בס''ד                        פרשת צו: כיצד מכשירים ראש בהמה לאכילה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שהאיסור לאכול דם נוהג בכל מקום, ובדומה לאיסור אכילת חלב שכתוב בלשון דומה: ''וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם''. הגמרא במסכת קידושין (לז ע''ב) תמהה, מדוע צריך להדגיש שהאיסור נוהג בכל מקום והרי לכאורה מדובר בדבר פשוט, שכן מצווה זו אינה תלויה בקרקע ארץ ישראל, ואם כן בוודאי שנוהגת בכל מקום? ומיישבת, שכיוון שאיסור זה נאמר בהקשר הקורבנות, היה מקום לטעות שרק כאשר יש קרבן, איסור זה חל, קמשמע לן שהוא נוהג בכל זמן ומקום:

''והשתא דאמרת: חובת הגוף נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ... מושב דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי? איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי, בזמן דאיכא (= שיש) קרבן ניתסר חלב ודם, בזמן דליכא (= שאין) קרבן לא, קמשמע לן.''

בעקבות התורה הכותבת על איסור אכילת הדם, נעסוק השבוע בהלכות מליחה, ובשאלה האם וכיצד מכשירים ראש לאכילה, דבר המצוי לדוגמא בראש השנה, אז יש הנוהגים להביא ראש של כבש, ובקורבן הפסח. כדי לענות על כך, נפתח תחילה בייחודיות שיש במליחת הראש בכלל, ובהכשרת המוח לאכילה בפרט. כפי שנראה, דיון זה קשור גם לשאלה, האם מותר למלוח על גבי שיער הבהמה. בנוסף נראה את מחלוקת הפוסקים, האם ניתן לבשל חלקים אלו, או שחייבים לצלותם.

זמן המליחה

כפי שראינו בעבר (לך לך שנה ז'), תהליך הכשרת בהמה כוללת מספר פעולות, כאשר המרכזיות שבהן הן שטיפת הבשר, ומליחתו. ביחס לשטיפת הבשר ראינו שנחלקו הראשונים, כמה זמן תהליך זה דורש, מחלוקת שנובעת מהבנות שונות לטעמי השטיפה (ריכוך הבשר, או שטיפת הדם). כמה זמן לוקח תהליך המליחה? גם בנקודה זו נחלקו הראשונים:

א. בהגהות שערי דורא (סי' טו, ד) כתב שמעיקר הדין, אין שיעור לזמן בו המלח צריך לשהות על הבשר, וניתן למלוח ומיד לבשל את הבשר. ראייה הביא מכך שכאשר שמואל בגמרא במסכת חולין פסק שיש להדיח את הבשר ולמולחו, לא הזכיר שיש להשהות את המלח על גבי הבשר. משום כך כאשר דן במעשה בו גויה מלחה רגלי כבש, ולאחר המליחה לא השהתה את המלח על גבי הרגליים, התיר, בתוספת הסברא, שגם הבהבו מעט את הבשר באש לפני המליחה. ובלשונו:

''מעשה בגויה שהבהבה רגלי כבש, והודחו ונמלחו ולא שהו כלל, ומיד הושמו בקדרה, ונראה לאסור מאחר שלא שהו. אבל אני אליעזר ברבי יהודה מצאתי להתיר, מדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיחו ומולחו, ולא הזכיר שהייה. ועוד שהבהוב מוציא הדם על ידי צליית האור. ועוד תחשב ההבהוב עם המלח, ואיכא שיעור שהייה ומותר.''  

ב. הרמב''ן (חולין קיב ע''א ד''ה ובהלכות) חלק וכתב בשם הגאונים, שקבלה בידיהם שכאשר מכשירים את הדם באמצעות צלייה, צריך צלייה בשיעור הליכת מיל, וצלייה מעין זו מספיקה לכל חתיכה, לא משנה גודלה. כתוצאה מכך כתב, שגם במליחה הזמן זהה, והביא ראייה מלשון הגמרא במסכת חולין (שם) הכותבת, ש'מלוח הרי הוא כרותח', וממילא כשם שמספיק ל'הרתיח' את הבשר שיעור מיל כדי להוציא את כל דמו, כך די במליחה בשיעור מיל כדי להוציא את כל הדם.

ג. ההגהות אשרי (סי' מג) בגישה שלישית סבר, שיש משמעות לגודל החתיכה. חתיכה קטנה יש למולחה זמן מועט וחתיכה גדולה זמן מרובה. כפי שהעירו האחרונים, משום כך ככל הנראה התגלגל המנהג המובא בתרומת הדשן (סי' קסז) (שכתב הרמ''א (יו''ד סט, ו) ושכמותו יש לנהוג לכתחילה, ורק בשעת הדחק להקל), שנוהגים למלוח כל חתיכה כשעה, שכן קשה לקבוע איזו חתיכה גדולה ואיזו קטנה, וכיוון שגם חתיכה גדולה מאוד, מליחה של שעה מועילה להוצאת הדם, כך נוהגים בכל החתיכות.

מליחה על שיער

האם ניתן למלוח גם על גבי שיער הראש? הרשב''א (תורת הבית הקצר ג, ג) דן בשאלה זו:

בתחילה, הביא דעה הסוברת שמליחה על שיער אינה מושלמת. שכן, כאשר אדם רוצה למלוח את הראש, לא ניתן להסיר תחילה את השיער באמצעות שריפה ואז למלוח, שכן יש חשש שמא בעקבות האש, דם ינוע ממקום למקום בתוך הראש ולא יוכל לצאת. לכן יש למלוח תחילה, מעט הדם הסמוך לראש ייצא, ולאחר מכן ניתן לשרוף את השיער, ולמלוח מליחה המכשירה לאכילה.

הרשב''א חולק על דעה זו אולם לא ברורה כוונתו, ועל מה בדיוק חלק. מצד אחד, כתב שהוא חולק על הדעה שראינו לעיל, ושהשיער אינו חוצץ. מצד שני, למעשה כתב שהרוצה להכשיר ראש לאכילה, בנוסף למליחה על גבי השיער, עליו תחילה לחותכו לשניים ולמלוח אותו מבפנים. ומדוע יש צורך בחיתוך הראש, אם מליחה על גבי שיער מועילה?! נחלקו האחרונים:

א. הבית יוסף (יו''ד עא, א) סבר, שהרשב''א סובר שמליחה על גבי שיער מועילה להכשיר את הראש. הסיבה שצריך לחתוך את הראש, אינה כדי להכשירו לאכילה, אלא כדי להכשיר את המוח. כפי שנראה להלן, יש ייחודיות במוח בגלל מבנהו המוקף עצם שאינו מאפשר למלוח אותו מבחוץ כפי שניתן בשאר האיברים, ולכן כתב הרשב''א שיש לחתוך את הראש כדי לבקוע את העצם סביב המוח. והוסיף הרשב''א, שלמרות שלאחר שחתך את הראש, מעיקר הדין אין צורך למלוח שוב על גבי השיער, שכן מלח אותו מבפנים (וכפי שראינו בעבר לשיטתו די בכך), חשש לדעת המחמירים הסוברים שיש למלוח משני צדדים. ובלשונו: 

''ונראה לי שלא הצריך לחתוך הראש לשנים, אלא מפני המוח שבפנים, שלא היה פולט דמו על ידי כך. ואם תאמר מאחר שחותך הראש לשנים, למה הוצרך ליתן טעם שאין השער מעכב על ידי המלח? ואפילו אם היה מעכב מה בכך, הרי מלחו יפה יפה לצד פנים, והוא סובר דבמליחה מצד אחד סגי כמו שנתבאר בסימן ס"ט. יש לומר שכבר כתבתי שם, דהיינו דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך למלוח משני צדדים, והכא בלכתחילה מיירי.''

ב.  הפרישה (עא, א) חלק על הבית יוסף והקשה, שהרי הרשב''א כלל לא דיבר על המוח באותו סעיף שכתב לחתוך את הראש. משום כך סבר, שהסיבה שהצריך לחתוך את הראש היא, שהוא מסכים לדעה שלא ניתן למלוח על גבי השיער, ולכן הרוצה לאוכלו מבלי להפשיט את עורו, חייב לחתוך את הראש לשניים כדי להכשירו מבפנים. רק כדי לצאת ידי חובת מליחת שני צדדים, שאינה חובה לדעת הרשב''א, הסכים שלאחר מכן ניתן למלוח על גבי השיער, אבל זה מתאפשר רק כי זו מצווה מהמובחר[1].

הכשרת המוח

כאמור, וכפי שכותבת הגמרא במסכת חולין (מה ע''א), במוח יש ייחודיות שהוא מוקף במעין קופסה מעצם, וזה לא מאפשר מליחה מבחוץ. ועל אף שאת בשר המוח אין מניעה לאכול ללא מליחה, בכל זאת את הדם הנמצא בקרומי הדם, חייבים למלוח. כפי שהעיר הרשב''א (תורת הבית שם), למרות שגם בשאר חלקי הגוף ישנן עצמות שאוכלים את 'המוח' הנמצא בתוכן, הרי שעצמות אלה רכות יותר, והמלח עובר דרכן, ולכן לא צריך לשוברן (ולראייה, שמרגישים את המליחות במוח העצם לאחר המליחה).

משום כך, הרוצה לאכול את בשר המוח, צריך לעשות חור בגולגולת המקיפה אותו, כדי שהדם יוכל לצאת (וכן יש להניח את הראש בזווית מסוימת, שמאפשרת נזילת הדם מתוכו, וכדברי הגמרא במסכת חולין (צה ע''א). אולם, ישנה גם הקלה מסוימת בכך שהמוח מוקף בעצם כפי שפסק הרמ''א (סח, ד), במקרה בו לא עשו חור בעצם המוח, ובישלו את הראש כמות שהוא, שאר הראש אינו נאסר באכילה מחמת דם המוח, שכן הדם אינו נפלט מהמוח לשאר חלקי הראש.

הוצאת המוח

מעיקר הדין כותבת הגמרא במסכת חולין (צה ע''א), אין מניעה למלוח את הראש כאשר המוח בתוכו, ובלבד שינקב את עצם הגולגולת, כדי שיוכל המלח להיכנס דרכו, ויניח את בית השחיטה כלפי מטה (דהייהו כלפי הצוואר), כדי שיוכל הדם לצאת. נחלקו האחרונים בעקבות סתירה בדברי הרא''ש, האם נוהגים למעשה כדברי הגמרא:

מצד אחד, הרא''ש בתשובה (כלל כ, כג) כתב, שנוהגים להוציא את המוח כדי למולחו קודם הצלייה. ונימק, שבניגוד לזמן התלמוד, בו הראש היה מונח תמיד כלפי מטה בזמן הצלייה, ולא היה חשש שדם המוח היוצא ישפך חזרה לתוך הראש ויאסור אותו, הרי בתנורים שלנו בגלל אופן הבישול, יש חשש שהראש יתהפך, ולכן תמיד מוציאים את המוח קודם. מצד שני, הרא''ש בפסקים (ז, ז) כתב, שניתן למלוח את המוח ולבשלו בעודו נמצא בראש הבהמה, ולכאורה זה בניגוד לתשובה.

א. הבית יוסף (יו''ד עא, ג) סבר שיש סתירה, וההלכה כתשובה השניה, וניתן למלוח את המוח בתוך הראש, וכך פסק להלכה בשולחן ערוך (שם). בטעם הדבר שדחה את התשובה הראשונה ביאר, שמעבר לכך שכאמור יש תשובה נוספת הסותרת פסק זה, כיוון שמדובר בזהירות מופלגת שלא נהגו כמותה, וכן הטור הצועד בעקבות אביו הרא''ש ומביא את תשובותיו, במקרה זה השמיט תשובה זו, צריך לומר שאין הלכה כמותה, והרא''ש רק הסביר לשואל את מנהג מקומו. ובלשונו:

''וכתב הרא"ש... האידנא רגילין להסיר המוח ולמלחו תחילה קודם צלייה, כי בימיהם היו צולין בתנור ומשלשלין הצלי לתוכו, וכשנותן הנחירים למטה זב כל הדם לחוץ דרך הנחירים, אבל בצלייה שלנו... איכא למיחש שמא לפעמים לא יהא בית השחיטה או הנחירים למטה עד כאן. ונראה שזו זהירות יתירה, ואין למדין ממקום שנהגו בה למקום שלא, ולפיכך השמיט רבינו תשובה זו, ואדרבה נראה מדבריו שהרא"ש היה מתיר כמו שאכתוב בסמוך.''

ב. הרמ''א (סח, ד) חלק וסבר שאין סתירה בין שני דבריו, וביאר בדרכי משה שיש לחלק בין בישול לבין צלייה. כאשר צולים ראש, אופן הבישול הוא באופן זה שהראש מסתובב ומתהפך כל הזמן, ולכן פסק הרא''ש בתשובה הראשונה שיש להוציאו קודם הצלייה, שכן יש חשש שהדם יישפך לתוך הראש ויאסור אותו. לעומת זאת כאשר מבשלים את הראש, הוא נשאר קבוע במקומו כל הזמן, ולכן אין מניעה לבשל את המוח בעודו נמצא בפנים, ועל כך דיבר הרא''ש בתשובה השניה.

את הראייה מכך שהטור לא הביא תשובה זו שאין הלכה כמותה, דחה הרמ''א שאין בכך פליאה גדולה כל כך, שכן ישנן תשובות רבות של הרא''ש שהטור לא נפגש עמהן, ולכן לא הביאן. ואף הבית יוסף בעצמו, פעמים רבות מביא תשובות שהטור לא הביאן. והוסיף הרמ''א, שגם אם נניח שאכן אין לחלק בין התשובות, ולמסקנה הלכה כתשובה השניה וכהבנת הבית יוסף, כיוון שיש היגיון לחלק בין בישול לצלייה, כך יש לפסוק.

בישול או צלייה

כפי שראינו בעבר בהקשר לאכילת כבד (תצווה שנה ו') ואכילת לב (בראשית שנה ח'), פוסקים רבים סוברים שמעיקר הדין ניתן לבשלם ולאוכלם, אולם למעשה גזרו שיש לצלותם קודם הבישול (ורק בשעת הדחק לעיתים הקלו). נחלקו הפוסקים, האם מוח ניתן לבשל מיד, או שיש לצלותו קודם הבישול:

א. הרמב''ם (מאכלות אסורות ו, ז) כתב, שהמנהג פשוט במקומו, שכשם שצולים את הכבד קודם בישולו, כך צולים את המוח קודם בישולו. וייתכן שנהגו כך, כדי שלא יתבלבלו ביניהם. הרא''ש (ז, ז) חלק וסבר, שאין מניעה לבשל מוח כדין הגמרא, וכן פסקו האחרונים להלכה. וכתב הרשב''ץ (א, סח) שדווקא בכבד שדמו מרובה, החמירו לצלות קודם הבישול, ולא במוח.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...