"וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י,ח-יא). 'דָּבָר אַחֵר: "כְּצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ”, מַה צִּפְעוֹן זֶה מַפְרִישׁ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כָּךְ הִפְרִישׁ הַיַּיִן בֵּין אַהֲרֹן וּבָנָיו לְמִיתָה. דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת נֶאֱמָן, מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲנֻיּוֹת, וְהִתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתִיקָה, וּמִנָּה בֶּן בַּיִת אַחֵר תַּחְתָּיו; וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה הָרַג אֶת הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לֹא תִכָּנֵס בְּפֶתַח חֲנֻיּוֹת, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ הָרַג הָרִאשׁוֹן. כָּךְ (ויקרא ט, יב): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם”, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה מֵתוּ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ (ויקרא י, ט): "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ”, אָנוּ יוֹדְעִין מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁלֹּא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיָּיִן. לְכָךְ חִבְּבוֹ הַכָּתוּב לְאַהֲרֹן וְיִחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ”' (ויק”ר יב,א). ע"פ ר"ש מובן מדוע נאמרה כאן פרשת שתויי יין באמצע שמסופר על הנעשה במיתת בני אהרן (שקודם סופר שמתו ובהמשך נאמר על אכילת הקורבנות בהקשר למיתת בני אהרן). אולם בחז"ל ישנם עוד דעות: 'בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן: עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, א): "אִישׁ מַחְתָּתוֹ”, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה' (ויק"ר כ,ח). מה הם יעשו על הכנסת פרשה זו דווקא כאן? בפשטות אפשר שהם יסבירו שנאמר כאן על פרשת שתויי יין, כיון שהם עשו דברים שלא כראוי, ולכן הוזהרו כאן שלא לשתות יין, כיון שאדם ששותה יין דעתו משובשת, ולכן יכול לבא לעשות דברים שלא כראוי, כמו שהם עשו; לכן הוזהרו על איסור שתיית יין כאן כשורש לכל אפשרויות החטאים שיכולים לחטוא. בנוסף, כיון שדינו של מי שנכנס בשכרות לעבוד במקדש הוא מיתה בידי שמים, כמו שנאמר כאן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם" (פס' ט); '"ולא תמֻתו" – מכלל לאו אתה שומע הן' (ספרא [ובסנהדרין פג,ב]), לכן זה דומה למעשי בני אהרן שנכנסו שלא כראוי ומתו בידי שמים. עוד אפשר שיין משמח, ולכן מיועד במיוחד לניחום אבל: 'א"ר חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים, ולשלם שכר לרשעים, שנא' (משלי לא, ו): "תנו שכר לאובד" וגו'' (עירובין סה,א). לכן היה חשוב לצוותם כאן לאחר מות בני אהרן, שלא ישתו יין כמו שאר האבלים ששותים להתנחם. אולי גם בנוסף, יש דימוי בין שורש חטאם לשתויי יין, ששתוי יין שמח מאוד ודעתו מבולבלת, כך גם בני אהרן חטאו בשל שעשו שלא כראוי, כדעת טעות, בשל שמחתם הרבה: '"ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה' (ספרא; ויקרא י,א); לכן נאמר כאן כרמז על סיבת חטאם, שזה היה מרוב חיוב, ששמחו כ"ך עד שעשו דבר שלא ראוי. אולי אפשר גם שבא לרמז שבמיתת בני אהרן המשכן התקדש (ראה 'תורת המקרא' פרשת "אחרי מות" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן עכשיו במיוחד נעשה חמור יותר להיכנס שיכורים, אפילו מעט, וזה כרמז שעכשיו המשכן התקדש כעין המשכו ממש של מתן תורה בסיני, ולכן עכשיו התורה יכולה להמשיך לימסר למשה במשכן כדי לצוות לבנ"י. לכן נאמר כאן שתויי יין, שזה כולל גם איסור שתית יין למי שמלמד הלכה: 'תנו רבנן: (ויקרא י, י) "ולהבדיל בין הקודש ובין החול", אלו דמין וערכין חרמין והקדשות. "בין הטמא ובין הטהור", אלו טמאות וטהרות. "ולהורות", זו הוראה. "את כל החוקים", אלו מדרשות. "אשר דבר ה'", זו הלכה. "ביד משה", זה תלמוד. יכול אף המשנה? תלמוד לומר: "ולהורות". ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד? ת"ל: "ולהורות"' (כריתות יג,ב). 'ולהבדיל – "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד" וגו', "ולהבדיל" וגו', ובבואכם להבדיל בין הקדש והחול נמי אל תשת יין ושכר. הדמין והערכין והקדשות – שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר. ההוראה של איסור והיתר – שתויי יין אסורין בה. מדרשות – שדורשין בפירקא אסור לשתויי יין שיש בהן הוראה. הלכה – למשה מסיני. תלמוד לומר ולהורות – לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה הלכך מותר לשתויי יין לשנות. ר' יוסי אומר יכול אפילו התלמוד – יהא אסור ללמוד? תלמוד לומר: "ולהורות", לא אסרתי אלא הוראת הלכה למעשה' (רש"י). כיון שעכשיו נעשה המשכן לשלמות מעלתו בקדושה גם להמשך ציווי התורה לישראל. אולי גם בעניין יין גם גנוז ברמז חטאיהם: 'ויש אומרים: מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם; אמר לו נדב לאביהו: עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. אמר הקב"ה: מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל' (ספרא; ויקרא י,א), לכן זה נרמז בשתיית יין, שאסור לשיכור להורות, כעין שלהם היה אסור לרצות להיות במקום משה ואהרן בהנהגת התורה, שזהו שהתחייבו מסיני. וכן שיכור אומר את כל מה שבליבו ('נכנס יין יצא סוד' [עירובין שם]), כמו שהם אמרו את מה שבליבם. כמו"כ נענשו על הוראת הלכה בפני רבם: 'רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר לה לאימה-שלום אשתו: אינו מוציא שבתו; ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו, אמרו לו: רבי נביא אתה?. אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני מרבותי, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' (ספרא שם). וכן מה שהכניסו אש בלא להתייעץ: '"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר: "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכירים, שנאמר: "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר: "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן' (שם), גם זה קשור בהוראת הלכה שלא כראוי, כעין הוראת הלכה של שיכור שאסורה, שהורו לעצמם בלי לקחת עצה מרבם או שהורו בפני רבם. וכן שיכור עושה דברים בדעה משובשת ולא ברור לו מה עושה, שכך זה כעין שנכנסו לפני ולפנים, כשיכור שהולך ולא יודע את דרכו. וכן שחטאו בכך שהקריבו בלא שנצטוו, זהו רמז כשיכור שעושה בלי דעה שלמה וישרה אלא מיד מה שחושב לנכון לעשות, כעין שעשו מדעתם ולא ע"פ מה שהבינו מציוו שצוו. וכן שנכנסו מחוסרי מעיל או בלא רחיצת ידים ורגלים (ויק”ר כ,ט), זהו כעין שיכור שלא מקפיד על לבושו ועל ניקיונו (ובכ”א בדעת ר”ל הם חטאו גם שנכנסו שתויי יין בנוסף לאלו, כך שהובא איסור שתיית יין בשל שחטאו גם בזה). עוד דעה בחטאי בני אהרן היא: 'וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא”. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ”, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ. רַבִּי לֵוִי אָמַר: שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם; מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ?' (שם,ט-י). נראה שהחטאים בקשר לאשה ובנים נרמז בשיכור, שריבוי שתיית יין מביא לניאוף: 'למה נסמכה פרשת נזיר לפ' סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף (סוטה ב, א)' (רש"י; במדבר ו,ב); לכן זהו קלקול של היחסים בין איש ואשה, ולכן רומז שהם חטאו בעניין של אישות (בנשים; ושלא היו להם בנים מיחסי אישות כראוי). אולי כיון שבני אהרן חטאו בעניין של אישות, ובנוסף יש כאן עניין של הוראת הלכה (כמו שהבאנו קודם), לכן נרמז כאן על עניין שיש בקשר ביניהם: ' … כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה … רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב (ויקרא י, י): "להבדיל ולהורות"' (שבועות יח,ב). בנוסף, למדו חז”ל: 'א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן, מתים, דכתיב: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה", וסמיך ליה "אחרי מות"' (שם), שגם זה נרמז כאן על מיתת אהרן והפגם בגילוי היחסים עם הנשים. וכן: 'אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא, מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה: "אשה כי תזריע וילדה זכר"' (שם), גם לזה נרמז במיתת בני אהרן, שמתו על שלא היו להם בנים ועל היחסים המקולקלים ביחס לנשים, שלכן כשיש ההיפך מזה, כשמתגלה גילוי של יחסים טהורים במעלה בגילוי היחסים בינו לבינה, מתגלה שיהיו לו בנים זכרים. גם מה שלמדו: 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב: "להבדיל בין הקדש ובין החול", וכתיב התם: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה: "אשה כי תזריע". רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: "להבדיל ולהורות"' (שם), שגם זה נרמז בבני אהרן, שחטאו בשתיית יין שלא כראוי בזמן של התעלות קדושה (חנוכת המשכן) בסוף ימי המילואים, כן בהיפך מזה, כששותה יין (מבדיל על יין) במוצ"ש כראוי, שזהו גילוי של זמן קדושה בסוף השבת, אז זוכה לבנים זכרים ושראויים להורות, כגילוי של היפך ממעשה בני אהרן שפגמו באי הולדת בנים והוראת טעות. גם מה שמסיימת הגמ': 'אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, שנאמר (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים", וסמיך ליה: "אשה כי תזריע"' (שם), כעין היפך מבני אהרן שפגמו בריחוק מתשמיש בשל מעלתם (שאמרו שלא מתאימות למעלתם), וכן חטאו בכך שלא היו להם בנים, וממילא בהיפך כשיש קדושה כראוי בשעת התשמיש זוכים לבנים זכרים. לכן הובאו כל אלו בגמ', מעבר לפשט שמדברים על בנים, גם נרמז כל אלו בבני אהרן, שבהם החל במאמרים האלו; ולכן גם כל אלו נלמדים מהנאמר בפרשה שלנו, פרשת שמיני (ובסמיכות לפרשה הבאה).