הגמרא בברכות דף כב' עמוד א' מספרת על איש אחד שתבע אשה לעבירה, והיא ענתה לו: "וכי יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהם? מיד פירש".

ותמהתי: כיצד המחסור במים לטבול עוזר לו לפרוש, ואילו עצם איסור הביאה לא עזר?

לעניות דעתי אפשר לתרץ על פי המבואר ב"הכשרת האברכים" ו"מדרגת האדם" ועוד כמה ספרי עבודת ה'- ששכל ורגש מתנגדים זה לזה, וכאשר מצליחים להפעיל את השכל-הוא יכול לעצור את האדם מלהימשך אחר העבירה.

במקרה שלנו האשה החלה להתווכח איתו ואז הוא התחיל להפעיל את השכל: רגע, איפה אני אמצא עכשיו ארבעים סאה? ואולי בכלל יש אפשרות אחרת להיטהר? וברגע הזה התאפשר לשכל להתגבר על התאווה ולהימנע מהעבירה.