"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו ... ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה" וגו' (שמות לד,כט-לג). פני משה קרנו מאור הקדושה, בפס' זה נאמר ביחד עם הורדת הלוחות, כך שנראה שיש קשר למתגלה בלוחות, שזהו התורה, אבל גם גילוי של חירות שמתגלה בלוחות: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב). שזה כרמז שגילוי השכינה, שזהו המביא להארת אור הקדושה שהתגלה במשה, קשור לתורה וא"י שהיא המקום של החירות של בנ"י (להבדיל מחו"ל שנמצאים בגלות). שבלימוד תורה בא"י יש גילוי שכינה: '"הודו לה' קראו בשמו". אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה: אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר: "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד"' (מדרש תהלים קה). אולי לכן מובן שבזוהר מובא שההארת פנים של משה זה כעין מה שהיה כשנולד, והאור שבו ראה משה את א"י: '"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" ... ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא ... והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן ... ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) "ותצפנהו שלשה ירחים", ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי. ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) "וייראו מגשת אליו", ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) "עוטה אור כשלמה"' (זוהר ח"א לא,ב). שמשה רצה להכנס לארץ וה' לא הסכים, ובמקום זה נתן לו לראות את א"י כך שזה קשור לארץ; ובפרט ע"פ היהודי הקדוש בראיה יש חיבור בצד הרוחני (שבכך נתן לו ה' קצת חיבור לארץ כמו שביקש), אז זהו ממש גילוי של קשר לארץ. וכן מה שהאיר בלידתו היה בזה משום רמז שהוא עתיד לגאול את ישראל: '"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק". למה עמדה מרים מרחוק? אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה; עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקימה נבואתך' וכו' (שמו"ר א,כב), כך שהאור שהאיר מגלה על הגאולה ממצרים, שהיא יציאה לא"י ובדרך לקבל את התורה, שזהו אור שמתגלה מעניין תורה וא"י. זהו גם שהתעטף באור כטלית, שיש בה צבע תכלת שמרמז על השכינה ('תניא היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' [מנחות מג,ב]), ועיקר גילוי השכינה זה בא"י; וכן ציצית רומזת לכל המצוות ('"וזכרתם את כל מצות ה'" - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג' [רש"י; במדבר טו,לט]), וכל המצוות יכולות להתקיים רק בא"י (שכן יש מצוות התלויות בארץ) וכן עיקר המצוות זה דווקא בארץ (ספרי; עקב, מג), לכן גם היא נאמרה בפרשת "שלח" שהיו צריכים להיכנס אז לארץ (אלא שחטאו) [וכן סמוך לזה נאמר פרשת מקושש (במדבר טו,לב-לו), כרמז לשבת, שבקדושת א"י יש כגילוי שבת קודש במציאות; וכן יש שבת הארץ שאסור לטפל בצומח, שכך כעין רמז באיסור שעשה בשבת בצומח). שזהו רמז לתורה וא"י, שזהו השורש להארת פני משה כמתגלה מהארת השכינה, שקשורה לתורה וא"י. לכן ההארה הזו היתה טובה לרואיה: '״ויצא ודבר" וגו׳ "וראו בני ישראל את פני משה״ – הכל הביטו על פניו בשעה שדבר, ומפרש הטעם שהביטו והרי עוד לא ידעו כולם כי כך סגולת התורה להביט בפני הרב, אלא משום ״כי קרן עור פני משה״ – והיתה שמחה לנפש וטוב לעינים לראות את פניו כמו את השמש' (הנצי"ב; שמות לד,לה), שהרגישו בזה את שיא השראת השכינה, שמביאה לשלמות החירות והטובה. אלא שקשה אם זה מביא לשמחה וטוב אז למה פחדו מלהתקרב למשה כשירד מההר: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (כך מקשה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'הגלות והגאולה' עמ' 386)? אולי אפשר שיראו רק בפעם הראשונה שראו ולא הבינו מה זה, אבל אח"כ נרגעו והבינו שזה לטובה. או שחששו להנות מזה שמא ינזקו אבל בהמשך הבינו שזה לכבוד התורה ולא יפגעו מזה. אולי אפשר שבמילה "מסוה" רמוז 'מס-וה' (ראה ב'הגלות והגאולה' עמ' 393) האותיות מ,ס רומזות לתורה, ששתי אותיות אלו עמדו בנס בלוחות ('א"ר חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' [שבת קד,א]), והאותיות ו,ה רומזות לשלמות הארץ והגאולה, שבעקבות מלחמת עמלק נחסר כביכול התגלות שם הויה ונשאר י'ה, שה' נשבע שילחם בעמלק עולמית (רש"י; שמות יז,טז), וזה קשור בהחרבת ירושלים ('רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שמות יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה". ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'" (שמ' יז טז) [תנחומא "כי תצא" סימן יא]), כך שהאותיות ו,ה מרמזות על שלמות הארץ והחירות (היפך מחסרונם בשל חורבן וגלות), כמו שיהיה לעתיד שימחה עמלק שהוא השורש לחורבן וצרות (שה' נשבע בכסאו ובשמו שכחסר עד שימחה עמלק שאז יהיה השם שלם וכסאו שלם [רש"י שם], שיושלם גם אותיות ו,ה). שכך מסוה רומז לשלמות גילוי שכינה שקשור בתורה ובא"י (שמשה הוריד את התורה בשלמותה שזהו כגילוי של תורה בא"י).