חסד חפצתי ולא זבח....

================= 

כשמשה הקים את המשכן  בכל שלב ושלב קרא בקול שיישמעו כולם  : 

"חסד חפצתי ולא זבח". 

כך גם שהכניס הכלים למשכן. 

משל על כל כלי ביקש משה להראות את פניו בחסד......

 

שרצה משה שיוודע בעם כי הוא משה שדבר פנים אל פנים לגבורה .

 מבקש לגלות את הפנים הטובות של המשכן וכליו והם פני החסד.

 ולא את פני הפולחן של שרפת חלבי דמים ובשרים....

 

ברשימה קודמת, תירצנו את העובדה,שהקמת המשכן לא לוותה בחגיגה .

ואף לא בטקס הפגנה של שמחה. 

בכך שתורת הקורבנות למעשה נכפתה על הקב"ה  כבר בעקדה..[אברהם נכשל בקורבן אדם וזומנה לו האלטרנטיבה קורבן בהמה].....

 והמשיכה בחולשת דור העבדים שהתקשה שלא לאחוז במוחש העגל  ובדמות קורבנות .

 משל חלילה עבודת ה' כוללת מאכל - לקב"ה.

 שגם לא בכדי,הנביא אמר והדגיש כי :

ביציאת מצרים לא ציווה הקב"ה על עולה וזבח.....

 אלא אם בכלל אך לקורבן פסח. קורבן  ממין אחר שהוא - אך מאכל לאדם.....

 

והנה הגענו לשלב האמת :

 המשכן עמד על תילו וצריך היה ליתן את תורת הקורבנות.

 משה בהמשך לאמור, זז הצידה וביקש שתורת הקורבנות לא תינתן על ידו.

 נאלץ הקב"ה לקרוא לו. 

ולבסוף :משה התנא קבלת תורת הקורבנות בשני תנאים:

 ראשית :

 קריאה זו תפגם להיותה קרובה ל"ויקר" [המקריות - האירעיות - שבקורבנות].

 והקב"ה התפשר עימו באות ה"א" הזעירא ,כאילו לפתוח תהליך הסטורי של המשך הזערת האות "א" עד העלמותה - עת תורת הקורבנות תתבטל ותימוג מאליה ......

 והתנאי השני : שוב להראות חסרונה של אותה הקריאה :

 שמשה יקבלה אומנם מאוהל מועד - אך כשהו דווקא מחוץ לאוהל.....

 שוב להראותה שמשכן האל לעתיד לא יכלול תורה זו......

והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת, אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של חידוש וגאולה.

 והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

משה אהרון.