המזמין טיסה לימי הפסח אינו צריך, מעיקר הדין, להתנות או להודיע לפקיד בעת הזמנת הטיסה שאינו מעוניין באוכל, אף שהאוכל המוגש הוא חמץ, שכן האוכל אינו נחשב קנוי או שייך לו, גם כאשר הארוחות כלולות במחיר הטיסה.

וכן השוכר חדר במלון אינו צריך לומר בעת הזמנת החדר שאינו רוצה לזכות בארוחות המוגשות שם, כגון ארוחות בוקר המוצעות בהרבה מקומות ללא תשלום נוסף, או במלונות הפועלים בשיטת ’הכל כלול’.

הרב שי טחן

בספר נטעי גבריאל (פסח פרק נו ה״ט) כתב: "כשקונה כרטיס נסיעה לנסוע בחול המועד, הרי רוכש גם כן מזון הארוחות שמחלקים על הדרך, ובתוך הארוחות יש מאכלי חמץ וכדומה, לכן יזהר בשעה שקונה את הכרטיס שאינו רוצה לרכוש ולקנות זכות הארוחות המגיע לו, או שיזמין מראש רק מאכלי פסח".

ובהערה שם כתב שלמד כן מדברי חכם אחד על פי השו״ע (סימן תמ ס״ג), ואני העני עיינתי שם ולא מצאתי רמז לזה, אלא שבסעיף שלאחריו (סעיף ד’) כתב השו״ע שישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חברו או אצל אינו יהודי עובר עליו המפקיד. ואם כוונתו היתה לסעיף הזה, לעניות דעתי יש חילוק גדול בין המקרים, שבסעיף האמור החמץ שייך לישראל, ואילו בנידון הטיסה אין לנוסע אלא זכות לקבל מנת אוכל, ואינו קונה את האוכל בפועל אלא בשעה שמגיע לידו, ואז יכול הוא לסרב לקבלו.

ועוד, מאכל חמץ זה הוא בכלל דבר שלא בא לעולם בשעת הזמנת הכרטיס, ואין אדם יכול לזכות בדבר שעדיין לא בא לעולם, כנפסק בשולחן ערוך (חו״מ סימן רט ס״ד).

גם יש כאן חסרון נוסף, שהדבר הנקנה עדיין אינו ברשות המקנה, שהרי הטבחים של חברת התעופה רוכשים את האוכל סמוך להכנתו, וכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו (ב״ק סח, ב), כך אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו (קצות החושן סימן קכג ססק״א).

בנוסף לכך, ברור שכאשר הזמין את הכרטיס אינו קונה מנה מסוימת, אלא זכות למנה שיבחר הדייל ליתן לו מתוך מספר מנות דומות.

ועוד, מאחר שאינו יודע את מין וסוג המאכל, הרי זה בכלל דבר שאינו מסויים, שכתב השולחן ערוך (חו״מ סימן רט) שאינו קונה: "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אע״פ שאין מדתו ומשקלו ידוע, הרי זה קנה. ואם אין מינו ידוע לא קנה". ואף כאן, המזמין כרטיס אינו יודע איזה מאכל יוגש לו, ולפיכך אינו קונה.

מלבד כל זאת, כיון שאין רצונו באוכל זה מחמת איסורו, ודאי שאינו קונהו. יסוד דבר זה נלמד מן הגמרא (ב״מ צו, ב) דבעל אינו מועל בנכסי אשתו שנפלו לה ממיתת אביה, משום "דלא ניחא ליה דליקני איסורא".

וכן במשנה (ע״ז ה, ז) נאמר: "אומנין של ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן, מותרים לומר לו תן לנו את דמיה". וביאר התפארת ישראל שטעם הדבר שמן הסתם אמרינן "איסורא לא ניחא ליה דלקני".

וכן פסק המגן אברהם (סימן תמח סק״ב), והמשנה ברורה (שם סק״ה). וכתב השולחן ערוך (שם ס״ב) שנכרי המביא לישראל דורון חמץ בפסח- לא יקבלנו הישראל, וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב שיאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וביאר המשנה ברורה (סק״ו) שאף שמעיקר הדין אפילו בסתמא שרי, מכל מקום לרווחא דמילתא יאמר בפירוש שאינו רוצה.

וכן כתב החק יעקב (סי' תמח ס"ק ה), שאם נכרי נתן או מכר לישראל חיטים וכהאי גוונא וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ, לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר פסח כדין חמצו של עכו"ם. וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים דף ל"ה ע"א באומר קונם ככרי עליך מי מעל, למעול מקבל יכול לומר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי. ופירשו שם רש"י ור"ן [ד"ה למעול] והרא"ש [ד"ה איסורא] דמעילה בשוגג הוא, ואילו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה. אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל, אף על פי שאילו היה יודע שהיה של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם, כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם. (משא"כ דכיון שניתנה) אבל מה שנתנו לו ע"י אחר יכול לומר אלו הייתי יודע שהוא אסור לא הייתי מקבלה הימנו כי איסורא לא בעינא למקני, ונמצא זכיה בטעות ואינו זכיה, עכ"ל. 

ואחר כך מצאתי בשו״ת תשובות והנהגות (ח״ג סימן קיט) שכתב כדברינו, וביאר שאין לנוסע קניין באוכל קודם שיקבלנו. ואף אם נאמר שיש כאן קניין, מכל מקום אינו עובר באיסור, משום דלא ניחא ליה דליקני, ואי אפשר להקנות לאדם בעל כרחו.

אף על פי כן סיים שם, שאף שמעיקר הדין אין החמץ שלו, מכל מקום נכון להחמיר ולהודיע בפירוש בעת הזמנת הטיסה שאין רצונו לקנות או לזכות במאכלי החמץ. ולעניות דעתי זו חומרא יתירה היא, ואין צורך לחשוש לדבר כלל, שכן מה שהזכיר השולחן ערוך דלעיל שטוב שיאמר שאינו רוצה בו- נאמר במקום שהחמץ בא לרשותו, מה שאין כן כאן שאין החמץ בא לרשותו כלל. ובשעה שיציעו לו לאכול יאמר שאינו רוצה, ובזה סגי.