שכר רכב לימי הפסח, ואפילו אם שכרו רק בחול המועד, חייב לבדוק שאין בו חמץ. לעומת זאת, הנוסע באוטובוס ציבורי, ברכבת או במונית אינו צריך לבדוק, משום שחובת הבדיקה חלה על הבעלים בלבד. וכן העולה לטיסה אינו צריך לבדוק את מושבו. 

הרב שי טחן

חלקו רבותינו הראשונים בטעם חובת הבדיקה: לפי רש״י (פסחים ב, א ד״ה בודקין) הבדיקה נועדה כדי שלא יעבור על איסור

בל יראה ובל ימצא. התוספות (שם ד״ה אור) הקשו על כך, שהרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואחרי הביטול כבר אינו עובר על הלאו, ולכן פירשו הם שהטעם הוא שלא יבוא לאוכל את החמץ.

הר״ן (ד״ה בודקין) ביאר את דעת רש״י שמדאורייתא די בבדיקה או בביטול, ומה שכתב רש״י שבודק כדי שלא יעבור- היינו כשלא מתכוון לבטל, ואין הכי נמי אם כוונתו לבטל אינו עובר. למעשה הוסיף שאנו חוששים שמא ימצא גלוקסא יפה ותהיה דעתו עליה ובכך יעבור על האיסור.

והנה יש לדון אם הנוסע באוטובוס או במונית צריך לבדוק את מקומו, שלפי הבנת רש״י חובת בדיקה נאמרה רק לבעלים של החמץ, שכן רק הוא עובר על בל יראה ובל ימצא, ולכן הנוסע במונית פטור מבדיקה. לעומת זאת, לדעת תוספות לכאורה יש לחייב מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה ויבוא לאוכלה.

אלא שזה אינו, שברור שחיוב בדיקה נאמר בשני אופנים בלבד: האחד, אם החמץ שייך לו, שאז חייב לבערו כדי שלא יעבור על האיסור, ואפילו החמץ נמצא בבית אחרים או ברחוב. והשני, אפילו אין החמץ שלו אלא שהוא גר במקום שנמצא בו חמץ, וכגון שוכר דירה לימי הפסח, חייב לנקות את המקום מכל חמץ.

לפיכך מובן שאין אחריות לאדם היושב באוטובוס או במונית לנקות סביבות מקום מושבו, שהרי אין המקום שלו. אלא שראיתי שהגאון הרב יצחק ברכה (ברכת יצחק מועדים עמוד יב) פלפל בזה, דשמא יש חיוב בדיקה אף על פי שאין המקום שלו מחשש שמא ימצא חמץ ויאכלו. וכתב שאף שאין הרכב שלו, יש לרכב דין של חצר שאינה משתמרת, ולכן בעל הרכב לא זכה בחמץ. לפיכך הסיק שלמעשה טוב לעשות בדיקה, ובאוטובוס אף ראוי לבדוק את המקום והאיזור שיושב שם בסקירה בעלמא.

והנה דברים אלו מחודשים ונאמרו ללא ראיות, וברור שאין אנו צריכים לחשוש להיכנס למקום שיש בו חמץ בין אם בעלי המקום זכו בחמץ או לא, שחיוב בדיקה נאמר רק למי שנכנס לגור במקום, מפני שאז הוא מקבל מעמד שוכר וחלה עליו החיוב. ואחרי כתבי זאת ראיתי שגם בילקוט יוסף (פסח עמוד תקכט) הביא דבריו וכתב שאין חובת בדיקה לנוסע במונית ובאוטובוס, שחובת בדיקה אינה מוטלת אלא על בעל הבית, ואין לנו לגזור גזירות כאלו מדעתינו.