"ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך" (בראשית מז,ל). 'א"ר אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר (יחזקאל כו, כ) "ונתתי צבי בארץ חיים", ארץ שצביוני בה מתיה חיים, שאין צביוני בה אין מתיה חיים. מתיב ר' אבא בר ממל (ישעיהו כו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן", מאי לאו – "יחיו מתיך", מתים שבא"י. "נבלתי יקומון" מתים שבחוץ לארץ. ומאי "ונתתי צבי בארץ חיים"? אנבוכד נצר הוא דכתיב, דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא. א"ל: רבי מקרא אחר אני דורש (ישעיהו מב, ה): "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". ואלא הכתיב "נבלתי יקומון"? ההוא בנפלים הוא דכתיב. ורבי אבא בר ממל האי "נותן נשמה לעם עליה" מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא "לעם עליה", וכתיב התם (בראשית כב, ה) "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" עם הדומה לחמור. "ורוח להולכים בה", א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: וכל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ולר' אלעזר צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? אמר רבי אילעא: ע"י גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע. (בראשית מז, ל) "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות' (כתובות קיא,א). 'לעם עליה - על א"י. ההוא בנפלים כתיב - ולעולם בא"י. אינן חיים – בתמיה. ע"י גלגול - מתגלגלים העצמות עד א"י וחיין שם. מחילות נעשה להם בקרקע - ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים. דברים בגו - יש כאן דברים מסותרים בדבר זה וצריך לתת להם לב. שצדיק גמור היה - ולא היה צריך לזכות א"י' (רש"י). ר"א למד: '"ונתתי צבי בארץ חיים", ארץ שצביוני בה מתיה חיים, שאין צביוני בה אין מתיה חיים', בא"י יש גילוי שם ה' במציאות הגשמית, לכן תחיית המתים היא דווקא בא"י, שתחיית המתים זהו שיא גילוי שם ה' בטבע, שהטבע מגלה קדושה בשלמות – שקם הגוף הגשמי לתחייה מכח הקדושה שמתגלית בו. לכן אמנם אח"כ מביא ר"א פס' אחר להוכחת דבריו, אבל עדיין בתחילה הביא את הפס' הזה שבו נאמר היסוד. בא"י יש קדושה מיוחדת בגשמי, לכן גם לראב"מ שלא לומד כר"א בכ"ז לומד על מעלת א"י שהיא מקדשת את המציאות עד שאפילו הנמוך ביותר, שפחה כנענית שנחשבת כמו חמור (כבהמה גסה ומגושמת) יש בה גילוי קדושה שלכן זוכה לחיי עוה"ב. לר"א שקמים דווקא בארץ, הצדיקים הגמורים שיש בהם גילוי קדושה שלם שלכן קמים לתחיה בזמן תחיית המתים כיון שגופם התקדש לגמרי (ולכן לא צריכים שא"י תגלה בהם קדושה שלמה בגשמי), בכ"ז לא קמים בחו"ל כיון היא ארץ שאין בה גילוי ה' כראוי, ולכן הולכים תחת הקרקע שלא יתגלו כקמים בחו"ל, כקשורים לחו"ל (שיש שם חסרון בגילוי קדושה בגשמי). ר"א לומד שמה שיעקב ביקש שיעלוהו זה כיון שחשש שלא יזכה למחילות, נראה שבזה יש חיבור לטעם שמובא במדרש: 'חביב הוא יעקב אבינו, שגילה לו הקב״ה כל מה שעתיד להיות, שנ׳ "ושכבתי עם אבותי" [וגו׳]. מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו' (משנת ר"א, יט). מעבר לטעם העצמי שבעניין (לחנך את זרעו שלא ירצו לשבת בארץ מצרים), יש בזה גם קשר לדרשת ר"א בגמ', שכיון שקמים לתחייה דווקא בא"י, ולכן ביקש יעקב שיקברוהו בא"י, יש בזה גילוי שא"י היא מקום הקדושה ולא מצרים, שלכן לא קמים אלא דווקא בא"י ואפילו צדיקים גמורים לא קמים בחו"ל אלא דווקא בא"י לאחר שעוברים דרך מחילות, בשל שהארץ של חו"ל אינה ראויה לקדושה, ממילא זה מדגיש ביותר כמה שאין לומר שמצרים היא ארץ קדושה. אולי גם זה קשור בעומק לשתי הסיבות הנוספות (שמביא רש"י ומובא במדרש): '"אל נא תקברני במצרים" שסופה ללקות בכנים, ויהיו מרחשות תחתי, לפיכך: "אל נא תקברני במצרים". דבר אחר: למה לא רצה יעקב להיקבר במצרים? שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה, שכשם שנפרעין מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד, דכתיב: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות יב, יב)' וכו' (תנחומא "ויחי" סמן ג). שהאדמה נעשית לכינים ומביאה נזק אפילו לצדיקים גמורים, כעין גילוי שמתגלה בה רעה גדולה לעולם, שזהו כרמז שהיא אינה קדושה ולכן יש בה גילוי רע כ"ך גדול ואפילו לצדיקים. וכן שלא יעשוהו ע"ז וייענש בגללם, שזהו כרמז שהכל שם קשור לטומאה גדולה, עד שנחשב כעין גילוי של ע"ז: 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). לכן זהו שיש ריחוק מגילוי הקדושה, שלכן כעובד ע"ז, שיש בזה כעין ריחוק מהאלוקות (שזהו שאמרו תחילה שאין לו אלוק, ובררו שאין הכוונה שאין לו כלל אלוק אלא כעין עובד ע"ז, שרחוק מהאלוקות כעין בחיבורו לע"ז), וזהו שלכן גם לא קמים לתחייה בחו"ל בשל הניתוק מהקדושה שם. אולי כרמז: "ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם", '"ושכבתי עם אבותי" - וי"ו זו מחובר למעלה לתחילת המקרא: שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", ועוד מצינו בכ"מ ל' שכיבה עם אבותיו היא הגויעה ולא הקבורה, כמו (מ"א ב) "וישכב דוד עם אבותיו" ואח"כ "ויקבר בעיר דוד"' (רש"י). והנה על האבות נאמר שהם לא מתים אלא ישנים ('"הקיצו ורננו שוכני עפר". "שוכני" - דיירין; דמיכין ולא מתין. ומאן אינון? דמיכין דחברון דאינון לא מתין אלא דמיכין. ועל דא כתיב בהו 'גויעה', כמאן דגווע ואית ביה קיומא לאנערא. אוף הכי אינון ארבע זוגי דחברון - דמיכין אינון ולא מתין, וכלהו קיימו בקיומייהו באינון גופין דלהון, וידעי סתרין גניזין יתיר משאר בני נשא' וכו' [זוהר ח"ב קנא,ב]. וכן: 'אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה' [ב"מ פה,ב]), ממילא כשאומר יעקב ששוכב עם אבותיו יש בזה רמז כעין ששוכב ולא מת, כמו אבותיו, וכך ההמשך שיישאהו ממצרים ויקברו בא"י, זה קשור בגילוי החיים לאחר המיתה, שזהו שיקומו לתחייה בתחיית המתים ולכן מבקש שייקחהו ויקברהו בא"י.