פרשת צו - שבת הגדול ונבואת מלאכי – מה הקשר?

מאת: אהובה קליין.

נמצאים אנו בימים מאד מורכבים – ימי אביב – כדברי שלמה המלך :

"כִּי־הִנֵּה הַסְּתָיו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ.  הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ".[שיר השירים, ב', י"א- י"ב]

ציורי תנ"ך/ "הניצנים נראו בארץ..."/ ציירה: אהובה קליין (c)

* כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

מנגד אנו חשים כי מזג האוויר מתעתע בנו בעיקר בעת הזאת ויתכן לעניות דעתי: כי המעשים שלנו משתקפים הן בשמים והן על הארץ כמו שנאמר:

"הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי ־פִֽי"

[דברים  ל"ב, א']הרי הם משמשים עדים נצחיים  למעשינו - לטוב –או חלילה לרע.

הרמב"ן מבאר: "שירת האזינו" היא משהו נצחי ומתארת את כל מה שמוצא אותנו , יש בה גם  הבטחת הגאולה העתידית.

השירה מתארת גם את כל הטוב והחסד שה' גמל לעם ישראל וכל הנסים בהיותם נודדים במדבר ,למרות שהיו כפויי טובה וחטאו - לכן ה' כעס עליהם ושלח בארצם דבר ,רעב , חיה רעה וחרב ופיזר אותם בכל רוח ועוד עונשים שונים וקשים. אך בסוף השירה  מתואר- איך ה' יתנקם בגויים וזו תהיה בגאולה העתידית . אין הכוונה לא לתקופת בית שני –לפי שעליה לא נאמר:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ,  כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם ְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו,  וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

הנקמה בגויים תבוא רק בזמן הגאולה .

הגאולה הזו מובטחת ללא תנאי שה' דורש מעם ישראל. גם אם לא יעשו תשובה - הגאולה בוא תבוא - כהבטחת ה'.

כל העונשים שבאו על ישראל - הם במטרה: לטהר את ישראל לקראת הגאולה.

פרשת צו - בתחילתה מתארת את  עניין קורבן העולה כמו שנאמר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל ־ מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ"[ויקרא, ו', א'-ג']

מעניין כי השבת  הזו - טרם  חג הפסח נקראת "שבת הגדול".

כפי שנאמר בהפטרה בספר  מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא".[מלאכי ג', פרק: כ"ג]

השאלות הן:

א]  על מה מכפר קורבן עולה ומה ייחודו?

ב] מה הקשר בין הפרשה לדברי מלאכי?

ג] מהו שבת הגדול?

תשובות,

קורבן עולה וייחודו.

ה"נתיבות שלום" מסביר: כי קורבן עולה מכפר על הרהורי הלב . נמצא שקורבן על מחשבה חמור יותר  מקורבן על מעשה.

רש"י  מסביר את משמעות המילה: "צו" -  כביטוי  ללשון זירוז , מיד ולדורות .

על פי תורת כוהנים -  עליו מבסס רש"י את דבריו, הרי המילה: "צו" כוונתה - לזרז את הכוהנים בקיום המצווה [קורבן עולה] הן מפני שהיא מצווה לדורות, או אם משום שיש במצווה - עניין של חסרון כיס.

שהרי הכוהנים מקבלים רק את העור של קורבן זה.

אם נפסלה העולה, אין לכוהנים את העור - על פי [מסכת זבחים י"ב, מ"ב]    

על כך אומר רבי שמעון: כי יש לזרז במקום שקיים חסרון כיס-כלומר: הפסד של כסף.

ה"כלי יקר" ממשיך את דברי רבי שמעון ואומר: אין זירוז - כי אם במקום עצלות שנאמר בספר משלי:

"עַצְלָה, תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה"; [משלי י"ט, ט"ו] הכוונה: שהעצלות גורמת לשינה עמוקה ובטלה, עוד נאמר:

"עַד ־ מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב;    מָתַי, תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ".[שם  ו', ט']

כאן הוא מצווה שיתעסק ביקידת אש כל הלילה - עד הבוקר ויש לחשוש שמצד העצלות המצויה אצל האדם יבוא לידי תרדמה ויגרום קלקול לקורבן - מטעם זה הוא צריך זירוז!

מעניינים במיוחד  דברי הגאון מוילנא המזכיר את הפסוק:

"אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל־ הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה".

מסופר בגמרא: [תענית כ"ח, א']פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל והושיבו שומרים על הדרכים - כדי שלא יביאו עצים למערכה שעל המזבח, מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? לקחו גזרי עצים ועשו מהם סולמות. והניחו על כתפיהם והלכו להם, כיון שהגיעו אצל השומרים, שאלו השומרים: להיכן אתם הולכים?- ענו להם: להביא  גוזלים מהשובך שלפנינו בסולמות שעל כתפינו.

כיון שעברו את השומרים והלכו לדרכם - האנשים פרקו את הסולמות. והעלו את העצים לירושלים , כך זכו ישראל לקיים את אש המערכה על המזבח גם  בשעה של גזרת שמד. אכן היו צדיקים!

ה"נתיבות שלום "מביא את מדרש תנחומא  [צו, א']" זאת תורת העולה מִי־יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה;    וּמִי יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ נְקִי כַפַּיִם,    וּבַר־ לֵבָב": -אמר דוד המלך [תהלים כ"ד ,ג'-ד'] כלומר: שתורת  העולה היא תורה  שמטרתה להתעלות ולהתנער לגמרי מהעולם הזה- לעלות- בהר ה' ולקום במקום קדשו ועוד נאמר : מדוע נאמר  ששמה :"עולה"- לפי שהיא עליונה מכל הקורבנות.

הקשר  לפרשת צו -ולדברי הנביא מלאכי:

הנביא פונה אל עם ישראל , מאשים אותם ואומר להם :

" לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה נָשׁוּב? [פרק ג', ז']

כאן הנביא מאשים את עם ישראל שסרו מהדרך הישרה עוד מימי אבותיהם: והם שואלים כיצד ניתן לשוב?

חשוב לדעת כי כאשר האחד חוטא לעיני כל - הוא מזיק לסביבתו  כדברי חז"ל הסוברים: "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה"

זהו כלל הלכתי והשקפתי יסודי במסורת היהודית, שמקורו במדרש (ספרא) ובתלמוד, הקובע כי כל יהודי אחראי לקיום המצוות של חברו וערב לעוונותיו. לפי שכל עם ישראל נחשבים לגוף אחד  כאשר האחד חוטא – האחריות והעונש עשויים להשפיע על כל הציבור!

מקור: הביטוי נדרש על הפסוק "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כ"ו, ל"ז)וכאן בהפטרה הנביא מצטט את דברי ה' אל העם: שישובו אל ה' ואז גם ה' יסלח וישוב אליהם: ומוסיף ואומר:

"הָבִיאוּ אֶת־ כָּל־ הַמַּעֲשֵׂר אֶל ־בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם־ לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד־ בְּלִי ־דָי":

ה' מבטיח להם שאם יביאו מעשרות , בזה בלבד, מותר להם לבחון את ה' ויראו שה'  יעניק להם ברכות כארובות השמים.

ה' מבטיח להרעיף על ישראל רחמים באומרו: "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹול אִישׁ, עַל־בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע--בֵּין עֹבֵד אֱלֹוהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" ואז יזכו לראות כיצד ה' גומל לצדיק וכיצד מעניש את הרשעים.

לבסוף הנביא מזכיר  את היום הגדול שיגיע  יום חם כתנור  אבל לפני זה עתיד להופיע אליהו הנביא:

"כִּי־הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל־ זֵדִים וְכָל־ עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא־ יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף.  וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.  וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים—כִּי־ יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם:  בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". הצדיקים ישמחו והרשעים יענשו ביום זה. עם ישראל חייבים לזכור את התורה תמיד-כנאמר:

"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִיווִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־ כָּל־ יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־ אָבוֹת עַל־ בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם — פֶּן־ אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת־ הָאָרֶץ חֵרֶם".

השבת הגדול

טרם יצאו עם ישראל ממצרים הם הצטוו מה' לקחת את השה  - שנחשב – האליל  הקדוש של המצרים, בעשרה בניסן ולהכינו לשחיטה  ב :י"ד בניסן - היה חשש כי המצרים ינסו להתנגד ולהפריע להם לעשות זאת, הדבר דרש מעם ישראל מסירות נפש ממש - כי היה חשש מאד גדול  מעלבון האליל שלהם והנה מתרחש הנס הגדול!  המצרים עמדו מנגד ולא אמרו דבר,  זה היה הנס הגדול לפי המסורת היה עשרה בניסן באותה שנה  בשבת  - זו הייתה: שבת הנס הגדול. ובקצרה :"שבת הגדול" - לכן השבת לפני פסח נקראת: "שבת הגדול". ובנוסף גם נקראת על שם נבואת מלאכי: "אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא". 

לסיכום , לאור האמור לעיל: בפרשה יש המשך תיאור נושא הקורבנות שמטרתן – לכפר על חטאים ולקרב את עם ישראל לה' ובדומה לכך בהפטרה הנביא מלאכי-בשבת הגדול  מצטט את דברי ה':

אכן, צו השעה לימים אלה ממש: "שׁוּבוּ אֵלַי ואָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה'"