בס''ד                           פרשת ויגש: אלו התנהגויות נאסרו בזמן רעב

פתיחה

בפרשת השבוע ממשיכה התורה, בסיפור יוסף ואחיו, ובהתודעות יוסף אליהם: ''וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י''. לאחר שיוסף התוודע, העיר הרמב''ן (מה, יא) שיש הבדל בין הניסוח בו יוסף משכנע את אחיו לבוא לגור במצרים, לבין הנוסח בו הוא פונה לאביו. את אחיו, שכנע בטענה שאלוקים שלח אותו למחיה לפניהם, ואילו את אביו, שלא ראוי לומר לו שהוא שליחו מאת ה', שכנע בטענה שלא יוכל לשלוח אוכל לארץ ישראל, שמא יחשדו בו ששולח כסף לארץ ישראל כדי לברוח. ובלשונו:

''ואמר פן תורש אתה וביתך: דרך כבוד, כי לאחיו אמר כי למחיה שלחני א-להים לפניכם, ולשום לכם שארית, שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן. ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות.''

בעקבות הרעב עליו מסופר בפרשיות אלו, נעסוק השבוע בחלק מההלכות הנוהגות במצבי רעב וצרה. נפתח תחילה במחלוקת ראשונים, האם הותר תשמיש בזמן רעב, מחלוקת שהתעוררה בעקבות סתירה בין מעשי יוסף למעשי לוי, והאם ניתן להסיק מכך אף לזמני מלחמה. עוד נראה את דיון הפוסקים, האם ההולך ממקום בו צמים בעקבות רעב למקום בו לא צמים, צריך להמשיך את הצום, או שיכול להפסיק (וכן מה הדין במקרה הפוך).

תשמיש בזמן רעב

הגמרא במסכת תענית (יא ע''א) לומדת מהפסוק בפרשת מקץ (מא, נ), בו נאמר שליוסף נולדו שני בנים טרם תבוא שנת הרעב, שבזמן הרעב עצמו אסור לאדם לשמש מיטתו. בטעם הדבר שאין לעשות כך, העלה המאירי (שם) בשני נימוקים. הראשון, לא ראוי שבזמן שכל חבריו בצער מחמת הרעב, הוא ישכח צרתם. השני, בעקבות הירושלמי, לא ייתכן שבזמן שהקב''ה יעסוק בחורבן העולם, אותו אדם יעסוק בבניינו, ויוליד ילדים.

הראשונים הקשו, שהרי המדרש (ויגש מו, טו) עמד על כך שכאשר התורה מונה את היורדים למצרים, היא מונה שלושים ושתיים איש, אך בפועל סופרת שלושים ושלושה, ומיישב שיש למנות גם את יוכבד, בת לוי, שנולדה בין החומות - עולה מכך שלוי כן שימש מיטתו בשנות הרעב. התוספות (ד''ה אסור) למדו מכך, שלמרות שהגמרא כותבת שאסור לשמש, אין הכוונה איסור ממש, אלא מידת חסידות שיוסף נהג בה. שאר המפרשים, לא קיבלו יישוב זה, ולכן העלו תירוצים נוספים.

יישובי המפרשים

א. הריטב''א (ד''ה תנא) סבר, שכאשר נפסק שאין לשמש מיטתו בזמן הרעב, הכוונה דווקא כאשר הצרה פוגעת בישראל, ולא כאשר היא פוגעת בגויים. משום כך, ובהתבסס על דברי המדרש בגמרא בתענית הכותב שיעקב ובניו לא היו בצרת רעב, וירדו למצרים רק כדי שהסובבים אותם לא יסתכלו עליהם בעיניים צרות, לכן יוסף שהיה סבור שאחיו נמצאים גם ברעב, מנע עצמו מתשמיש, שכן סבר שעם ישראל נמצא בצרה. ואילו לוי שידע שהם למעשה ברווח, לא היה צריך למנוע עצמו מתשמיש[1].

ב. רבי אליהו מזרחי (מא, נ) יישב על בסיס המשך דברי הגמרא בתענית, שחשוכי בנים משמשים מיטתם גם בזמן תענית. הריטב''א לדוגמא ביאר, שכוונת הגמרא דווקא לקלל את אותם שמשמשים, שבניהם יהיו חשוכים, ואילו רבי אליהו מזרחי ביאר שאדרבה, כוונת הגמרא להתיר לאותם שלא קיימו פרייה ורבייה לשמש מיטתם. ואם כן לוי, גם אם היו לו ילדים, לא קיים מצוות פרייה ורבייה, ולכן הותר לו לשמש מיטתו על אף הרעב, כדי שתיוולד לו בת. ובלשונו:

''איך שמש לוי את מטתו בשני הרעב, והלא כשירדו למצרים כבר עברו שנתיים משני הרעב, שנאמר  "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". ושמא יש לומר, כיון דאי אפשר לבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו נקבה בכלל בניו אליבא דכולי עלמא, כדתנן ביבמות בפרק הבא על יבמתו. ובפרק קמא דתעניות שנינו: "חשוכי בנים מותר כדי שלא יבטל מפריה ורביה", הותר לו ללוי לשמש מטתו אף בשני רעבון מאחר שעדיין לא נולדה לו בת.''

הבית יוסף (או''ח תקעד) הקשה על רבי אליהו מזרחי, שהרי בפשטות גם ליוסף לא היו בנות אלא רק את מנשה ואפרים, שכן אם היו לו, היו צריכות להימנות ביורדי מצרים, כפי שיוכבד נמנתה, ומחמת כך גם לו היה מותר לשמש מיטתו. עם זאת ייתכן ליישב, שלא כל הבנות שירדו עם משפחת יעקב נמנו, שכן לא סביר שמתוך שישים וששה אנשים שירדו למצרים, רק יוכבד ושרח היו הנשים היחידות מביניהם. אלא ככל הנראה רק הן נמנו, בגלל חשיבותן להמשך, וגם ליוסף היו בנות.

ג. הבית יוסף (שם) בעקבות קושייתו על הרא''מ העלה אפשרות נוספת ליישב, שהאיסור לשמש מיטתו חל רק לאחר מתן תורה, והלימוד מהפסוק שיוסף לא שימש מיטתו הוא אסמכתא בעלמא. משום כך, קודם מתן תורה, מעיקר הדין היה רק בכך מידת חסידות, אותה נהג יוסף ולא לוי (ולא כתוספות, שסברו שתמיד יש בכך רק מידת חסידות). עוד דייק מדברי רבי יוסי בירושלמי, שהאיסור אינו חל בליל טבילה, שאז כיוון שישנה מצווה מיוחדת לשמש, אין בכך פרישה מדרכי ציבור.  

להלכה

דנו האחרונים במספר עניינים הנוגעים לפסק ההלכה:

א: ליל טבילה: השולחן ערוך (תרעד, ד) פסק כהבנתו, שיש איסור לשמש בשני רעבון, אך מותר בלילי טבילה, וכן הוסיפו האחרונים

שמותר לחשוכי בנים. כך פסק גם המשנה ברורה (שם, יא), בפרט שכאמור, לדעת התוספות אין איסור ממש לשמש, אלא רק מידת חסידות. ב. המגן אברהם (שם, ה) חלק וסבר שאסור לשמש בליל טבילה, ופירש שכוונת רבי יוסי לומר שמותר לשמש בליל טבילה רק למי שאין לו ילדים, שכן להבנתו אשה מתעברת בליל הטבילה. ראייה שאין לשמש בליל טבילה, הביא מכך שכל הראשונים שדנו כיצד שימש לוי ונולדה יוכבד, לא יישבו בפשטות שהעיבור של יוכבד התרחש בליל טבילה. ובלשונו:

''זה דוחק גדול לפרש (שמותר לשמש בליל טבילה), דהוי ליה למימר מלבד יום שטבלה. ועוד דהתוספות הקשו היאך נולדה יוכבד בין החומות, וגם שאר מפרשים נדחקו בזה, הוי ליה למימר בפשיטות דליל טבילה הוי. לכן נראה לי דברים ככתבן, דסבירא ליה לרבי יוסי דאף חשוכי בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה, דסבירא ליה דאין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה.            ומיהו מפשט גמ' דידן והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשין לעולם, דלא קיימא לן כרבי יוסי.''

ב. שיצרו תוקפו: הדרכי תשובה (שם, א) וכן ערוך השולחן (שם, ד) כתבו, שכאשר ייצרו של אדם תוקפו, ויש חשש שיבוא לידי עבירה, מותר לו לשמש גם בשנות רעב. הם התבססו גם על סברת התוספות שמדובר רק במידת חסידות, וכן על הסברא, שכאמור האיסור לשמש נובע מפרישה מהציבור, ואי השתתפות בצערו, ולכן כאשר מדובר בהימנעות מעבירה, אין בכך איסור.

ג. שעת מלחמה: הציץ אליעזר (יג, כא) דן האם מותר לשמש בזמן מלחמת יום כיפור, ולמעשה פסק להתיר. הוא כתב, שלמרות שמדברי הרמ''א (רמ, ב) ניתן להבין, שכשם שאסור לשמש בשני רעב, כך אסור בשאר צרות, חלק מהאחרונים פירשו שכוונתו רק לצרות הדומות לרעב, כמו מכת ארבה. ובתוספת דברי התוספות שמדובר במידת חסידות, וכן דברי הגמרא במסכת עירובין (עג ע''ב) שהסיבה שבני ישראל לא שימשו בזמן מלחמת יהושע הייתה, רק מחמת ארון הברית שהיה עימם, פסק להתיר.   

תענית בזמן צרה

הגמרא במסכת תענית (י ע''א) כותבת, שכאשר לא היו יורדים גשמים, בית דין היה גוזר סדר תעניות על הציבור, תעניות שכפי שראינו בעבר (נח שנה ג') בזמן הזה לא נוהגים בהם ממספר סיבות. הגמרא כותבת, שבמקרה בו ציבור החל להתענות, וקודם חצות (לדעת רבי יהודה) החלו לרדת גשמים, הם לא צריכים להשלים את תעניתם. עוד מוסיפה הגמרא (שם, י ע''ב), שיחיד שהתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא, 'הרי זה מתענה ומשלים'. נחלקו הראשונים בביאור כוונתה: 

א. הראבי''ה (תעניות, תתנא) מרדכי (סי' תרכ) סברו, שגם במקרה זה הכוונה דווקא כאשר הצרה לא חלפה קודם חצות, אך אם לדוגמא החולה מת קודם חצות, אין סיבה להשלים כמו ציבור. ב. רש''י (תענית שם) וראשונים נוספים חלקו וסברו, שיש הבדל בין יחיד לציבור, ויחיד צריך להשלים בכל מקרה את תעניתו. מדוע? על כך נאמרו שלוש אפשרויות:

הראב''ד (תענית א, טז) כתב, שכאשר גשמים ירדו לאחר בצורת, הם ירדו, ואת הנעשה אין להשיב, ולכן אין טעם להמשיך להתענות. מה שאין כן יחיד המבקש לדוגמא על חולה שיבריא, שהמחלה יכולה לחזור תמיד, ואם לא לחולה זה (לדוגמא כשמת),כן לאנשים אחרים. נמצא שאם הציבור מתענה על דברים שאינם בצורת גשמים, גם עליהם להשלים את התענית. המגיד משנה (שם) חלק וכתב, שבית דין יכול להתנות מראש, שמתענים רק במקרה בו הצרה לא חלפה עד חצות. מה שאין כן יחיד. הרא''ש (תענית א, ו) יישב, שציבור צריכים להגיד הלל על כך שהצרה חלפה על בטן מלאה, וצורך זה דוחה המשך התענית. ובלשונו: 

''הקשה הראב"ד, מאי שנא מתענית גשמים שמפסיקין ביום אם ירדו להם גשמים קודם חצות. ותירץ דשאני תענית גשמים דכיון שירדו להם גשמים כל צורכן שוב אין להן צורך בזה הפעם, אבל צרה אחרת כל שעה צריך רחמים שלא תחזור. ואינו טעם מספיק, דבגשמים נמי אפילו לא ירד להן כל צרכן אוכלין ושותין ושמחים ואומרים הלל, לפי שנתקבלה תפלתם ובוטחים בבורא שירדו להם כל הצורך. וזה שייך לומר אף בשאר צרות. אלא נראה לי לחלק בין צבור ליחיד, דצבור צריכין להלל ולהודות מתוך שמחה ובכרס מלאה, אבל יחיד משלים תעניתו, וכן משמע מתוך הרמב"ם.''

להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח תקסט, א) כהבנת המגיד משנה והרא''ש, שלא משנה איזו צרה התרחשה והציבור התענה בעקבותיה, אם הצרה חלפה קודם חצות, אין צורך להשלים את התענית, מה שאין כן יחיד, שבכל עניין עליו להשלים. עוד הוסיפו השולחן ערוך והרמ''א (שם, ב), שבמקרה בו ציבור או יחיד קיבלו תענית בטעות, בגלל צרה שחשבו שישנה ואינה, ביחיד אם לא התחיל את התענית, ובציבור אם עוד לא הגיע חצות, לא צריך להשלים את התענית.          

העובר ממקום למקום

הגמרא במסכת תענית (י ע''ב) כותבת, שהעובר ממקום שמתענים בו למקום שלא מתענים בו, או ממקום שלא מתענים בו, עליו בכל מקרה להתענות. עוד מוסיפה הגמרא, שבמקרה בו בטעות שכח ואכל, שלא יראה את עצמו מדושן, וכפי שבני יעקב למרות שהיה להם אוכל, לא הראו עצמם שבעים בפני הסובבים אותם. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא:

א.  הראבי''ה (תענית, תתנב) כתב, שכאשר הגמרא כותבת שיחיד שהלך למקום שמתענים עליו גם להתענות, כוונתה רק כאשר הוא נמצא בתוך הציבור. אך כאשר הוא נמצא בביתו ואף אחד לא רואה אותו, וקל וחומר כאשר הוא מחוץ לתחום, מותר לו לאכול, שהרי לא קיבל עמהם תענית, ואין חשש שתתעורר מחלוקת בעקבות אכילתו. והוסיף, שהסיבה שרבי בר תמרי אכל כחל רק מחוץ לתחום (סוגיה בה עסקנו בעבר), הייתה שאכלו בפרהסיא, אך בצנעה מותר לאכול גם בתחום התחום ממש.

ב. המרדכי (תרכא) חלק וסבר, שדווקא מחוץ לתחום ניתן לאכול, ולא בתוך התחום עצמו, וכפי שרבי בר תמרי אכל מחוץ לתחום. כך פסק השולחן ערוך (תקעד, ב), וכן הרמ''א (שם), שהוסיף בעקבות הטור, שאם אותו אדם הגיע לעיר יום לפני שגזרו תענית, הוא חייב להתענות גם כאשר הוא יוצא מחוץ לתחום, שכן מחמת כך שהיה בתחילת זמן קבלת התענית, קבלת אנשי המקום מחייבת גם אותו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...