות משלוש מאות שנה כיון שהיו נוטלים את הכהונה הגדולה בכסף.

יוצא מכאן-שרוצח בשגגה שגולה עד מות הכהן הגדול-כבר לא צריך לחשוש מהעונש, כיון שישב שם מקסימום שנה. כך קרה שלאנשים היה כבר פחות אכפת מחיי אדם.

כשראו זאת חכמים, אמרו: התורה באה למעט רציחות, אבל כעת הן מתרבות על פי התורה! אנחנו לא ניתן לזה להמשיך! מיד גלו מלשכת הגזית.

ואם תשאל מה התועלת בזה, התשובה היא שאם אין דיני נפשות-הרי אין דין גולה לעיר מקלט, ולרוצח אין יותר מי שיגן עליו מפני גואל הדם הרודף אחריו-ויש בכך מעט תיקון שעכשיו לרוצחים יש ממי לפחוד ובזה יזהרו יותר בחיי אדם.

אחר שכתבתי זאת ראיתי בספר "גור אריה" למהר"ל שכתב בפרשת מסעי על רש"י דיבור המתחיל: "בגלעד שכיחי רוצחים" שכיון שיש הרבה מזידים ודאי שיש גם הרבה שוגגים-וכן אפשר לפרש אצלנו שהתרבו רוצחים בשגגה.

הוסיף לי על כך התלמיד היקר והחביב פניאל שולמן הי"ו ראייה ניצחת לדבריי-  שבמסכת יומא[3] מובא מעשה בכהנים שהיו רצים על הכבש כדי לזכות בתרומת הדשן. כשראה אחד שחברו משיג אותו-שלף סכין ודקר אותו. בא אביו של אותו כהן, הסתכל ואמר: שלפו את הסכין שעדיין לא מת ולא יטמא הסכין. אומרת שם הגמרא שטהרת כלים הייתה חמורה להם משפיכות דמים, והכוונה שזלזלו בחיי אדם. על ידי זלזול זה הגיעו לרציחות בלי לשים לב או להתעורר לעניין- ועל כן עוררם רבי צדוק בדברים- על מי להביא עגלה ערופה? יש כאן אבסורד נוראי, שאדם מרשה לעצמו לדקור את חברו במקום כל כך ציבורי, ואביו עוד אומר שאין מה לדאוג- הסכין לא נטמאה!