"דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים" (שמות יד,ב). קריעת הים היתה היציאה הסופית מגלות מצרים הפיזית, לכן כיון שבטל בזה הגלות התגלה בזה גילוי פי ישראל שמשבח את הקב"ה, שזהו מהותם של ישראל (ישראל = שיר א'ל), שמגלים את שם ה' בעולם; לכן בעקבות קריעת הים וטביעת מצרים שרו את שירת הים, ואמרו: "עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו,ב), 'תּוּקְפִי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא ה' אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק דֵּין אֱלָקי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ אֱלָהָא דַּאֲבָהָתִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי' (אונקלוס). '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. "ואנוהו" - אונקלוס תרגם לשון נוה (ישעיהו לג) נוה שאנן (שם סה) לנוה צאן; ד"א: ואנוהו לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון: "מה דודך מדוד דודי צח ואדום" וכל הענין. "אלקי אבי" – הוא זה וארוממנהו, אלקי אבי לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלקותו עלי מימי אבותי' (רש"י). '"עזי וזמרת יה". עזו וזמרתו של הקדוש ברוך הוא רמה בים את סוס ורוכבו, כי בזה הראה עזו שהוא מלך על כל מלכים, ושראוי שיהללוהו הנושעים בקול זמרה, שמחים להיות לעבדים למלך עולם' וכו' (ספורנו). ע"י טביעת מצרים באה שירה והלל לה', וזה בא יחד עם קבלת עבודת ה' עלינו שהיא כשירה לה', וזה בא יחד עם הנבואה שראו כביכול את ה'. וזה קשור לגילוי קדושתנו שיסודה באבות, שזהו מהותנו כבנ”י. לכן כשמשתחררים משעבוד אז מתגלה מהותנו לגילוי שם ה' בעולם, וזה קשור לא"י כמו שכאן באו לעבור ללכת לא"י (וכן הנבואה שראו זה גילוי של א"י, שהיא ארץ הנבואה; וכן שירת ה' זה חיבור לה' כעין נבואה שזה חיבור לה' [לכן אנשי כה”ג שהיו בתוכם נביאים הם שתיקנו את התפילה]) ולכן אז מתגלה עלינו קידוש השם (כמו שנעשה בקריעת הים), שכך גם נעשה במשך הדורות, שהגלות זהו חילול שם ה' והגאולה זהו קידוש שם ה': "ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם” (יחזקאל לו,יט-כד [ראה רש"י]). כך התגלה בקריעת ים סוף כגילוי לכל הגאולות (שמצרים לשון מיצר, האומות שמיצרים לישראל), שבגאולה שלמה אנו יכולים לעבוד את ה' כראוי ולשבח לשמו, כמו שלכן אומרים הלל בחנוכה (ולא בפורים שעדיין נשארנו עבדי אחשוורוש; שרק גאולים יכולים להיות עבדי ה' בשלמות, ולשבח לה' כראוי כעבדי ה' [מגילה יד,א]). אולי נרמז כאן ע”ד הרמז: "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני”, כעין שה' אמר למשה בעומק לומר לישראל שישובו ("וישבו”) ויחנו לפניו ("לפני" בניקוד אחד יצא לפני ה' – לְפָנַי), שישובו לא”י ויחנו בה, שזהו חניה לפני ה'. שאז נעשה “פי החירת”, פה של חירות, שיכול לשבח את ה' שזהו בגאולה שלמה, שישראל בני חורין ויושבים בארצם. זהו פי החירות שמי שהיה מגיע לשם היה משתחרר מעבדות: '[ד״א]: "לפני פי החירות" – שכן היה מנהג במצרים כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין' (לקח טוב). לכן פי החירות מרמז על חירות מעבדות, ולכן גם מתגלה פה של חירות – פי החירות שמשבח את ה'. "בין מגדל", רמז לגאולה וישועה, שה' מגדיל ישועות ובזה מתגלה גדולת ה' שגואל, ובזה אנו משבחים את ה', כמו שנאמר בתהלים: "מגדל [מגדיל] ישועות מלכו ועשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" (תהלים יח,נא). '"מגדל" – ובזה אודך בגוים כי אספר לומר דעו שה' מגדיל ישועות; רצה לומר: עושה ישועות גדולות למלכו ולא בתשלום גמול כי אם בחסד' (מצודות). "ובין הים", רמז לגאולה תמידית, שתמיד באים להזיק לנו וה' מצילנו, והם נכנעים לפנינו, שזה נרמז בשפת הים שהאומות באות להזיקנו כים רוגש: 'דבר אחר: מה הים הזה הגל שלו עולה ומתגבר כאילו מציף את העולם, וכיון שמגיע לשפת הים הוא משתטח לפני החול. כך אומות העכו"ם, כל מי שמזדווג לישראל לעשות להם רעה נופל לפניהם. למה שישראל משולין כחול, שנאמר (הושע ב א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים”. ואומות העכו"ם משולים כים, וכן הוא אומר (ישעיה נז כ) "והרשעים כים נגרש"' (מדרש תהלים ב,ב). גם "ים" בגימטריה נ', רומז ל-נ' שערי הבינה בעולם: 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' וכו' (ר"ה כא,ב), שהעולם מכסה את גילוי שם ה' בעולם, שזהו ההמשך "לפני בעל צפן", שה' הוא בעל העולם (שהעולם שייך לו – בבעלותו) והוא צפון – מכוסה בעולם. וע"י גאולתנו מתגלה גילוי שם ה' בעולם, שתופסים (בבינה) את מלכות ה' ואלוקותו, וזהו "נכחו” (בניקוד אחר) – נוכחו לראות בעולם שיש ה' שהוא האלוק מלך העולם. בים יש מים, ו'מים' בא"ת ב"ש זהו 'ימי' = ס', רמז לס' ריבוא בנ"י שיצאו ממצרים, שבנ"י הם שמגלים את שם ה' שמסתתר בעולם כעין מגלים מהמים שמכסים, לכן התגלה קריעת הים, שנעשה ליבשה, מקום גלוי, כרמז לגילוי שם ה' מהיותו מסתתר בעולם. גילוי ה' בשלמות נעשה ע"י בנ"י בא"י שמקיימים את התורה, וזהו מים שהתורה משולה למים (ובנ"י מרומזים במים בא"ת ב"ש. והתורה בשלמותה זה דווקא בא”י [ספרי “עקב”, מג]); זהו מים רמז באותיות ל-מ' כרמז למתן תורה שהיה מ' יום, וזה מתגלה כשבנ"י בא"י, שזהו 'י-מ' – י' כפול מ' יוצא ארבע מאות, שזהו א"י שהיא 400 פרסה על 400 פרסה. (אולי נרמז שהלכו בים ביבשה, כעין רמז שבגלות אצל הגוים שנמשלו לים רוגש, בנ"י הולכים ביבשה שזהו כרמז לחול שרומז לישראל, כרמז שבתוך הגוים כים יש ניצוצות קדושה, שאותם אנו מעלים ולוקחים, ומגיירם גרים, שזהו גילוי של ישראל (שהגרים מצטרפים לישראל) כחול יבשה שהם בתוך הגוים ואנו מעלים אותם: 'ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) "וזרעתיה לי בארץ", כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא (הושע ב, כה): "ורחמתי את לא רוחמה"' [פסחים פז,ב]). קריעת "ים סוף" (שמות יג,יח) רומז לסוף השעבוד, כעין 'סוף' הים, שהגוים נמשלו לים שרוצה להטביענו ומגיע סופם. “סוף" בגימטריה 146 - קו"מ, רמז ל"קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה), שכך נעשה במצרים שנסו ונפוצו לכל עבר בניעורם בים: "ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים" (שמות יד,כז). '"נסים לקראתו" – שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים. "וינער ה'" – כאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים' וכו' (רש"י). גימטריה של 'ים סוף' זה קצ"ו, שעונש טביעת המצרים בים היה על גזירותיהם שגזרו בשל ש-קצו מפני בנ”י: "ויקצו מפני בני ישראל" (שמות א,יב). גם "סוף" בגימטריה "וקם” כנאמר על הצדיק “וקם”, ועם עוד אחד כנגד המילה יוצא קמ"ז – רמז ל"כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז), שקם שבע פעמים, שזהו קמ"ז - 'ז קם', שמתקיים בו "וקם" (= גימטריה "סוף”). שכך ישראל נופלים בחטא, וה' מענישנו בגלות, אבל בסוף אנו קמים ונגאלים משם, כשכופר החטא ואנו שבים בתשובה לה'. והגאולה השלמה (העתידית) באה ע"י ששבים ואז נגאלים מכח התשובה, או שנגאלים ובהמשכו מכח הגאולה שבים לה', שזהו גאולה באחישנה או בעיתה, שזהו רמז לגאולה ב'ז קם', שלאחר שביעי באה הגאולה, כשבשביעי זהו התחלת הגאולה – במלחמות: 'בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא' (מגילה יז,ב). וכל זה נרמז בקריעת הים, שגאולת מצרים היא השורש לגאולות כולם, ובפרט לגאולה האחרונה: 'ר' ברכיה בשם ר' לוי: כגואל הראשון כך גואל האחרון' וכו' (רות רבה ה,ו). יהיה רצון שנזכה לראות בגאולה השלמה.