ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו
18/12/2025
חנוכה - אור הנר
ספר יצירה פרק א' משנה ז'
הנה בתחילה נבאר חלק ממשנה בספר יצירה, שבה מתבאר עניין הנר ואור הנר, והיא משנה ז' בפרק א' בספר יצירה, ובמשנה זו מבאר לנו אברהם אבינו ע''ה, כיצד השיג הוא את האלוקות מן האבוקה של הנר, וזה לשון המשנה שם: 'עשר ספירות בלי מה, נעוץ סופן בתחלתן, ותחלתן בסופן - כשלהבת קשורה בגחלת'. עכ''ל המשנה שם.
וביאור העניין בקצרה הוא, שאם האדם רוצה להבין את המהות של עשרת הספירות, שהם עשר מידות שעל ידם מנהיג הבורא יתברך את העולם, יכול הוא להתבונן בשלהבת האש הקשורה בגחלת, שמשם אפשר להבין קצת את האחדות והקשר שיש בין עשר הספירות שהם בחינת האלוקות, ובין כל העולמות הנפרדים, שהם העולמות התחתונים (בריאה יצירה ועשיה), וכמו שיש קשר ויחסי גומלין בין חלקי השלהבת אל הגחלת, היינו בין האש עצמה ובין חומר הבעירה שממנו יונקת האש את חיותה ומתקיימת – כך יש כעין זה קשר ויחסי גומלין בין העשר ספירות של הבורא יתברך ובין העולמות התחתונים.
היינו שכמו שהאש מתקיימת ומתגלה לנו בחוש בעולם הזה, רק מחמת שיש לה לאותה האש כל הזמן חומר בעירה העולה מלמטה ומקיים אותה - כך כל הגילוי של האלוקות בעולם, הוא רק מחמת שיש למטה בעולמות התחתונים 'חומר בעירה' העולה כל הזמן מלמטה למעלה ומקיים את גילוי אור שלהבת האלוקות בעולם, וכמו באש, שכאשר אין לה מהיכן לשאוב ולינוק את חומר הבעירה, אז היא חוזרת למקורה ונעשה חושך בחדר, כך גם האלוקות, כשאין מי שיעלה לה את חומר הבעירה שלה – היא חוזרת אל שורשה ואינה מתגלה בעולם והעולם נחשך מגילויי האלוקות.
והנה עיקר העניין הנלמד כאן במשנה זו, הוא הקשר שיש בין ראש הספירות וסוף הספירות, כי בעשר הספירות יש קשר בין התכלית הסופית של הספירות בין השורש העליון שלהם, וכמו שנאמר כאן במשנה – 'נעוץ סופן בתחילתן'. וכן להפך - ישנו קשר בין השורש העליון של הספירות ובין התכלית הסופית שלהם, וכמו שנאמר כאן 'ותחילתן בסופן'.
והנה השורש העליון של הספירות נקרא בשם ספירת ה'כתר', והוא בחינת הסיבה הראשונה לכל הבריאה, ואילו התכלית והסוף של הספירות נקרא בשם 'מלכות', שהיא השכינה, והיא הבחינה התחתונה של האלוקות היורדת לשכון בתוך העולמות התחתונים הנפרדים, והיא המחברת את האלוקות אל הנפרדים, ואם כן המאמר שנאמר כאן 'נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן', הוא במילים אחרות – נעוץ הכתר במלכות ונעוצה המלכות בכתר. ובא אברהם אבינו ע''ה לבאר לנו, שאם נרצה לדעת כיצד נעוץ סופן של הספירות בתחילתן, ותחילתן בסופם, אנו נמצא מעין עניין זה בשלהבת הנר, היינו באור היוצא מן השלהבת, ומחיבור אותה שלהבת אל הגחלת, היינו אל חומר הבעירה של אותה שלהבת.
אם כן, משנה זו בספר יצירה, באה לבאר לנו, שאם נתבונן באותה שלהבת הקשורה בגחלת, נוכל להבין גם את דרכי ה' המונהגים ע''י עשרת הספירות, ונבין עי''ז כיצד הנהגת ה' יתברך בעולמות התחתונים, היא הנהגת שיש בה אחדות נפלאה, כי כל העולמות התחתונים מחוברים בחיבור תמידי אל האלוה ב''ה, והם תמיד מונהגים על ידו ומתהווים בכל רגע ורגע ע''י רצונו, וכל הדברים שנראים לכאורה סותרים זה את זה בהנהגת ה' יתברך בעולם, הם כולם יוצאים ממקור אחד ומסיבה אחת בלבד, וכן כל מהותה של ההנהגה היא לתכלית אחת ולסוף אחד בלבד, ויש בכל המעשים אחדות נוראה שאין כדוגמתה, כי נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופם.
או במילים אחרות – הסיבה השורשית לכל ההנהגה - נעוצה תמיד בתכלית ההנהגה, והתכלית שהיא סוף ההנהגה, והיא השוכנת בתוך נשמות התחתונים למטה - היא תמיד מחוברת אל שורשה העליון שהוא הסיבה הראשונה למעלה מהכל, ואין אף פעם סתירה או חוסר התאמה, בין הסיבה הראשונה שלשמה ברא הבורא יתברך את כל הבריאה, ובין ההנהגה עצמה המתגלית לנו כאן בעולם הזה, והבן.
חמשה גוונים בשלהבת הנר
ונביא כאן את דברי רבינו הגר''א זלה''ה בביאורו למשנה זו, וננסה לבארם, וזה לשון רבינו שם (לשון הגר''א מודגש): 'כשלהבת קשורה בגחלת' - שבהם היינו בגחלת ובשלהבת, יתראה היאך נעוץ סופן של הספירות בתחלתן. כי חמשה אשות הן בשלהבת ר''ל ישנם ה' גוונים (צבעים) של אש בשלהבת, ומהחיבור והקשר שיש בין חמשת הגוונים שבשלהבת – ניתן להבחין וללמוד על הקשר שבין תחילת עשרת הספירות ובין סופן של עשרת הספירות, וכן הקשר שיש להם עם הגחלת עצמה, שהוא חומר הבעירה שממנו שואבת האש כל הזמן את חיותה, וכמו שיתבאר עוד להלן באריכות בעז''ה.
ואלו חמשת הגוונים שבשלהבת, הם כולם יוצאים משורשם למעלה שהוא גלגל האש, וכמו שמבאר כאן הגר''א בהמשך, והיינו שכאשר האדם מדליק נר, נראים גוונים שונים בשלהבת של הנר, והם חמישה גוונים (מלמעלה למטה) – 'שחור' (שהוא בחינת החושך המקיף את אור הנר מרחוק, היינו המקום שאין אור הנר מגיע אליו), 'זוהר' (שהוא בחינת האור היוצא מן הנר ומאיר את החדר), 'נוגה' (הוא בחינת אור סתום מסביב לאש הנר, ועליו נאמר 'ונוגה לו סביב'), 'לבן' (הוא בחינת האש הלבנה מעל הפתילה), ו'תכלת' (שהוא הגוון התחתון ביותר הדבוק בפתילה עצמה ויונק ממנה את חומר הבעירה), והדברים יתבארו בהמשך בעז''ה.
ולפני שנמשיך בדברי הגר''א זלה''ה, נבאר הקדמה חשובה בנושא זה, שמי שלא יבין את ההקדמה הזו, לא יבין את ביאור הגר''א כאן, וממילא שלא יבין גם את דברי המשנה בספר יצירה, ויהיו נראים לו הדברים משובשים ובלתי מובנים[1].
הנה החוש מראה לאדם, שאלו הגוונים של השלהבת באים ועולים מלמטה למעלה, ועולים הם מהפתילה ומאירים מעל הפתילה, היינו שכאשר מדליקים את הפתילה, אז האש עולה מלמטה – מן הפתילה ולמעלה, ויחד עם האש עולים גם כל הגוונים, ר''ל שהגוון התכלת יוצא בתחילה מן הפתילה, ואח''כ מעל התכלת יוצא אור לבן, ואחריו יוצא הנוגה ואח''כ האור, שהוא האור היוצא מן הנר ומאיר את החדר, וא''כ הכל יוצא מתוך אש התכלת הדבוקה אל הפתילה, שהיא השורש לכל גווני האש, כך נראה הדבר בחוש הראיה.
אך האמת היא שאין זה נכון, אלא שהאמת היא בדיוק הפוך ממה שנראה בחוש, כי אכן השלהבת עצמה, היא עולה מלמטה מן הנר והפתילה - למעלה, וכמ''ש בגמ' שבת כ''א ע''א: להעלות נר תמיד הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. ע''כ, אך הנה הגוונים של השלהבת, הם באמת באים ומתגלים מלמעלה - מגלגל האש[2], והם יורדים מלמעלה למטה אל האש והפתילה, היינו שכאשר האש נדלקת למטה ונתפסת בחומר בעירה דליק, באותה העת יורדים אלו הגוונים מלמעלה מגלגל האש ומתלבשים על השלהבת, כל אחד במקומו, כי בזמן שהאש דולקת - מוצאים הם מקום וכסא לשבת עליו, ומקום זה הוא האש עצמה. וכאשר אין לאש במה להיתפס (לדוגמא שנגמר השמן בתוך הנר), אז הלהבה נפסקת, וממילא נעלמים גם כל הגוונים, ולכן נעשה חושך, כי חוזרים כל הגוונים אל שורשם למעלה אל גלגל האש שהוא בחינת חושך, והוא משום שהאש עצמה - היא הכסא של אותם גוונים, ולכן כאשר אין להם מקום וכסא כאן למטה שיוכלו לחול עליו ולהתגלות בעולם, הם כולם חוזרים בחזרה אל שורשם ומקומם[3], וכמו שמוכח כאן מתוך דברי רבינו הגר''א להלן, לכל מי שיתבונן קצת, וכעת לאחר שהקדמנו הקדמה זו, נמשיך לבאר את דברי הגר''א זלה''ה (הגר''א מודגש).
ואלו חמשת הגוונים (מלמטה למעלה): ראשון הוא גוון תכלת שסביב הפתילה, והיא נגד ספירת מלכות, והוא חשמ"ל מתוך האש, ר''ל שגוון התכלת הוא נקרא בשם חשמ''ל, והוא יוצא מן האש, והשני הוא גוון חיוור לבן שסביב לה ר''ל סביב לתכלת שהיא המלכות, והלבן הוא נגד ו' קצוות חג''ת נה''י, והוא נקרא 'אש', והיינו שגוון זה הוא העיקרי מכל הה' גוונים, ולכן הוא הנקרא בשם 'אש', וגוון התכלת הוא כעין שליח של זו האש היורד ויוצא מן האש, למטה אל הגחלת כדי לברר ולשאוב מתוכה את חומר הבעירה, לכן גוון התכלת נקרא 'חשמל מתוך האש', כי הוא חשמ''ל היוצא מגוון האש ויורד אל הגחלת, וכמו שיתבאר עוד להלן בעז''ה, והגוון השלישי הוא כמו נוגה סביב האש, שהוא גוון צהוב כתום חשוך שאינו מאיר עדיין[4], והוא מקיף את הגוון הלבן, והוא אור סתום, שאינו נראה אלא בסתימו דעיינין נגד בינה דלא קיימא לאסתכלא (כוונת רבינו כאן היא שלמעלה באורות העליונים, זה האור הוא בלתי מושג בעיני הנביאים, והוא שורש נבואת משה רבינו ע''ה, והוא אספקלריא דנהרא, וכמו שמבאר כל זה באריכות בהיכלות פקודי היכל עצם השמים ע''ש), והוא הנקרא נוגה סביב כי הוא סביב לאש.
והגוון הרביעי הוא הזוהר המאיר משלהבת, והוא האור היוצא מן הנר ומאיר את אותו מקום, שאין יכולת להשיג איך בא האור משלהבת והיא בעצמה אינה שם שהיא רק מסביב לפתילה, ר''ל שהשלהבת עצמה, שהיא האש השורפת, אינה יכולה לשרוף אלא רק מרחק קטן מאוד מסביב למקום הפתילה, ומחוץ למקום זה כבר אין השלהבת יכולה לשרוף ורק אפשר להרגיש קצת את חום השלהבת, ומחוץ לזה אפילו לא מרגישים את חום השלהבת, ואילו האור של השלהבת יכול להאיר למקומות רחוקים מאוד ממקום השלהבת עצמה, ואע''פ שהשלהבת עצמה כבר אינה מגיעה לשם כלל, ובהעתק השלהבת מעתיק גם כן האור ר''ל שאור הנר הולך ומאיר באותו מקום שלוקחים לשם את הנר עצמו, וזה הגוון הוא נגד חכמה, והוא נקרא 'זוהר', ולכן קראו בתיקונים בהקדמה, את כל ספירות בשם 'זוהר', כי כל הספירות הן בחכמה כנ"ל, ולכן נקרא גם ספרו של רשב''י בשם 'ספר הזוהר', כי כל הספר כמעט מדבר על הספירות שהם בחינת 'חכמה'.
גלגל האש
ממשיך הגר''א שם: והגוון החמישי הוא היאך נאחזין כל הד' גוונים התחתונים בגלגל האש, והוא הגלגל שתחת הרקיע שבתוכו יש את האש היסודית, וממנו נמשכים כל הגוונים של האור למטה אל העולם, וגלגל האש הוא החלק העליון של העולם הזה, והוא כנגד ספירת הכתר שבעשר הספירות שבאצילות וכמו שהתבאר לעיל, והנה שכשנדלקת אש כאן למטה בעולם הזה, יורדים מגלגל האש ד' גוונים ומתלבשים על האש עצמה - זה על גבי זה מלמעלה למטה (הפוך ממה שנראה בחוש), היינו בתחילה יוצא האור, וממנו יוצא הנוגה, וממנו יוצא הגוון הלבן שהוא האש עצמה, וממנו יוצא גוון התכלת שעל הפתילה, וגלגל האש שממנו יוצאים כל הד' גוונים התחתונים, הוא עצמו הוא גוון שחור, והוא נקרא בשם 'חושך', כי בגוון זה אין השגה כלל, ואע''פ שהוא חושך והוא שחור, ממנו יוצאים כל הגוונים של הנר שהם גוונים מאירים, ואפילו האור שהוא הגוון שכנגד החכמה, גם הוא יוצא מן החושך, והחושך הוא שורשו, ועל זה אנו אומרים 'יוצר אור ובורא חושך', היינו שהחושך הוא בבריאה והוא סיבת האור שהוא ביצירה.
ועליו ר''ל על גלגל האש שהוא הגוון השחור, עליו נאמר 'ישת חושך סתרו', והכוונה היא שהקב''ה יסד את החושך הזה מתחת הרקיע בעולם העשיה, שהוא גלגל האש, שיהיה זה החושך מקום סתרו, ר''ל שה' יתברך, כשרוצה הוא לרדת ולהתגלות בעולם העשיה, הוא מסתתר ומתלבש בתוך גלגל האש הנקרא 'חושך', וע''י התלבשות זו יורד הוא להתגלות בעולם, וכמו שאור הנר וכל הגוונים של השלהבת מתגלים מתוך הגוון החשוך שבגלגל האש, וכולם יוצאים מתוך החושך שהוא הגוון העליון, כך גם האלוקות יורדת ומתגלה בתחתונים ע''י התלבשותה בגלגל האש, וזה שנאמר במתן תורה שנאמר 'והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש', וכן זהו הסוד של האש שהיתה יורדת מן השמים על המזבח, וכן כל גילוי שכינה בעולם הזה, הוא הכל ע''י התלבשותו יתברך בגלגל האש, וכן כל הגילויים של כל השרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת, הם כולם גילוי של רצון ה' יתברך ע''י זאת האש, וכמ''ש רבינו שם במשנה י''ב[5].
וכן בזמן הגלות, שאז מסתיר ה' את פניו, הוא מתלבש בתוך גלגל האש בלבד, שהוא הגוון החשוך, ולא יורד להתגלות דרך הד' גוונים התחתונים שבנר, וזה סוד הפסוק 'ישת חושך סתרו', וכמו שהתבאר לעיל, שמתסתתר הוא במקום החושך, ולכן הגלות נקראת בשם 'חושך', כי ה' יתברך אינו יורד להתגלות מתוך גלגל האש יותר למטה, וממילא שאין שאר הגוונים מאירים, וכמו שהנר כבוי ואין אור בחדר, ואי אפשר לראות מה נמצא בתוך החדר – כך גם כשהקב''ה מסתתר בתוך גלגל האש ואינו יורד להאיר למטה בגוונים המאירים, אז אין השגה של הנהגת ה' בעולם, ונראה כאילו שלית דין ולית דיין ח''ו, ורק מי שזכאי באותו הדור, יכול להבחין גם בזמן הקדרות והחושך, כיצד גם אז ה' יתברך מנהל ומנהיג את העולם, כי מבין הוא את התועלת של אותה הנהגה של חושך בזמן הגלות, וכמו שנבאר עוד בזה להלן.
וכן מבואר עניין זה בתיקונים, תיקון כ''א בדף ס''ז ע''ב בזה''ל: וכען דאיהי [השכינה] מרחקא מן מלכא, אתמר במלכא אלביש שמים קדרות, ושכינתא אמרה אל תראוני שאני שחרחרת, ובני נשא דאינון שטיין מסתכלין בלבושא, ואחרנין הכי מסתכלין בגופא, ובגלותא - כלהון שטיין, אבל פקחא חכימא אסתכל מלגאו, וכד יתי פורקנא אתפשט מלבושין דקדרותא, וזריק לון על אומין דעלמא, הדא הוא דכתיב (שמות י') ויהי חשך אפלה וגומר, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. דבההוא זמנא דאתלבש [הקב''ה] באלין לבושין, אתמר ביה (דברים ל"ב) ויאמר אסתירה פני מהם, לבתר דאתפשט מנייהו וייראו העם את ה', וכל ינוקין אחזין ליה באצבע [כי יש אור ואפשר לראות את ה'], הדא הוא דכתיב (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו, ובגלותא 'ישת חשך סתרו', ובגין דא אמר דניאל, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריה, ובההוא זמנא דאיהו בחשוכא מתלבש בתהו ובהו ובחשך ותהום, כביכול אתוון אינון בפרודא ולא מתיחדין תמן, ולבתר דנפיק מנייהו, 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. עכ''ל התיקונים שם.
וממשיך הגר''א שם בספר יצירה: וכל הגוונים דלעיל, שהם תכלת, לבן, נגה ואור מכל מקום מושג מהם איזו השגה כל שהיא בראיית העין, מה שאין כן בגוון הדא השחור דגלגל האש שאינו מושג כלל, ולכן נקרא הוא בשם 'חושך', שחושך הוא בריאה בלתי מושגת בחוש[6] (וכמו שיתבאר עוד להלן בעז''ה), והוא נגד פרצוף אריך אנפין שג''כ נקרא בשם 'חושך' כנ"ל[7], והוא כנגד ספירת הכתר, היינו בחינת הכתר שבשלהבת, והוא בחינת 'תחילתן', ואילו גוון התכלת שסביב הפתילה, הוא כנגד בחינת המלכות שבשלהבת, והוא בחינת 'סופן', והוא הגוון שיורד למטה לשכון בתוך הגחלת ולינוק ולשאוב ממנו את חומר הבעירה כדי שתתקיים האש באופן תמידי, וצריכים אנו להבין כיצד מתקיים המאמר של ספר יצירה 'נעוץ תחילתן בסופן' כו', היינו שנעוץ הכתר שהוא הגוון החשוך – במלכות שהיא הגוון התכלת, ועל זה ממשיך הגר''א ומבאר.
והאש היסודי בעצמו הנמצא בתוך גלגל האש, והוא בחינת פנימיות גלגל האש, הוא שרש של כל הגוונים הנ"ל וכולם קשורים בו והוא נגד פרצוף עתיק יומין, היינו שבתוך גלגל האש, שהוא בחינת חושך כנ''ל, שם הוא מקום האש היסודית, היינו האש היסודית – משכנה הוא בתוך גלגל האש, ובחינת אש זו שבתוך גלגל האש היא נקראת בשם עתיק יומין, שהיא כבר בחינה שישית, ר''ל שהיא הבחינה שמעל כל חמשת הגוונים דלעיל – חושך, אור, נוגה, לבן ותכלת, והיא השורש לכל חמשת הגוונים הנראים בשלהבת, ואם כן, מה שהתבאר לעיל שגלגל האש הוא בחינת 'תחילתן', הנה האמת היא שאין זה מדוייק, כי האמת היא שהאש היסודית שבפנימיות גלגל האש – היא היא נחשבת לבחינת 'תחילתן' של כל חמשת הגוונים של השלהבת, וצריכים אנו להבין, שהרי אמרנו לעיל, שגלגל האש, שהוא בחינת החושך, הוא כנגד ספירת הכתר, וא''כ ע''פ זה צריך להבין כנגד מה נחשבת האש היסודית שהיא הבחינה השישית שמעל לכל חמשת הגוונים, והיא בתוך פנימיות גלגל האש.
והנה בחינה זו של האש היסודית היא כנגד ספירת מלכות של העולם שלמעלה, והכוונה היא, שבכל עולם ישנם חמישה פרצופים – א'.כתר (א''א), ב'.חכמה (אבא), ג'.בינה (אמא), ד'.שישה קצוות חג''ת נה''י (ז''א), וה'.מלכות (רחל), והם כנגד חמשת הגוונים דלעיל – חושך, אור, נוגה, לבן ותכלת, ולכל עולם יש שורש בעולם העליון שמעליו, כי יש כמה וכמה עולמות – זה למעלה מזה, וכדי שיהיה קשר בין כל עולם ועולם, לכן המלכות של כל עולם עליון, שהיא החלק התחתון של אותו עולם, הוא מתלבשת בפנימיות הכתר של העולם שמתחת, וכך כל העולמות קשורים זה לזה כעין שרשרת, שכל חלק תחתון של עולם עליון, מתחבר אל החלק העליון של העולם שמתחתיו, והנה המלכות של העולם העליון היא מתלבשת בתוך הכתר של העולם התחתון, היינו בתוך גלגל האש, והיא בחינת האש היסודית של העולם התחתון, וממנה השורש לכל חמשת הגוונים של אותו עולם, וזה הסוד של 'כתר מלכות' בכל מקום, ואם כן המלכות של העולם העליון היא השורש לכל הגוונים שיש בעולם התחתון, כי ממנה נמשכים כל פרטי האש שבעולם התחתון, ולכן האש היסודית של העולם העליון היא בעצמה השורש של כל חמשת הגוונים דלעיל[8].
וא''כ התחלת הגוונים מתחילה כאן במלכות של עולם של מעלה שהוא בחינת פרצוף עתיק יומין, וזאת המלכות היא הנקראת כאן בספר יצירה בשם 'תחילתן', כי תחילה ושורש לכל חמשת הגוונים שבשלהבת, ועדיין צריכים אנו להבין, כיצד נעוצה מלכות זו של העולם העליון, בגוון התכלת (שגם הוא בחינת מלכות), שהוא הגוון התחתון הרוכב על הפתילה, והוא בחינת 'סופן', וכן צריך להבין, מדוע צריכה אותה אש יסודית שבתוך גלגל האש, שהיא במקום כל כך גבוה – מעל לכל חמשת גווני השלהבת, להיות ב'קשר' דוקא עם החלק התחתון ביותר מבין חמשת הגוונים של השלהבת, שהוא הגוון התכלת שדבוק בפתילה ויונק משם את חומר הבעירה מתוך הגחלת לצורך קיום האש.
נעוץ תחילתן בסופן
וממשיך הגר''א ומבאר, ובגחלת עצמו, היינו בחומר הבעירה שהוא מקור השלהבת מלמטה, ר''ל בחומר שבו תפוסה השלהבת, לדוגמא בשמן הנמשך דרך הפתילה, הנה יש בו גם כן בחינת אש יסודי כמו שיש למעלה למעלה בתוך גלגל האש, שבלאו הכי לא היה האש נאחזת בו, ר''ל שאם לא היה בגחלת או בשמן את האש היסודית - אז לא היה זה חומר בעירה כלל, כי הוא לא היה נדלק כלל, שכל חומר דליק, הוא רק חומר שיש בו את יסוד האש במידה מרובה, ולכן יכול הוא לדלוק ולקיים את השלהבת, וככל שיש בחומר יותר את יסוד האש, כך האש נתפסת בו יותר בקלות[9], והשלהבת שעולה ממנו היא יותר יפה בגווניה, והוא סוד משנה ב' דשבת 'במה מדליקין ובמה לא מדליקין', שזהו כל הסוד של נרות שבת, היינו לגלות את האור חמשת הגוונים בבית, שהם הגילוי של הספירות כנ''ל.
ובו, היינו בתוך האש היסודי שבתוך חומר הבעירה, הוא התקשרות גוון תכלת, היינו שגוון התכלת שהוא 'חשמל מתוך האש' - בחינת 'סופן' כנ''ל, גוון זה הוא זה שיורד ומתקשר עם החומר הבעירה עצמו, והוא ה'שואב' את יסוד האש מתוך חומר הבעירה, וע''י זה מתקיימת השלהבת, וע''י אותה שלהבת הדולקת ועולה מתוך הגחלת - יסוד האש שהיה כלול בתוך חומר הבעירה – עולה וחוזר אל שורשו העליון, היינו אל גלגל האש, שבתוך גלגל האש נמצאת האש היסודית. ואם כן, כל העליה של יסוד האש הנמצא בתוך חומר הבעירה, תלוי בגוון התכלת שיורד למטה אל תוך החומר ומברר ושואב ממנו את יסוד האש כדי להעלותו אל שורשו, אם כן לסיכום, האש היסודית שבתוך הגחלת עולה אל האש היסודית שבתוך גלגל האש – דרך גוון התכלת המקשר ביניהם.
ולכן דוקא בו ר''ל בגוון התכלת שהוא בחינת 'סופן' - נאחז האש היסודי העליון שבפרצוף עתיק יומין שהוא בחינת 'תחילתן', היינו שכאשר האש היסודי שלמעלה בגלגל האש היינו בכתר, שהוא בחינת 'תחילתן', 'רואה' שלמטה במקום המלכות – בחינת 'סופן', יש רצון לחבר בין השלהבת לגחלת, ויש באותה גחלת אש יסודית במידה המספקת את אותו רצון עליון שבכתר, מיד יורד פרצוף עתיק יומין אל המלכות (שהוא גוון התכלת), ומשם הוא גורם לחיבור וזיווג בין השלהבת והגחלת, ועל ידו באין כל חמשת הגוונין של השלהבת, וזה שכתוב נעוץ 'תחילתן' ב'סופן'.
נסכם את הדברים: 'תחילתן' שהוא פרצוף עתיק יומין – בחינת האש היסודית שבתוך גלגל האש, נעוץ ב'סופן' שהוא המלכות - גוון התכלת, וכאשר מדליקים אש למטה במקום התכלת, אז האש היסודית הנמצאת בתוך חומר הבעירה (השמן), עולה ונשאבת אל גוון התכלת המקיפה את הפתילה, ומשם עולה אותה אש יסודית עוד למעלה למעלה - עד שחוזרת היא אל שורשה העליון, שהוא פרצוף עתיק יומין, ששם הוא מקום ושורש של האש היסודית בתוך גלגל האש, וע''י עליה זו של האש היסודית מחומר הבעירה ועד גלגל האש, הנה עי''ז יורדים מתוך גלגל האש כל הגוונים למטה, ורוכבים כל הגוונים על אותה אש היסודית הנעוצה למטה בגוון התכלת, ולכן בזמן הבעירה נראים כל אותם גוונים בשלהבת.
וכאשר יסתיים חומר הבעירה, ולא יהיה בתוכו עוד את האש היסודית, אז הגוון התכלת יפסיק לשאוב את האש היסודית מתוך חומר הבעירה, ואז כאשר הכתר העליון 'יראה' שאין כבר לגוון התכלת מה לשאוב מלמטה, הוא יחזיר את גוון התכלת בחזרה לגלגל האש, ויחד עם התכלת יחזרו כל הגוונים בחזרה למעלה ויעלמו בתוך גלגל האש, וכמו שממשיך שם הגר''א: וכן גוון התכלת שבו היינו שעל ידו האש היסודי נאחז בגלגל האש, ועל ידו כולן נאחזין, שאם תכבה האש שצריך להסתלק האש התכלת מן הגחלת, חוזר למקומו וכל הגוונין עמה, ולכן יחזור המצב להיות חושך גמור, כי האש וכל גווניה יהיו רק בכח ולא בפועל, כי לא יהיה להם על מה לחול. עכ''ל הגר''א שם בספר יצירה, והבן את הדברים, כי לא דבר ריק הוא, ויש בזה נפק''מ להמשך דברינו.
שלשה שותפים באדם ובכל דבר
אם כן, ישנו קשר ישיר בין הכתר ובין המלכות, היינו בין האש היסודית למעלה שבתוך גלגל האש, ובין גוון התכלת למטה השואב את האש היסודית מתוך חומר הבעירה, כי רק כאשר יש לגוון התכלת מה לשאוב מלמטה – רק אז מתחבר אליו גלגל האש מלמעלה, וזה שנאמר כאן 'נעוץ תחילתן בסופן', ר''ל שתמיד נעוץ הכתר שהוא 'תחילתן' בתוך המלכות שהיא 'סופן', ומה שהוא תמיד נעוץ שם באותה מלכות, הוא כדי לבדוק האם עדיין יש למלכות מהיכן לשאוב את האש היסודית, היינו האם בתוך חומר הבעירה יש אש יסודית שיכול לעלות אל גוון התכלת שמעליו, והנה כאן גילה לנו אברהם אבינו בספר יצירה סוד גדול מאוד, והוא סוד מה שאמרו חז''ל בנידה, שלושה שותפים באדם – אביו ואמו והקב''ה, וננסה קצת לבאר עניין זה יותר בפרטות.
הנה כל ענייני העולם נחלקים לג' בחינות, שהם 'משפיע' ו'מקבל', ו'ממוצא' שהוא המחבר ביניהם, והוא הקב''ה שמסייע לחיבור בין המשפיע והמקבל, וכן כתיב 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח ...ואדם אין לעבוד את האדמה', והיינו כמו שכתוב במדרש (והביאו רש''י שם), שלא גדלו הצמחים והעשבים, אלא רק יצאו על פתח הקרקע, ומדוע? כי 'אדם אין לעבוד את האדמה' - עדיין לא היה חיבור שלם בין המשפיע והמקבל, כי אדם אין לעבוד את האדמה, ר''ל שלא היה ה'אדם' שהוא הממוצע בין הגשמים ובין האדמה המחבר ביניהם, ולכן היה עדיין הכל רק ב'כח' ולא יצא ל'פועל', ורק כאשר התפלל האדם על הגשמים, שאז הוכיח שהוא רוצה להשפיע את המים שבעננים למעלה בשמים, אל האדמה היבשה למטה בארץ, רק אז יצאו הדברים מהכח אל הפועל, וירדו גשמים והצמיחו את עשב השדה, וננסה לבאר את הדברים בעז''ה.
בעצם כל יציאה מן הכח לפועל, היא רק ע''י השותף השלישי שהוא הקב''ה, והקב''ה בעצמו לא משפיע אלא אם כן יש חיבור ושלום בין ה'משפיע' וה'מקבל', וגם כשיש כבר 'משפיע' ויש כבר 'מקבל' לא תמיד יש חיבור ע''י השותף השלישי, כי הוא השותף השלישי אינו מחבר בין המשפיע והמקבל - רק אם זהו חיבור כפי רצונו של השותף השלישי, ולכן אם יש חיבור של המשפיע אל מקבל שאינו כפי רצונו של הקב''ה, אז אין הוא משתתף בחיבור זה, וממילא שאין יוצאים מחיבור זה תולדות ברי קיימא, כי כל חיבור של משפיע ומקבל יחד, מבלי שהשותף השלישי יהיה שותף עמהם, הנה חיבור זה מוליד וולדות שאינם ברי קיימא, ולכן כל התולדות שנולדים בלי החיבור של השותף השלישי, נקראים בשם 'שוא'.
והוא סוד הפסוק (תהילים קכ''ז) 'אם ה' לא יבנה עיר שוא עמלו בוניו בו', וכן הוא סוד הפסוק (משלי כ''ה) 'נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר', היינו שיש 'נשיאים' שהם עננים העולים מן הארץ, והוא סוד ה'מקבל' העולה מלמטה למעלה, ויש 'רוח' שהוא ה'משפיע' מלמעלה למטה, והם האב והאם של הגשם, כי הגשם יוצא מהחיבור של נשיאים ורוח, ובכל זאת לא נולד הוולד - 'וגשם אין', ומדוע? משום ש'איש מתהלל במתת שקר', ולכן השותף השלישי לא משתתף בזיווג זה, והוא מידה כנגד מידה, שלמטה בארץ נודבים צדקה ולא נותנים, היינו שאין חיבור ושלום בין המשפיע והמקבל, ולכן גם למעלה אין הקב''ה מסכים לתת צדקה לארץ, ולחבר בין השמים והארץ, שכל גשם הוא בחינת צדקה של השמים אל הארץ, וכמו שביאר שם רבינו הגר''א במשלי[10].
וכן הוא סוד ההריון של האשה, שאע''פ שיש את טיפת האב ואת טיפת האם, ההריון הוא מהשותף השלישי המחברם ומקיימם יחד, ובלעדי השותף השלישי אין הריון, וכמ''ש 'ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבוא אליה, ויתן ה' לה הריון ותלד בן', וכן הוא במלוכה, וכמו אדוניהו בן דוד שרצה למלוך במקום שלמה אחיו, אמר 'כי לי היתה המלוכה' – מצד המקבל, שהוא הבן הגדול של דוד המלך, 'ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך' – מצד המשפיע, כי כל ישראל הסכימו להמליך אותו למלך, ובכל זאת 'ותסוב המלוכה לאחי', ומדוע? 'כי מה' היתה לו', היינו משום שהשותף השלישי רצה שמקבל אחר יהיה למלך, היינו שלמה ולא אני[11].
נעוץ תחילתן בסופן
וכן מה שהתבאר לעיל בספר יצירה, הוא ג''כ שייך לעניין זה, כי השלהבת והגחלת, הם בחינת משפיע ומקבל, שהגחלת היא הנקבה, וחומר הבעירה של הגחלת הוא כנגד טיפת הנקבה (הביצית), וגילוי האור והגוונים של השלהבת היא כנגד טיפת הזכר, ופרצוף עתיק יומין שהוא האש היסודית הוא כנגד השותף השלישי המחברם יחד, ולכן כאשר רוצה השלהבת להתחבר בגחלת, היינו שרוצה הזכר להתחבר אל הנקבה, אז השותף השלישי מתחבר עמם ונעשה שותף שלהם, ואז נמשך ממנו כל הגוונים של השלהבת.
וזהו הסוד של 'נעוץ תחילתן בסופן', היינו השותף השלישי שהוא 'תחילתן' של הכל, הנה כאשר הוא 'רואה' שיש חיבור בסופו של המשפיע (היינו בעטרת היסוד של המשפיע – בחינת גוון התכלת) אל המקבל הרצוי (שהוא יסוד הנקבה – בחינת הגחלת או חומר הבעירה), אז הוא נותן למשפיע את הכח להשפיע (סוד הטיפה – בחינת הגוונים שבשלהבת) אל המקבל, ואז נוצר חיבור בין המשפיע והמקבל.
ונחזור על הדברים כי הם חשובים להבנת כל החיבור הזה, הנה כאשר האש היסודי שבפרצוף עתיק 'רואה מלמעלה' שיש חיבור של הגוון התכלת שנמצא 'למטה' (שהוא כנגד עטרת היסוד - סוף יסוד הזכר) אל הגחלת (שהיא בחינת הנקבה), אז הוא ממשיך את כל הגוונים של השלהבת, ואז מתגלה אור הנר בגווניו ו'נדלק' האור בחדר (שהוא הוולד שנולד מהשלהבת והגחלת), אבל כשאין חיבור בין המשפיע והמקבל כראוי, אז אין השותף השלישי משתתף עם המשפיע הזכר, וממילא שנשאר חושך בחדר.
אם כן, מה שנאמר 'נעוץ תחילתן בסופן', הנה הכוונה היא ב'סופן' של הזכר שהוא בחינת המשפיע, וזאת כל הסיבה ש'נעוץ תחילתן בסופן', היינו משום שהשותף השלישי שהוא 'תחילתן', נעוץ בסופו של ה'משפיע', היינו בעטרת היסוד שלו, והוא רוצה 'לראות' משם, האם הוא משפיע לנוקבא שהיא בחינת ה'מקבל', ורק כאשר רואה הוא שיש כאן 'מקבל' כרצונו, רק אז הוא משפיע את שפעו דרך המשפיע אל המקבל, משא''כ שאין שם נקבה ואין מי שיקבל, או שהנוקבא המקבלת היא אינה כפי רצונו של השותף השלישי, אז אין הוא משתתף בזה הזיווג והחיבור, ואינו נותן את חלקו בשותפות עם הזכר והנקבה, כי כל השפעת השותף השלישי היא רק אם החיבור הזה הוא כפי רצונו, היינו שיש כאן השפעה אל נקבה שהיא משתווה אל רצונו של השותף השלישי, וזהו 'לעבוד את האדמה', ר''ל שהאדמה היא הנקבה, וכאשר 'אדם אין לעבוד את האדמה', היינו שהמשפיע אינו רוצה להשפיע על המקבל, אז 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח' – הכל נמצא רק בכח ולא יוצא עדיין לפועל.
וכן הוא בכל דבר בעולם, שכל השפעה של האור מהשותף השלישי, היא רק כאשר המשפיע מתחבר אל הנקבה הראויה לו, לדוגמא אור החכמה והדעת אינם מאירים באדם, אלא אם כן יש לאותו אדם יראת שמים, שהוא סוד 'סופן', היינו שמקבל עליו עול מלכות שמים לדעת חכמה לצורך התכלית – לדעת את ה' ולעבדו, שאז השותף השלישי שהוא הכתר, משפיע על אותו אדם חכמה ודעת, אך אם הוא רוצה לדעת חכמה בלי לדעת את ה', ולא לצורך עבודת ה', אלא להנאה או לכבוד וכדומה, היינו שהוא פורק מעליו עול מלכות שמים, אז החכמה לא תתקיים בו, היינו אור החכמה ישאר בגלגל האש ולא ירדו הגוונים לשכון על ה'נר ה' נשמת אדם' שלו, וזה סוד הפסוק (משלי א') 'יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו', ר''ל שיראת ה' היא הראשית (מלמטה) של החכמה, ובלעדיה החכמה לא יכולה לחול על נשמת האדם, וממילא שאינו יכול לדבוק בשם יהו''ה ב''ה, ולכן נאמר על היראה – 'זה השער ליהו''ה צדיקים יבאו בו'[12].
וכמו שמבאר במשלי שם הגר''א בזה''ל: ואומר עכשיו שהיראה הוא ראשית ותחילת הדעת, כענין שאמרו חז"ל כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו', והיינו מפני שאם אין בו יראת ה' אז הוא אויל שהוא הפורק עול והיפך בעל יראה, ואוילים חכמה ומוסר בזו מפני שאם יש באדם יראת ה' ילמוד לדעת בכדי שיהא יודע ממה לשמור את עצמו ודרך האדם כשרוצה את הדבר ומוצאו - חביב עליו ושמור בו, אבל אם אין בו יראת ה' ואינו מתיירא מן החטא אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להזהר וכל מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה, ולכן אף שילמדו החכמה ומוסר בזוי אצלם ולא יהיה מתקיים בהם. עכ''ל הגר''א שם.
וכן הוא בכל שפע שיורד על האדם, שהוא תלוי רק במלכות, שעליה נאמר 'יראת ה' היא אוצרו', והיא אוצר להכל, והוא סוד קבלת עול מלכות שמים, כי בלעדי שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בתחילה – אין עבודתו פועלת כלום בעליונים, כי אין השותף השלישי משתתף באותו מעשה והוא נחשב למעשה עקר שאין לו תולדות, והוא בחינת 'חינם', ועל זה אמרו הערב רב במדבר (במדבר י''א) 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם', היינו שהיה קשה וכבד עליהם ה'עול' שקבלו על עצמם ביציאת מצרים, שהוא עול מלכות שמים, והם רצו לפרוק מעליהם את העול מהשמים, ולחזור להיות במצב שהיו במצרים, שהיו עבדים לפרעה, הוא עול העולם הזה, שהוא בחינת פורקן והפקרות, וכמ''ש חז''ל בגיטין י''א ע''א 'עבדא – ניחא ליה בהפקירא', ולכן כל מה שעשו שם במצרים היה 'חינם', ר''ל שלא היה בחיבור אל העליונים, ולא השפיע שום טוב בעולם, כי השפעת טוב הוא רק ע''י החיבור של השותף השלישי[13], וזאת הסיבה שמצוות צריכות כוונה, כי אם לא מכוון בעשיית המעשה שהוא – 'משום שכך ה' ציוה', אז אין כאן עול מלכות שמים וממילא שאין אותו מעשה פועל למעלה בשורשו.
ועל זה נאמר בתיקונים בכמה מקומות, דעילת העילות [שהוא עתיק יומין] לא נחית עלה יחודא [לא יורד ומתייחד עם הבעל] עד דאית ליה נוקבא בת זוגיה [עד שיש לאותו בעל את בת זוגו שתקבל ממנו], וזה סוד החיבור שבין הכתר והמלכות, שהם בחינת 'תחילתן בסופן', שהכתר והמלכות הם בחינת רצון ותכלית, והרי אין הרצון משפיע את שפעו אל אותו זיווג אלא אם כן ההשפעה היא לצורך התכלית של אותו רצון, שהיא הנקבה הרצויה כנ''ל, וזהו סוד נעוץ תחילתן בסופן.
וכן ביאר הגר''א כאן אצלנו בספר יצירה בהמשך דבריו, ואמר שם שעיקר יחודו של פרצוף עתיק הוא רק על ידי המלכות והסוף של המשפיע, היינו ע''י עטרת היסוד של הזכר, ורוצה לומר שכאשר יש בחינת נקבה שאליה רוצה המשפיע להשפיע – רק אז מתייחד הכתר באותה מלכות של המשפיע, וממילא ע''י זה מתייחד הכתר בכל שאר הספירות, ואז מתגלים כל שאר הגוונים שבגחלת, וזה סוד נעוץ תחילתן בסופן.
וכמו שמבאר שם בזה''ל (ביאור הגר''א במודגש): וכל זה שאמרנו שעתיק, פעמים נחשב במנין העשר ספירות, היינו בבחינת המלכות של הספירות, שבה - ר''ל במלכות שהיא עטרת היסוד, שהוא בחינת 'סופן' של המשפיע, מתייחד עתיקא סתימאה – בחינת 'תחילתן', ועל ידה מתייחד פרצוף עתיק בכל הספירות ... שעיקר יחודו הוא במלכות, ועל ידה מתייחד פרצוף עתיק בכולם, ר''ל שעל ידה יורד האור של הנר לשכון על השלהבת, ומאיר האור בחמשה גוונים הנ''ל, וכל זה הוא מחמת שיש כאן חיבור של המלכות של הזכר – בחינת 'סופן', אל הנקבה, היינו במקרה שלנו – חומר בעירה, וכן אמרו בזוהר דלא נחית עלוי פרצוף עתיק עד דאפיק בת זוגיה, היינו עד שיש כאן נוקבא שהיא המקבלת, ולכן אמרו חז''ל ביבמות ס''ב ע''ב, כל אדם שאין לו אשה שרוי כו'. עכ''ל הגר''א שם.
ואמרו שם ביבמות, שמי שאין לו אשה, הוא שרוי – (א) בלא שמחה, (ב) בלא חומה, (ג) בלא ברכה, (ד) בלא טובה (ה) בלא תורה, והם חמש ברכות כנגד חמשת הגוונים הנ''ל המתגלים בשלהבת, שהם כנגד חמשה פרצופים כנ''ל, ורבא בר עולא הוסיף שם בגמרא, שגם שרוי (ו) בלא שלום, ו'שלום' הוא סוד היחוד הכללי שבין הזכר והנקבה שנעשה ע''י השותף השלישי המחבר את המשפיע והמקבל יחד ביסודם, ויסוד הוא הנקרא בשם 'שלום' כידוע. ועד כאן ביארנו את מה שכתוב בספר יצירה 'נעוץ תחילתן בסופן', וממשיך שם רבינו לבאר גם כיצד 'נעוץ סופן בתחילתן' ע''ש, אך לעת עתה נסתפק בזה, כי הוא ביאור מספיק לעניין שלנו בנוגע לאור הנר היוצא מן השלהבת.
גוון התכלת - יחוד העליונים בתחתונים
וממשיך שם רבינו הגר''א בספר יצירה, ומבאר את הנמשל של הגחלת והשלהבת, ואומר שם: והגחלת הוא בחינת העולמות התחתונים, היינו כל החומר של העולם הזה, שמלכות שהיא השכינה – בחינת אות ה' אחרונה דשם יהו''ה ב''ה, והיא כנגד גוון התכלת, יורדת ומתקשרת בהן בעולמות התחתונים, ולכן נקראת היא בשם 'שכינה' כי היא יורדת מעולמות העליונים 'לשכון' בעולמות שלמטה, ואם כן העולמות התחתונים הם בחינת נקבה, וגוון התכלת הוא כנגד השכינה השוכנת בתוכם, ואם כן השכינה היא המקשרת בין העליונים והתחתונים, ולכן גוון התכלת הוא סביב הגחלת ודבוק בה, כמו השכינה הדבוקה בעולמות התחתונים, מה שאין כן בשאר הגוונים שהם כולם מעל גוון התכלת ואינם דבקים בתפילה, שכולם מאירים מרחוק אל הגחלת, כי כל הפרצופים העליונים שבאצילות אינם מאירים באופן ישיר אל העולמות התחתונים, אלא רק מרחוק ע''י השכינה המקשרת אותם אל התחתונים, וכמו שהתבאר לעיל, שהשכינה היא זו שיורדת בזמן הגלות לתוך הקליפות, לשמור ולסייע לנשמות ישראל מן הסט''א, ולעזור לנשמות להגיע לנקיון ובירור הטוב מן הרע, ואילו שאר העליונים נשארים למעלה בשורשם להכין את כסא מלכותו יתברך, ובסוד הפסוק 'יהו''ה בשמים הכין כסאו, ומלכותו בכל משלה'.
ולמעשה אפשר לומר, שהמלכות היא 'ידא אריכתא', או ה'שליח' של עתיק יומין, שהוא השותף השלישי, היינו שהשותף השלישי הוא נמצא למעלה מעל הזכר והנקבה, וכאשר יש חיבור בין הזכר והנקבה, אז ה'שליח' שלו הנמצא למטה בין הזכר והנקבה, מודיע לשותף השלישי על חיבור זה, ואז השותף השלישי גם כן משתתף בחיבור הזה, ולכן צריך האדם תמיד לכלול את השכינה עימו בכל מעשה שהוא עושה, והיינו לעשות את כל מעשיו ביראת ה', כי השכינה שהיא כנגד גוון התכלת היא כנגד השם אלהי''ם שהוא בחינת דין, והיא בחינת היראה של האדם, והיא בחינת כסא לשם יהו''ה ב''ה[14].
ולכן כשמשתף האדם את השכינה במעשיו – היינו שכל מעשיו הם ביראת ה', אז השותף השלישי ג''כ משתתף במעשה זה, ועי''ז מתחבר גם השם יהו''ה עם האדם, ונעשה האדם מרכבה לשני השמות הוי''ה אלהי''ם שהם הזכר והנקבה, ועי''ז יש לו הצלחה בכל מעשי ידיו, כי נעשה מרכבה לשם הוי''ה ב''ה שהיא הנהגה מעל הטבע, וזהו סוד יוסף הצדיק שנאמר בו 'ויהי יהו''ה את יוסף ויהי איש מצליח ... וירא אדניו כי יהו''ה איתו, וכל אשר הוא עשה יהו''ה מצליח בידו', 'בידו' דייקא, כי היות שהוא מקושר תמיד אל השכינה הנקראת י''ד, לכן גם השם יהו''ה מחובר עימו, ומזה נמשך לו הצלחה בכל מעשי ידיו[15], ועל זה אמר שלמה המלך ע''ה 'סוף דבר הכל נשמע' – סוד 'תחילתן בסופן', 'את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם', והבן.
וממשיך שם הגר''א בספר יצירה: והמלכות היא בוררת מן הגחלת ניצוצין של אש היסודי, וכן את כל הד' יסודות שבגחלת, כי האש מפרקת את החומר וחוזרין כל הד' יסודות שבגחלת לשרשם, וכן אותו הדבר עושה מלכות בירידתה למטה אל העולמות התחתונים, בסוד 'ומלכותו בכל משלה', שכל ירידתה של השכינה למטה אל העולמות התחתונים, הוא כדי לשכון בתוך ה'חומר' שבעולם הזה, היינו בתוך הנשמות, ולברר משם את כל ניצוצי הטוב השבויים עדיין בתוך הקליפות, וכמ''ש לעיל בריש דברינו, וכל אלו הניצוצין, הם בחינת חומר הבעירה שהשכינה מעלה מכלל הנשמות שלמטה - עד גלגל האש, והיא מבררת את הניצוצין הללו ע"י שהיא מקושרת למעלה עד מוחא עילאה שהוא הכתר – בחינת מוחא סתימאה, והוא השותף השלישי המסייע לדבר כידוע, וזה הוא סוד הזווג, והבן. עכ''ל הגר''א שם.
ושמן על ראשך אל יחסר
והיינו שכשם שהשלהבת 'שואבת' את הכח הטמון בתוך הגחלת, ומעלה אותו אל שורשו עד גלגל האש, כך גם השכינה השורה על כל העולם הזה, ובעיקר בנשמות ישראל, היא תמיד 'שואבת' מהאדם את כל ה'שמן' שבתוכו ומעלה אותו למעלה לעולמות העליונים עד מוחא סתימאה שהוא המוח שבכתר, וע''י חיבור זה נשמת האדם מאירה, והוא סוד (משלי כ') 'נר ה' נשמת אדם', ועל זה נאמר (קהלת ט') 'ושמן על ראשך אל יחסר', וכמ''ש להלן, ואם כן האדם הוא כביכול ה'ידא אריכתא' של הקב''ה, והוא המקשר והמייחד את כל העולמות העליונים עם העולם הזה, כי האדם בעולם הזה, הוא בחינת 'סופן' - בחינת עטרת היסוד של הקב''ה המברר את כל חומר הבעירה מהעולם הזה הגשמי, וזה סוד הבירור של כל ה'טוב' שנעשה ע''י הנשמות בזמן הגלות, וכמו שהתבאר לעיל באריכות, והבן כל זה מאוד[16].
והנה, כל עניין הנר, וכל מה שניתן להתבונן בפרטיו וללמוד מהם דברים נסתרים בחכמת היחוד של העליונים בתחתונים, עניין זה כבר מתבאר בזוהר הקדוש פרשת בראשית דף נ' ע''ב, שאמרו שם בזה''ל: תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא כד אתאחד במלה גסה. ע''כ. והיינו, שכל מי שרוצה לדעת את חכמת היחוד הקדוש, שהוא היחוד של העולמות העליונים עם העולמות התחתונים, יסתכל ויתבונן בשלהבת שעולה מן הגחלת או מן הנר הדולק, שהרי השלהבת לא עולה מאליה אלא רק כאשר היא נאחזת ומתאחדת בדבר גס, היינו בחומר בעירה דליק, וכמו שהתבאר כבר לעיל בספר יצירה, וכן אותו הדבר ביחוד העולמות, שאין העולם העליון מתחבר אל העולם התחתון ומשפיע אליו, אלא רק כאשר יש ביניהם חיבור ע''י השותף השלישי, שהוא פרצוף עתיק, והשותף השלישי לא מחבר את המשפיע והמקבל אלא אם כן יש עליה של 'חומר בעירה' מהמקבל.
ומבאר רבינו הגר''א בהיכלות בראשית דף מ''ג ע''ב, כי אור התכלת הוא כנגד השכינה היורדת לעולמות התחתונים, ומתלבשת בנשמות ישראל, ובעיקר בנשמות הצדיקים, ודרך התלבשותה בנשמות ישראל היא מבררת את ה'שמן' מן הנר, וה'שמן' הוא כל התורה והמצוות והמעשים הטובים של עם ישראל, וכאשר עם ישראל מרבים בתורה ומצוות ומעשים טובים, אז יש מספיק שמן בנר כדי שיהיה הנר דולק יפה ויראו כל הגווונים שלו, וכמו שבנר כאשר נגמר בו השמן, אז האש אוכלת את הפתילה ומזיקה לנר עצמו - כך גם בישראל, שכאשר אין מספיק תורה ומצוות ומעשים טובים בישראל, אוכלת האש את הנשמה והגוף במקום את השמן.
ולכן צריכים ישראל כל הזמן להרבות בתורה ומצוות ומעשים טובים, שאם לא ירבו בתורה ובמצוות, אז ח''ו השכינה תאכל במקום זה את גופם ונשמתם, היינו ימשכו עליהם יסורי הגוף והנפש, וכמו שמבאר שם הגר''א בזה''ל: והוא כמו הנר, כל זמן ששמן הרבה בנר – אינו מזיק לנר ולא לפתילה, אך כשאין שמן, אז מתקלקל הנר והפתילה נשרף, וכן הוא האדם, שהגוף הוא הנר והנשמה בתוכו הוא הפתילה, והשמן הן המעשים טובים, ולכן אמר שלמה 'ושמן על ראשך אל יחסר', היינו שלא תחסיר אף פעם מלהשלים המלאכה היומית שלך - תורה ומצוות ותפילות ומעשים טובים, ותמיד תשאף למלא את החסרון של אותו היום ואפילו להוסיף עליו, שאם לא – תכלה כנ''ל, היינו שתצטרך לשלם על זה ביסורים ח''ו, שצריך להרבות תמיד עצים חדשים על האש. עכ''ל הגר''א שם.
מאז החורבן – האש מכלה את הנשמה והגוף
וכן ביאר שם הגר''א, שגוון התכלת הוא כנגד האש שהיתה יורדת על המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, ואז היתה יורדת האש לאכול את הקרבנות מעל המזבח, כי עיקר האכילה של השכינה היא קרבנות ותפילות, ולכן כאשר היו קרבנות, היה לאש התכלת מה לאכול, ומאז שנחרב בית המקדש אין הוא מוצאת מה לאכול, ומחמת זה אוכלת היא ומכלה ח''ו את שונאי ישראל, והם נעשים כביכול לקרבן שלה במקום הקורבנות, וזא הסיבה לכל הצרות והיסורים של ישראל בכל משך זמן הגלות, כי הכלל מחמת שחסר כעת לשכינה את מה שיספק את רעבונה, שהם הקורבנות, ולכן תקנו לנו חז''ל ג' תפילות כנגד הקרבנות, כדי שיהיה לאש התכלת משהו 'לאכול' כעין מה שהיה לה בזמן בית המקדש, ולא תכלה ח''ו את כל העולם.
ולכן הקרבנות נחשבים ל'אוכל' של הקב''ה, וכמ''ש 'את קרבני לחמי לאשי', וכמו שנשמת האדם היא ה'אוכלת' את החום הטבעי של האדם, והחום הטבעי של האדם הוא מחמת האוכל שהוא אוכל (שריפת קלוריות), וכאשר האדם אינו אוכל, אז הנשמה שורפת את הגוף במקום את האוכל, ואז האדם הולך ונהיה יותר ויותר רזה, ובשרו הולך ונמק, כך אותו הדבר הוא באכילת השכינה, שהיות ואין כבר קרבנות שהם עיקר האוכל דשכינתא, לכן בכל יום שעובר מאז חרבן בית המקדש, העולם הולך ומתמעט יותר ויותר, ועל זה אמרו חז''ל במשנה בסוטה 'רבן שמעון בן גמליאל אומר, העיד רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות, ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות', ואמר שם רבא בגמ' שבכל יום מרובה קללתו משל חבירו, והוא משום מה שאמרנו, שמצד אחד האש זקוקה לאכילה חדשה בכל יום, ומצד שני מעת החורבן אין יותר 'אכילה', כי עיקר האכילה היא הקורבנות שהיו בזמן בית המקדש, וממילא שכל הטוב וכל השפע בעולם הולך ומתמעט מיום ליום, והעולם הולך ונחשך מיום ליום, כי אור הנר הולך ודועך.
ואם כן, ננסה לסכם את כל מה שהתבאר עד כאן, השלהבת היא כנגד עולמות עליונים, והגחלת או השמן הם חומר הבעירה והם כנגד עולמות התחתונים, והפתילה שדרכה עולה השמן אל השלהבת היא בעיקר נשמות ישראל, ועיקר השמן שעולה דרך הפתילה הוא התורה והמצוות והמעשים הטובים של ישראל, וכאשר יש מספיק שמן בנר, נעשה עי''ז יחוד בין העולמות העליונים והעולמות התחתונים, ומתגלה אור הנר, ויחוד זה נקרא בשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא יחוד השם הוי''ה עם השם אלהי''ם, שהם בחינת זכר ונקבה, והיינו נשמות ישראל ובתוכם השכינה שהיא גוון התכלת – הם בחינת הנקבה שהיא ה'מקבל', והם שניהם יחד, השכינה וישראל – כנגד השם אלהי''ם, והקדוש ברוך הוא כנגד שאר הד' גוונים (ובעיקר הגוון הלבן) שבשלהבת, והוא הזכר שהוא ה'משפיע', והוא כנגד השם הוי''ה ב''ה, והיחוד של שניהם הוא ע''י ספירת הכתר, שהוא השותף השלישי המחבר ומייחד את ה'משפיע' וה'מקבל' יחד, וזהו סוד שני מלכים המולכים בכתר אחד, ר''ל שכאשר החיבור בין העליונים והתחתונים יהיה בשלימות, אז יתקיים המצב של שני מלכים המולכים בכתר אחד, כי הכתר ייחד אותם יחד ביחוד גמור, ואז יתקיים מה שאמרו חז''ל במדרש שיר השירים 'יונתי תמתי' אל תקרא 'תמתי' אלא 'תאומתי' – לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני.
תכלת מכלה או תכלת מחיה?
והנה בזוהר שם בדף נ' ע''ב נשאלה שאלה, שהרי זאת האש התכלת היא שורפת ומכלה את כל מה שמתחבר ועולה אליה, והיא מפרקת את כל החומר ומחזירה את כל הד' יסודות לשורשם, ואם כן, גם השכינה שנמשלה לאותה אש, גם היא ממילא אמורה להיות מקור הכילוי והמוות, ועליה נאמר הפסוק 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא', היינו שכל הנשמות הדביקות בשכינה, הם כביכול כל הזמן עולות ונשרפות ומתכלות ע''י הדביקות שלהן בשכינה הקדושה. והנה מצד שני הרי כתוב 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום', הרי שהדביקות של הנשמות בשכינה משפיעה עליהן חיות ולא מוות, ואם כן צריך להבין, האם התכלת היא מכלה או מחייה, וכמו שכתוב שם בזוה''ק: פתח ר' שמעון ואמר, תרי קראי כתיבי, 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא', וכתיב התם 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום'. ע''כ, ואם כן דבר זה צריך ביאור וישוב, כיצד מתקיימים ב' הדברים יחד.
ועוד קושיה נוספת מהזוהר שם, על מה שלמדנו כאן בספר יצירה, שהרי מתבאר שם בזוה''ק, שהגוון האחוז בגחלת (או בפתילה) הוא לא תמיד גוון תכלת כמו שראינו בספר יצירה לעיל, אלא הוא גוון שמשנה את עצמו, כי לפעמים הוא גוון תכלת ולפעמים הוא גוון שחור, ואלו הגוונים – תכלת או שחור, הם כסא לגוון הלבן שהוא כנגד השם הוי''ה. ואם כן מתבאר שם בזוה''ק, שהגוון הלבן הוא אינו משתנה אף פעם, והוא תמיד נשאר לבן, אך הגוון התכלת - פעמים שהוא משתנה לגוון שחור, וכמ''ש שם: תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר, וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא או תכלא, ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסיא לההוא חוורא. עכ''ל הזוה''ק שם.
וכן בהמשך הזוהר שם, מתבאר שפעמים הגוון התכלת או השחור, נהפך לפעמים גם לגוון אדום, ואילו גוון הלבן, הוא תמיד נשאר באותו הגוון, וכמ''ש שם: 'ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא, וההוא נהורא חוורא דעליה - לא אשתני לעלמין, דהא חוורא הוא תדיר, אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא, ולזמנין סומקא', ואם כן, משמע מכאן, שהגוון התכלת הוא נהפך פעמים לשחור ופעמים לאדום, וצריך להבין מה עניין זה בא ללמדנו, שהרי בביאור הגר''א לספר יצירה לא התבאר עניין זה, כי שם התבאר רק בכללות שהוא גוון תכלת בלבד.
ואי אפשר לומר שהסיבה שלפעמים גוון התכלת נהפך לשחור, הוא משום שהנר כבה, שהרי הגוון הלבן קיים, ועוד שודאי הוא שאין הנר כבה לעולם ח''ו, שהרי כמו שהתבאר - נר זה הוא משל אל השכינה הקדושה, והשכינה היא תמיד תשרה בתוך נשמות ישראל, ואין אף פעם פירוד בין השכינה ובין נשמות ישראל, והיא תמיד אש דולקת בתוך נשמות ישראל, והיא אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, וכמו שדרשו כמה פעמים בזוה''ק 'אנכי ארד עמך מצרימה' בכל מקום שגלו ישראל שכינתא גלתה עמם, וכן נאמר 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם', שמוכח מפסוקים אלו שגם שישראל נמצאים בגלות בדיוטא התחתונה, בכל זאת השכינה לא עוזבת ולא תעזוב אותם, ובכל מקום שיורדים ישראל בגלות – שכינה עימהם, וא''כ ודאי הוא שהאש לא כבתה ח''ו, ואש התכלת עדיין דולקת כמו שהיה בית המקדש קיים, וודאי שנשמות ישראל הם עדיין מחוברים ומתייחדים עם השכינה, ואם כן צריך להבין מהי הסיבה שלפעמים נהפך גוון התכלת לגוון שחור, מה דבר זה בא ללמדנו.
והנה מבאר הגר''א בהיכלות בראשית בדף מ''ג ע''ב, שגוון התכלת וגוון הלבן שבשלהבת הם צריכים להיות תמיד מחוברים יחד, והם כנגד הלבן והתכלת שבציצית, והם כנגד קודשא ברוך הוא ושכינתיה, כי הגוון הלבן הוא עיקר כל הד' גוונים העליונים, שהם כולם כנגד קודשא בריך הוא, והגוון התכלת הוא כנגד השכינה, הוא כנגד השם אלהי''ם, שהוא עולם הבריאה – בחינת הכסא לשם יהו''ה, וכמו שהתבאר לעיל.
והנה ומבאר שם הגר''א בהיכלות, שגוון הלבן וגוון התכלת יכולים להתרחק ולהפרד זה מזה, וכאשר הגוון הלבן נפרד מגוון התכלת ואינו מתייחד עמו, אז הגוון התכלת נהפך להיות גוון אדום או שחור, והיינו שככל שגוון הלבן מתרחק יותר מגוון התכלת, כך התכלת משחיר ונחשך יותר. ועוד מבאר שם הגר''א, שגוון התכלת הוא נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע, וגוון הלבן בשם עץ החיים, וכאשר ב' עצים אלו מתחברים יחד, אז נעשה תיקון לעץ הדעת טוב ורע, כי דבוק הוא בעץ החיים, ואז נמשך מעץ הדעת חיות לתחתונים, אך כאשר עץ הדעת טוב ורע נפרד מעץ החיים, אז נהפך גוון התכלת לשחור, ואז נמשך ממנו המוות והכליון, וזהו התירוץ לסתירה בין שני הפסוקים, כי בעת שיש חיבור בין שני העצים, אז מתקיים הפסוק 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום', וכאשר נפרדים שני העצים זה מזה, אז 'ה' אלהיך אש אוכלה הוא', ומכלה וממית את כל מי שדבק בו.
ומבאר שם הגר''א, שכעת בזמן הזה שכבר חטא אדה''ר - גרם להפריד בין שני העצים – בין עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, היינו בין הלבן והתכלת, לכן יש מיתה בעולם הזה, כי אש התכלת שנפרדה מן הלבן - אוכלת ומכלה את הכל, ולכן בגוון התכלת יש שינוי, כי פעמים שמתקרבת לבעלה (כמו בזמן בית המקדש) ופעמים שמתרחקת ממנו (בכל הד' גליות), ולכן משתנה הגוון מתכלת לשחור או לאדום, אך העולמות העליונים הם כנגד הגוון הלבן, שהוא לא משתנה לעולם כמו שהתבאר, כי שם הוא תמיד מקור החיים לכל העולמות, ורק מחמת שאין לנו חיבור כעת למקום זה, לכן אין לנו השגה בחיים האמיתיים, שהם מה שהיה זוכה אדה''ר אילו היה שומע בקול ה' יתברך ואוכל מעץ החיים במקום מעץ הדעת טוב ורע.
והנה, כל ירידת השכינה לעולם הזה, היא כדי לברר ולהעלות את כל החלק הטוב שנשאר כאן בעולם הזה בעץ הדעת טוב ורע, ולהדביקו במקורו – בעץ החיים, וכשהעולם הזה יתתקן לגמרי לאחר תחיית המתים, אז גם כאן בעוה''ז יהיו חיים נצחיים, כי האש התכלת תדבק שוב פעם באש הלבנה בתמידות, ואז יתקיים 'בלע המוות לנצח' גם בעולם הזה, ויתקיים בנו הפסוק 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום'.
וכמו שמבאר שם הגר''א בזה''ל: ולכן בארץ כאן בעולם הזה - מתים, שנהורא תכלא שלטא כאן, מה שאין כן למעלה בשמים, דשלטא שם נהורא חיוורא דלא אכיל כנ''ל, וזהו אילנא דמותא וזה אילנא דחיי, וזה סוד עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, וצוה לו הקב''ה לאדה''ר שלא ישקול עץ הדעת שהוא גוון התכלת לבדו, שבזמן שהוא לבדו אז הוא מכלה הכל, ומותא שריא ביה, מה שאין כן בהיותו דבוק יחד עם עץ החיים, כמו שכתוב בזוהר, ומשמע מדבריו שהציוי של אדה''ר על איסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע, היה רק כאשר עץ הדעת הוא לבדו בלי דביקות בעץ החיים, אך בייחודם יחד לא היה אסור, והוא סוד מה שהבאנו לעיל (מספר 'אדיר במרום') שבתחילה היתה עבודת אדה''ר בגילוי אור הקדושה ולא במלאכת הבירור.
וזה סוד 'ואתם הדבקים ביהו''ה אלוהיכם' – תכלא וחיוורא, ולפיכך חיים כולכם היום וכו', היינו שאם אדה''ר היה גורם לדביקות בין השם הוי''ה שהוא גוון הלבן, הוא עץ החיים, ובין השם אלהי''ם שהוא גוון התכלת, הוא עץ הדעת, אז היה מתקיים בנו המשך הפסוק 'חיים כולכם היום', וגוון התכלת לא היה גורם למיתה וכליון, כי היה נדבק בשורשו שבעץ החיים, והרע דעץ הדעת היה הופך להיות סיוע לטוב, ובעוונותינו נתפרדה השכינה שהיא בחינת התכלת מעץ החיים, ולא יתוקן זה עד לעתיד לבוא, שאז בלע המוות לנצח, ואז (יחזקאל ל''ז) 'וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך', והן שני העצים שהם כנגד זכר ונקבה, אחד ליוסף – דדכורא המשפיע, ואחד ליהודה – דנוקבא המקבלת כידוע. עכ''ל הגר''א שם.
אלביש שמים קדרות
אם כן, גוון התכלת – כאשר הוא מתרחק ונפרד מן הלבן, הוא סוד פירוד השכינה מקודשא בריך הוא, והוא פירוד אשה מבעלה, ואז כאשר הם נפרדים - גוון התכלת הולך ומחשיך יותר ויותר, ובזמן הדין הקשה הוא פעמים נהפך לאדום ופעמים לשחור. אך האמת היא, שאין גוון התכלת מתבטל לגמרי, אלא גם בזמן שהוא נפרד מן הלבן, הוא עדיין מחובר אליו במידה מסויימת, כי בפנימיות העולמות, הוא תמיד נשאר בגוון תכלת ואינו מתבטל, אלא שהוא רק מתכסה בגוון אדום או שחור, שהם גוונים המסתירים ומכסים את גוון התכלת שממשיך לפעול בעולם בהסתרה ובכיסוי, והוא כל זמן שעדיין שיש שלטון לסט''א בעולם, שאז יש כיסוי והסתר לגוון התכלת, ואינו מראה את מה שהוא פועל בעולם.
וביאור העניין הוא, שהתכלת היא בחינת פעולת הבורא יתברך לצורך התכלית, היינו לצורך גילוי מלכותו יתברך שתתגלה לעתיד לבוא, וכמו שהתבאר לעיל באריכות, הנה הסיבה היא תמיד קשורה אל התכלית, ובסוד 'נעוץ תחילתן בסופן', ולכן בהסתר אין אף פעם פעולה מסויימת או הנהגה מסויימת של הבורא יתברך, שאינה משרתת ומסייעת לאותה תכלית סופית, אלא שלפעמים אותה תכלית פועלת בגלוי, שאז גוון התכלת מגולה בעולם, ופעמים שאותה מלכות פועלת בהסתר, ונראית הנהגת ה' בעולם כאילו שהיא הפוכה מרצון ה', והם כל הזמנים הקשים שנראה כאילו השלטון נמצא בידי הסט''א ולא בידי הקב''ה, שאז גוון התכלת מתכסה בגוון שחור או אדום, היינו שנראה בעולם שלית דין ולית דיין ח''ו.
אך כל זה הוא רק במראה החיצוני בלבד, והאמת הפנימית היא שגם זה הוא רצון ה', וגם בחושך והקדרות ששולטים באותם הזמנים יש תועלת המביאה אל התכלית העיקרית, ואע''פ שכעת הנר של הרשעים נראה זורח, והשעה משחקת להם והם מצליחים ושמחים בעולם, ונר ה' נראה קודר ועמום, כי כל הצדיקים סובלים ומדוכים ביסורי הגלות, הנה כל זה הוא ג''כ רצון ה' שבאותו הזמן יהיה נרו חשוך ולא יאיר בעולם, והוא רק כדי לאבד את הרשעים מן השכר הנצחי, כמ''ש (תהילים צ''ב) 'איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און - להשמדם עדי עד', ולכן מסיים דוד המלך ע''ה את הפסוק ואומר - ואתה מרום לעולם ה', שגם בזמן החושך והגלות 'אתה מרום', היינו שגם בזמן זה שנראה לכאורה שאין שלטון ח''ו לה' יתברך בעולם, גם אז הוא רק מחמת רצון ה' יתברך שהוא מרומם לעולם מכל המקרים והתמורות שיש בעולם, וכל החושך הוא רק מחמת רצונו יתברך – לבטל את כל הרע בעולם, ולכן לבסוף הנר של אותם רשעים יחשיך לגמרי ויתגלה נר ה' במלוא הדרו, ועל זה אמר שלמה המלך ע''ה (משלי כ''ד) 'אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים, כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך', וכמו שנבאר עוד בזה העניין להלן בעז''ה.
אם כן, בזמן הסתר הפנים, גוון התכלת מתכסה בגוון שחור או אדום, וגוונים אלו של השחור והאדום, הם בעצם בחינת שלטון הסט''א בעולם המסתיר באותו הזמן את הנהגת ה' הפנימית המסתתרת בתוך הסט''א, וכמו שמתבאר בתיקונים[17] שיש עוד נר חוץ מהשכינה הקדושה, וגם הוא פועל בעולם, והוא נר של הסטרא אחרא, כי גם בצד הסט''א יש נר, וכאשר הנר של הסט''א 'דולק', הוא זה שמחשיך ומעכיר את הנר של השכינה, ואז גוון התכלת נעלם ונחשך, והוא סוד מה שנאמר (ישעיה נ') 'אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם', והיינו שניתן כח לסט''א בזמן הגלות להסתיר את אור הנר דקדושה ואת כל גווניו, ולכן גוון התכלת בזמן הגלות הוא חשוך ואינו נראה לעין[18], ובמקום לראות את הנר דקדושה שהוא נר מאיר, והוא בסוד נר ה' נשמת אדם, במקום זה שולט באותו הזמן הנר של הסט''א, שהוא נר חשוך ושחור, והוא הנר שמאיר מהאש של הגהנם.
ולכן באותו הזמן שהנר של הסט''א דולק, מראה את עצמה השכינה בבחינת אות ד', ר''ל שהיא דלה ועניה בלי כח לפעול בעולם, והיינו שמה שאמרנו לעיל שהשכינה היא בחינת אות ה' אחרונה דשם יהו''ה ב''ה, הנה זה בזמן שהיא מראה את כוחה למטה בתחתונים, והיא בחינת גוון תכלת הקשור ומאוחד עם הגוון הלבן, ויחודם יחד הוא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא כמו שהיה בזמן בית המקדש, שאז מלכות ה' היתה גלויה לעולם, אך בזמן הגלות שנפרדה השכינה מבעלה, אז האות ה' נהפכת לאות דל''ת – סוד דלות ועניות.
וכן במשך כל זמן הגלות, כל הגילוי של מלכות ה' בעולם תלוי במעשים של ישראל, כי ככל שעם ישראל עושים יותר מעשים טובים ומעלים יותר חומר בעירה אל הנר של השכינה – כך יש לה יותר כח להתחבר עם בעלה ולהאיר את אור הקדושה בעולם, ואז יש שלום ושלוה בעולם, אך ככל שהשכינה חסרה מעבודת התחתונים, וככל שהמעשים של ישראל הם נגד רצון ה', אז השכינה נפרדת יותר ויותר מבעלה, ואז האור שלה הולך ונחשך ונהפך מאות ה' לאות ד', וכן מתכלת לשחור או אדום, היינו במקום אור המאיר לכולם את התכלית העיקרית של העולם, מתגלה אור חשוך וקודר המסתיר את התכלית, או אור אדום שהוא סוד דינים קשים שיורדים באותו הזמן לעולם, ולכן נחשבת מלכות ה' באותו הזמן לאות ה' שנהפכה לאות ד'[19].
הכל תלוי בישראל
יוצא אפוא שהכל תלוי בידי ישראל, כי כשישראל מתעוררים לדבוק למעלה בשכינה, הם מעלים אליה את חומר הבעירה, וכך עי''ז יורד שפע ואור גדול מלמעלה, ומאיר הנר בכל גווניו, היינו שמתגלה אור האלוקות בעולם, שאז מלכות ה' מגולה לכל העמים, ואם ח''ו להפך - שעם ישראל אינם עושים רצונו של מקום, וכ''ש כאשר הם הולכים נגד רצונו, אז אין מספיק חומר בעירה שעולה למעלה לזון את גוון התכלת, וממילא שהאור הנר קודר וחשוך, והסט''א מסתירה את מלכות ה' בעולם, ולכן נהפך אותו גוון תכלת - לשחור או אדום, היינו שהדין שולט רחמ''ל, ויש הסתר פנים בעולם, ולא משיגים את התכלית בעולם, וממילא שעם ישראל שתפקידו לגלות את מלכות ה' בעולם, באותו הזמן נמצא בדלות ועניות, ואילו אומות העולם באותו זמן שולטים ומולכים בעולם, וננסה לבאר את העניין הזה יותר בפרטות.
הנה ישנם ד' עולמות – אצילות בריאה יצירה ועשיה (אבי''ע), עולם האצילות הוא מקום האלוה ב''ה, ששם הם עשר ספירות בלימה, והספירה התחתונה שבאצילות הוא ספירת המלכות, שהיא בחינת גוון התכלת שבנר שתכליתו – לרדת לעולם שתחתיו כדי לברר ממנו את חומר הבעירה, וכמ''ש לעיל בספר יצירה, והעולם שתחתיו הוא עולם הבריאה והוא מקום משכן הנשמות, שהם אלו שתפקידם להעלות את חומר הבעירה אל המלכות דאצילות. עולם היצירה הוא משכן המלאכים, ועולם העשיה הוא מקום העולם הזה הגשמי. והנה כל אחד מאלו העולמות הם בצורת אדם, והם ד' בחינות אדם זה למעלה מזה, אדם דאצילות – אלוקות, אדם דבריאה – נשמות, אדם דיצירה – מלאכים, ואדם דעשיה – הגוף הגשמי.
והנה התבאר לעיל, שיש דמיון בין ירידת השכינה אל תוך הנשמות ובין ירידת הנשמה אל תוך הגוף, היינו שכמו שהנשמה יורדת לשכון בתוך הגוף, כך השכינה שהיא מלכות דאצילות – בחינת גוון התכלת שבנר, יורדת לשכון בתוך הנשמות של כלל ישראל, והנה, כשהנשמה יורדת ומתלבשת בתוך הגוף הגשמי, בהתלבשותה בתוך הגוף היא שואבת ממנו את כוחו ואונו, והגוף כל הזמן מעלה חלקים ממנו אל הנשמה, והוא סוד החום הטבעי שבגוף שתמיד נמצא בגוף ע''י שריפת המאכלים והמשקים שהאדם אוכל, וכל זה החם של שריפת המאכלים, שהוא נקרא בלשון הקבלה בשם האש היסודית שבלב (ונקרא בלועז שריפת קלוריות), הוא בעצם הכח שמאפשר החיבור בין הנשמה והגוף, היינו שהנשמה מתלבשת בתוך החם הטבעי שבלב, וע''י התלבשות זו, נעשה חיבור בין הנשמה והגוף, ואז נחשב האדם 'אדם חי'.
ויש יחסי גומלין בין הנשמה והגוף, כי הנשמה בהתלבשותה בתוך הגוף הוא מחייה אותו, ולולא הנשמה היה הגוף בחינת פגר מת בלי שום תכלית, וכן מצד השני גם הגוף משרת את הנשמה, כי הגוף נעשה כלי לגילוי כל רצון הנשמה, שהרי ללא הגוף אין לנשמה שום גילוי בעולם הזה, וכל הפעולות של הנשמה בעולם, וכל גילוי רצון הנשמה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, הם רק ע''י הגוף, ולכן העונש לאדם, וכן השכר לעת''ל הוא בעיקר רק לשניהם יחד, היינו לנשמה ולגוף שהם מחוברים יחד, וכמו שמבואר בחז''ל בסנהדרין צ''א ע''ב, במשל החיגר והסומא ששמרו על הפרדס.
והנה כל החיבור הזה בין הנשמה והגוף, הוא רק מחמת האנרגיה שעולה כל הזמן מן הגוף אל הנשמה, כי ע''י זה שהנשמה שואבת ושורפת כל הזמן את הכח והאנרגיה מן הגוף, עי''ז כל הזמן מתחדש החום הטבעי שבגוף, וע''י שיש תמיד חום טבעי בגוף ובעיקר בלב, עי''ז הנשמה מוצאת מקום ומשכן להתחבר אל הגוף ולהחיות אותו, וכך מתמיד החיבור שבין הנשמה והגוף בכל משך חיי האדם[20], ולכן האדם חייב כל הזמן לזון את גופו במאכלים ומשקים, שאם לא יאכל – הנשמה תעכל את הגוף עצמו, היינו את החלב והדם שבו[21], וזה סוד כל עניין הבירורים שבדברי המקובלים, שהכל מתחיל מהמזון של האדם שנהפך לאנרגיה בגוף, והאנרגיה יוצאת לפועל ע''י הנשמה, בכל המעשים הדיבורים והמחשבות של האדם.
והנה, כשם שהנשמה יורדת אל הגוף לשאוב ממנו את כוחו, שהיא בחינת ירידה מעולם הבריאה - מקום הנשמות, אל עולם העשיה - מקום הגופות, ועי''ז נעשה חיבור בין הנשמה והגוף, כך באותה צורה יורדת השכינה שהיא בחינת גוון התכלת, מעולם האצילות למטה אל מקום הנשמות שבעולם הבריאה, ושם שואבת ומעכלת השכינה את הכח והחיות של הנשמות, שהם כל התורה והמצוות והמעשים הטובים של אותם נשמות שעשו בהיותם בתוך הגוף, וע''י עליית השפע שעולה כל הזמן מן הנשמות אל השכינה, הנה ע''י זה נעשה חיבור תמידי של השכינה אל הנשמות. ואם כן, דמיון ירידת הנשמה אל הגוף, הוא כדמיון ירידת השכינה אל הנשמה[22].
והנה בזמן שהמאכלים של האדם הם מאכלים טובים ונקיים, בלי הרבה פסולת ולכלוך, אז הגוף בריא והנשמה מתלבשת בתוך הגוף בלי טורח ועמל, כי הגוף הבריא מעלה אל הנשמה את החלקים הטובים של אותו מאכל בקלות ובלי טורח, היינו הכח ואנרגיה ששאב הוא מתוך אותם מאכלים עולים מן הכבד אל הלב והמוח, ומשם מבררת הנשמה את חיותה מן הגוף, וכך הנשמה מוצאת מקום נח לשכון בו בלי טורח ובלי עמל, ועי''ז יכולה היא לפעול לטובת הגוף בחכמה וביעילות, וזהו כל עניין החשיבות של בריאות הגוף, וכמו שכתב הרמב''ם בהלכות דעות ריש פ''ד בזה''ל: הואיל והיות הגוף בריא ושלם - מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. עכ''ל הרמב''ם שם.
אך הנה, כאשר האדם אוכל מאכלים מלוכלכים ומקולקלים שיש בהם רוב פסולת ומיעוט אוכל, אז הגוף נעשה חולה כי אין הרבה חלקים טובים של האוכל העולים מן הגוף אל הנשמה, ואז הנשמה ג''כ מרגישה ברע, כי צריכה היא לרדת למקומות נמוכים בגוף, שהוא מקום הכבד והטחול - כדי לברר משם את מאכלה, והכבד והטחול הם מקומות שיש בהם הרבה טינוף ולכלוך, כי מקומות אלו הרי הם איברי העיכול, ולכן הם מקומות חשוכים ועכורים מאוד, כי יש בהם הרבה פסולת, ולכן כשיורדת הנשמה לשם נעשית גם הנשמה חולה כמו הגוף, ונחשך אורה, ומתכסה היא שם ונצבעת בגוונים של אותם איברים, היינו במקום הכבד שהוא מקום המרה האדומה – היא מתכסה בגוון אדום, ובמקום הטחול שהוא מקום המרה השחורה - היא מתכסה בצבע שחור, וכמו שרואים בחוש, שכאשר האדם הוא חולה בגופו, זה בד''כ משפיע עליו גם על בריאות נפשו, והוא בזמן חולי הגוף אינו שרוי כל כך בשמחה ובטוב לבב כמו שהוא בד''כ בזמן שהוא בריא.
וכן אותו הדמיון הוא בירידת השכינה אל תוך כלל נשמות ישראל שבעולם הבריאה, שכאשר רוב נשמות ישראל מתערבים בנשמות הגויים שהם בחינת הרע שבנשמות, ולומדים ממעשיהם, וכמ''ש (תהלים ק''ו) 'ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם', היינו כאשר נשמות ישראל אינם פועלות בעולם הזה כראוי להם - בקיום התורה והמצוות לשם שמים, וכ''ש כאשר הם אינם מקיימים כלל את התורה והמצוות, ובמקום זה הם רודפים אחר הבלי ובצעי העולם הזה, הנה במצב כזה אין הרבה שפע וחומר בעירה שעולה אל השכינה מן הנשמות, כי כל הנשמות מעורבות עם נשמות הגויים שהוא סוד אוכל המעורב עם פסולת.
ולכן במצב כזה, גורמים הם שהשכינה יורדת למטה למטה לתחתית עולם הבריאה, לברר ולעכל כמה שאפשר חומר בעירה כדי לשמור ש'לא יכבה בלילה נרה', והנה ככל שהשכינה יורדת למקום יותר נמוך בקומת הנשמות – כך גוון התכלת הולך ונעשה יותר ויותר חשוך ועכור, וכאשר השכינה יורדת אל בחינת הכבד - היא מתכסה בגוון אדום, וכאשר השכינה יורדת לתחתית עולם הבריאה – בחינת עפר דעולם הבריאה, שהוא כנגד הטחול בגוף האדם, אז הצבע השחור מכסה לגמרי את התכלת, ולא נראית התכלת כלל ועיקר, כי השחור הוא הגוון הכהה ביותר מכל הגוונים, ולכן כאשר יורדת השכינה לשם, אז היא מחשיכה לגמרי, ואז נאמר עליה 'ולא נודע כי באו אל קרבנה'.
ועל זה אמרו בתיקונים תיקון כ''א בדף נ''ט ע''א: ווי לנשמה כד בלע לה טחול, ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו אתמר (בראשית מ''א) 'ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה' ... ובגין דא ווי לעלמא כד אתבלעו בערבוביא בישא, ומאן גרם דאתבלעו במעייהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, ובגין דעובדיהון בישין בידיהון, הדא הוא דכתיב 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'. עכ''ל התיקונים שם.
וביאר שם הגר''א בזה''ל (הגר''א מודגש): ולא נודע כו' - דנשמתא כאשר היא בלב אז היא נודע דמנהגת הגוף לכל רעותה היינו לכל כוחות הנפש הבהמית, כי בכל מקום שהנשמה יורדת לשם היא מאירה משם את אור הנשמה לכל הגוף, אבל הטחול - אף שנשמתא יורדת לתוכה היא רע כאשר בתחלה כי החושך של הטחול אינו נותן לאור הנשמה להאיר אל הגוף, וכן הערב רב - אף שהצדיקים מעורבין ביניהם, אינן חוזרין כלל בתשובה, ולא מאיר עליהם אור הצדיקים, ומראיהן רע כבתחילה כו' וז"ש דעלייהו אתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה כו' ... ומאן גרים דאתבלעו כו' ובנין דעובדיהון בישין בידיהון כו' – וכן הוא כאשר הנשמה יורדת בכבד וטחול ... הדא הוא דכתיב ויתערבו בגויים כו' - ר"ל תיבת 'ויתערבו' הוא כנגד התערבות ישראל בערב רב, ותיבת 'בגוים' היא כנגד התערבות ישראל בגוים ממש.
ולכן, כמו שעיקר התרופה לגוף היא המאכלים הבריאים והטובים, שאז גם הנשמה מקבלת כח להאיר אל הגוף, וכל הגוף מתבטל אל רצון הנשמה - כך גם עיקר התרופה לנשמה היא עשיית מצוות ה' יתברך בנקיון הלב לשם שמים, ושמירת האדם מכל העבירות והחטאים שמטנפים את הנשמה, שאז ע''י שהאדם שומר את עצמו לעשות רק טוב ולא לדבוק ברע, עי''ז הנשמה מעלה מאכלים טובים ובריאים אל השכינה, וכל הרע של הסט''א נכפה תחת הטוב ואינו יכול להזיק בעולם, ואז נשמת האדם נעשית מרכבה אל השם יהו''ה ב''ה, וכל כוחות סט''א נכפים תחת כוחות הקדושה ויראים ממנה, ואז נחשב שהכבד והטחול שהם הכוחות הנמוכים שבגוף – משמשים את הלב והמח, שהם הכוחות החשובים והמעולים שבגוף, וכמו שהתבאר לעיל באריכות.
וכמו שכתוב שם בהמשך התיקונים בזה''ל: בגין דא נשמתא איהי שלימא בפקודין דעשה, אתמר בה 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך', בההיא זמנא שריא שם יהו''ה עלה, ואתמר בה 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', וממנן דכבד וערקין דיליה וממנן דטחול וערבוביא בישא דיליה, מתכפיין תחות לבא דתמן נשמתא. עכ''ל התיקונים שם, וביאר שם הגר''א בזה''ל: בגין דא נשמתא איהי כו' - ר"ל וכן בנשמה וכמו שהתבאר לעיל, וכן בכנסת ישראל שהיא השכינה, כי כמו הנשמה המתלבשת בגוף – כן הוא השכינה המתלבשת בעולם היינו בעולם הבריאה, וכנ''ל. עכ''ל הגר''א.
שכינתא בעפרא ונשמתא בטחול
אם כן התבאר לנו, שירידת ועליית השכינה בתוך הנשמות, תלוי ועומד בחומר הבעירה שמעלות נשמות ישראל אל השכינה, שכאשר נאמר באדם 'ושמן על ראשך אל יחסר', היינו שיש לאדם מעשים טובים ותורה ומצוות, ומעשיו הם לשם שמים באהבה ויראה, אז מעלה נשמת אותו אדם חומר בעירה נקי שמבעיר את השלהבת של הנר למעלה, ואז השכינה נמצאת בעליה, והיא קרובה לבעלה (שהוא הגוון הלבן שבנר) ומתייחדת עמו. וכאשר ח''ו האדם מחסר בתורה ובמצוות ומעשים טובים, וכן שמעשיו הם לשם כבוד וגדולה ולא לכבוד ה' יתברך וכדו', אז אין מספיק חומר בעירה שעולה אל השכינה, והוא חומר בעירה המעורב בסיגים וזוהמה, ולכן גורם הוא בזה שהשכינה תרד יותר למטה בעולם הבריאה, וממילא שהיא מתרחקת מבעלה ולא מתגלה אור האלוקות בעולם.
והנה המקום הנמוך ביותר שיכולה לרדת אליו השכינה, הוא בחינת הקרקע של עולם הבריאה – מקום העפר, שהוא התחתית של עולם הבריאה, שהוא המקום השפל ביותר שיכולה השכינה לרדת אליו, והשכינה אז נמצאת מרוחקת לגמרי מבעלה, ולכן שם מתכסה השכינה בלבושים קודרים שהם לבושי חושך המחשיכים את אורה שם לגמרי, ואז במקום הנר דקדושה - מאיר הנר של הסט''א, שהוא נר שחור המאיר בעולם, והוא נר שמאיר ע''י אש הגהנם, כי מקור האש של הגהנם נמצא שם בתחתית עולם הבריאה, וכן כנגד זה הוא גם בירידת הנשמה בתוך הגוף אל הטחול, שהוא המקום השפל ביותר שבגוף, היינו שהטחול הוא האיבר השפל והנמוך ביותר בגוף האדם, ששם הוא מקום המרה השחורה כידוע.
וכמו שמבואר עניין זה בתיקונים דף נ''ט ע''ג בזה''ל: ולסטרא אחרא אית נר חשוכא דגיהנם, ואית ליה תלת גוונין, גוון סומק דא כבד - עשו הוא אדום, מרה - גוון ירוק (נלע''ד שהגוון הירוק לא הוזכר בדברי רשב''י בפר' בראשית שהבאנו לעיל, משום שהירוק הוא בעצם גוון הכלול משני הגוונים של השחור והאדום יחד), טחול - גוון שחור, ועליה אתמר ותכהין עיניו מראות, וסימניך באלין גוונין שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר, שפל הוא גוון אוכם, דאתמר ביה, ושפלה איננה מן העור והיא כהה, ואיהי שפלות דנשמתא בגופא. עכ''ל התיקונים שם.
וביאר שם רבינו הגר''א בזה''ל (הגר''א מודגש): ומראיהן שפל כו' הוא גוון אוכם כו' - מביא ראיה שנאמר ושפלה איננה מן העור והיא כהה כו', ונאמר 'כהה' והוא שחור, כי היא שפלה מכל הגוונין, ולובשין אותה האבלים וכל בעלי הצער, והיא נטפלת על כל הגוונין, וכן הוא בטחול, שהיא - ר''ל הטחול, הוא האבר שנמצא הכי בשפל הגוף (הכוונה באיכות, שהטחול באיכות כל האיברים שבגוף, נחשב לאיבר הכי נמוך והכי שפל), וכנגדו בז' מדורי גהנם, (שהם ז' מדורים דסט''א שכנגדם בקודש - ז' היכלות דעולם הבריאה) הוא שאול תחתית, שהוא ג''כ המקום השפל ביותר שבגהנם, ולכן נקרא 'תחתית', וכן הוא מדרגה התחתונה לגלותא דנשמתא, ר''ל שזאת תהיה המדרגה השפילה ביותר של הנשמה בגוף, שהוא הטחול, והיא כנגד יסוד עפר שהוא תחתית עולם הבריאה, שעליה ר''ל על ירידת השכינה בתחתית עולם הבריאה נאמר, 'ישפילנה עד עפר', התנערי מעפר קומי. עכ''ל הגר''א.
והיות וכל עליית השכינה תלויה ועומדת במעשיהם של ישראל, לכן צריך כל אדם שמצב השכינה קרוב ללבו, ואיכפת לו ממנה, שכל יום ויום יבדוק את עצמו ויפשפש במעשיו, ויראה האם יש בהם איזה פסולת ואיזו זוהמה, והאם המעשים שהוא עושה הם מכלל הטוב או מכלל הרע, ואם ימצא במעשיו שיש בהם מן הרע, זה סימן שעדיין דבוק בנשמתו איזה חלקים רעים שצריך לנקותם, ומעשיו הם בחינת חומר בעירה המעורב עם פסולת, שגורם לשכינה לרדת למטה בעולם הבריאה ולהתרחק מבעלה, ולכן צריך הוא להתבונן ולחקור בשכלו כיצד הוא יכול להסיר את אותו הרע שדבוק בנשמתו, כדי שכל מעשיו יהיה נקיים וטהורים בבחינת שמן זית זך כתית למאור, ואז גורם הוא בזה שהשכינה הקדושה תוכל להרים את ראשה[23], וזוהי כל החשיבות של חשבון הנפש שחייב האדם לעשות לעצמו בכל יום, וכמו שמבואר כל זה באריכות ב'מסילת ישרים' במידת הזהירות.
והנה, אמרו חז''ל בגמ' ברכות דף ד' ע''ב: אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן ב'אשרי'? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', במערבא מתרצי לה הכי, 'נפלה' – ו'לא תוסיף' לנפול עוד, 'קום בתולת ישראל'. עכ''ל הגמרא שם, וביאור הדברים, שבתחילה ביאר ר' יוחנן, את המשפט כפשוטו, היינו שכנסת ישראל נפלה למקום שממנו הוא כבר לא תוסיף לקום ח''ו, היינו נפילה גמורה של השכינה עד שתשאר שם ולא תחזור למקומה הראשון, ועל זה תירצו לו, שבמערבא מבארים את הפסוק על דרך הדרש, שכנסת ישראל נפלה למקום שאי אפשר להוסיף וליפול ממנו עוד יותר למטה, היינו לתחתית המדרגה, ואח''כ סיפא של הפסוק מדבר אל המלכות עצמה ואומר לה 'קום בתולת ישראל', היינו שמישהו מדבר אל השכינה ואומר לה 'קומי', ודברים אלו צריכים ביאור, מה התכוון ר' יוחנן לבאר ברישא, ומה תירצו לו בסיפא.
נפלה לא תוסיף
התבאר לעיל, שהירידה של השכינה לעולם הבריאה, היא בחינת הפרדה בין שכינתא ובעלה, שהיא ההפרדה בין גוון הלבן וגוון התכלת שבנר, וככל שהשכינה יורדת יותר למטה בבריאה – כך היא מתרחקת יותר מבעלה, וירידתה תלויה ועומדת במעשים של ישראל. והנה בתיקונים תיקון נ' מתבאר, שבעלה דשכינתא דהוא קודשא בריך הוא, הוא ג''כ מתרחק מהשכינה כאשר היא מתרחקת ממנו ויורדת בעולם הבריאה, וכל מדרגה שהשכינה יורדת בעולם הבריאה – כך בעלה עולה מדרגה אחד למעלה בעולם האצילות, היינו שכאשר השכינה יורדת מדרגה אחת בעולם הבריאה – בעלה עולה מדרגה אחת באצילות, וכאשר היא יורדת ב' מדרגות עולה בעלה ג''כ שני מדרגות, וכן הלאה עד שכאשר היא יורדת אל התחתית שהיא מלכות דבריאה – בחינת עפר, אז בעלה עולה עד הכתר דאצילות[24] הנקרא בשם 'מזל', והוא הוא המצב של ההנהגה החשוכה ביותר, וההסתר פנים הגרוע ביותר שיש לנשמות ישראל, כי השכינה ובעלה מרוחקים עשרים דרגות זו מזה.
יוצא אפוא, שבכל ירידה של השכינה למטה, מתרחקת היא מבעלה ב' מדרגות, כי נגרם בזה שגם בעלה עולה ומסתלק למעלה מדרגה אחת, ומאיר לה ממקום יותר רחוק, וזה סוד הגמ' בירושלמי ברכות דף ס''ח ע''א: אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתיב, 'יום תעזביני - יומיים אעזבך', [משל] לשנים שיצאו, אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. עכ''ל הגמ' שם, אם כן למדנו מכאן, שכל ההנהגה העליונה, תלויה ועומדת במעשים של כלל ישראל, כי ככל שהעוונות של ישראל יותר גדולים הם גורמים שהשכינה תרד יותר למטה בבריאה, וממילא בעלה יעלה עוד יותר למעלה באצילות, ויש בזה הגדלת החושך והגלות בעולם. וכן להפך, שישראל עושים תשובה - כך מעלים הם את השכינה יותר למעלה בבריאה, ובעלה יורד ומתקרב אליה באצילות, ונעשה עי''ז קירוב בין קוב''ה ושכינתיה, ואור האלוקות מאיר יותר בעולם.
אך מבאר לנו הגר''א בתיקונים בדף צ''ח ע''א, שכל מה שהשכינה עולה או יורדת במדרגות הבריאה ובעלה יורד או עולה כנגדה באצילות, הנה כל זה הוא תלוי ועומד במעשיהם של ישראל - רק בכל שמונה המדרגות האמצעיות שבבריאה, היינו מספירת החכמה דבריאה ועד היסוד דבריאה, שבכל אלו הח' מדרגות – הכל תלוי במעשים של ישראל בעולם, שאם חוטאים ח''ו – גורמים לשכינה לרדת עוד יותר, ואם עושים תשובה וחוזרים אל ה' – מעלים את השכינה יותר למעלה בספירות דבריאה, ומורידים ומקרבים אליה עוד יותר את בעלה שבאצילות. וממילא שבכל אלו הח' מדרגות, מחכמה דבריאה ועד היסוד דבריאה, השכינה תלויה רק במעשיהם של ישראל – לטוב ולמוטב, וכל העליות והירידות שלה בח' מדרגות אלו מקושרים בקשר ישיר למעשיהם של ישראל בעולם הזה.
אך במדרגה השפלה דבריאה, היינו כשהשכינה יורדת לספירת המלכות דבריאה, שהיא התחתית של עולם הבריאה, וכן במדרגה העליונה דבריאה, היינו שהשכינה עולה אל הכתר דבריאה, הנה יש בשני מדרגות אלו שינוי מכל שאר המדרגות האמצעיות, כי הנה כאשר השכינה עולה למדרגת הכתר דבריאה, אז בעלה יורד למלכות דאצילות, וזה סוד היחוד גמור דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ובחינה זו היא החיבור של גוון הלבן וגוון התכלת בשלימות, שהוא סוד הגאולה השלימה שתהיה לעת''ל, ולכן עליה זו תלויה בזמן הגאולה, שהוא תלוי ברצון ה', והוא זמן הקץ שעליו נאמר 'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ', ולכן עליה זו של השכינה למקום הכתר דבריאה והורדת בעלה אליה, תלויה גם ברצון ה', ואין אפשרות למעשי ישראל להוריד את הקב''ה למלכות דאצילות ולעלות את השכינה לכתר דבריאה לפני הקץ שקבע הקב''ה, וכמ''ש הגר''א בתיקון נ' דף צ''ח בזה''ל (הגר''א מודגש): וכל דנחית בעלה דשכינתא יותר - הוא יותר קרוב אלינו, עד דנחית בה שהיא הגאולה השלימה, וזו אינו אפשרי עד לעתיד לבוא, אבל שאר הדרגין שתחת מדרגה זו הכל באפשר - לפי המעשים של ישראל, וכמו שכתוב למטה - וכל דא כפום עובדיהון דישראל. עכ''ל הגר''א שם.
וכן כאשר השכינה יורדת לתחתית הבריאה, היינו למלכות דבריאה, ובעלה עולה אל ה'מזל' שהוא הכתר דאצילות, הנה במדרגה זו יש גם כן שינוי מכל שאר המדרגות, כי כאשר מעשיהם של ישראל מגיעים לדיוטא התחתונה ח''ו, והם גורמים בזה להוריד את השכינה עד לעפר, היינו עד למלכות דבריאה, שהיא התחתית של עולם הבריאה, הנה בירידת השכינה למקום העפר, נעשה כביכול מעין 'ניתוק' מסויים בין השכינה לכלל ישראל, ובמצב הזה – אין ישראל יכולים ע''י מעשיהם הטובים להעלות את השכינה למקום עליון יותר בעולם הבריאה.
וביאור העניין הוא, שבירידת השכינה לתחתית עולם הבריאה - משתנית ההנהגה בעולמות, ואין מצב השכינה תלוי כבר במעשיהם של ישראל, ר''ל שבמצב שהשכינה יורדת לתחתית עולם הבריאה, שהיא המלכות דבריאה, נעשה בהנהגה העליונה מעין ניתוק בין מעשיהם של ישראל ובין מצב השכינה, ואין המעשים של ישראל משפיעים יותר על העליות והירידות של השכינה, וגם אם יחזרו ישראל בתשובה – הם לא יועילו בזה להעלות את השכינה למדרגה יותר גבוהה בעולם הבריאה, כי כבר נפלה השכינה למקום כל כך שפל, שאין בכוחה לקום משם בעזרת מעשיהם של ישראל, והיא כביכול 'תקועה' שם בעפר מבלי יכולת לקום, וזה שאמר ר' יוחנן ש'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל' הוא כפשוטו, היינו שמשם אין יכולת להקים את השכינה בעזרת מעשי ישראל, והיא לא תוסיף לקום משם בהנהגה של מידה כנגד מידה, וגם אם יתקנו ישראל את מעשיהם – זה כבר לא ישפיע על עליית המלכות משם בלי תוספת עזרה ממקום אחר.
[1] ולאחרונה יצא ספר על ידי תלמידי הרב הגאון המקובל, הרב מרדכי עטיה שליט''א, שהוא ביאור על כוונות חנוכה, והביאו שם את דברי הגר''א זלה''ה על משנה זו וביארו אותם, ומחמת שלא דייקו בדברי הגר''א, ולא הבינו הקדמה זו, פירשו את דברי הגר''א בצורה לא נכונה, ולא הבינו כלל את דברי הגר''א כאן בפירושו.
[2] שהוא הגלגל שתחת הרקיע, וממנו נמשכת האש היסודית, היינו 'יסוד האש' שהוא אחד מד' יסודות בעולם – אש רוח מים עפר, ויסוד האש עצמו, הוא בחינת אש שאינה שורפת, והוא שורש לכל האש שאנו מכירים בעולמנו, שהיא האש השורפת, וביאור העניין הוא, שהאש היסודית תמיד נמצאת בחלל העולם, וכאשר מוצאת האש היסודית מקום לחול בו בגשמיות, היינו כשיש ניצוץ בעולם הזה ונדלקת אש, ויש לאותה האש מקור לינוק ממנו חומר בעירה, אז אותה אש יסודית יורדת ומתגלה בפועל בבחינת אש השורפת, אך האש היסודית אע''פ שהיא שורש לאש השורפת המתגלה בעולם הזה, הנה היא עצמה אינה שורפת, כי האש היסודית היא כנגד ספירת הבינה שהיא כולה רחמים, וכמו שהבינה, שאע''פ שהיא רחמים – היא שורש כל הדינים, כי ממנה דינין מתערין, כך גם האש היסודית היא אינה שורפת והיא רחמים, אך ממנה נמשכת האש השורפת שהיא בחינת דין, וכמו שביאר הגר''א בספר יצירה פ''א משנה י''ב בזה''ל: ארבע אש ממים - הוא גלגל האש שתחת הרקיע, והוא בסוד הבינה, ולכן החסד נקרא מים שהוא מחכמה, וגבורה נקרא אש שהוא מבינה, והרקיע שבינתים הוא הדעת המכריע ובו חמה ולבנה כוכבים ומזלות ... ולכן אמרו דבינה דינין מתערין מינה אבל היא בעצמה היא מקום רחמים, כמו אש היסודי, שכל האשות השורפות נמשכין ממנה, אבל היא בעצמה אינה שורפת, ולכן היא הוי"ה בניקוד אלהים. עכ''ל הגר''א שם, וכן מבוארים הדברים בביאור הגר''א למשנה שלנו, וכמו שנבאר עוד בהמשך בעז''ה.
[3] וכן מבואר עניין זה ברמב''ם הלכות מדע פרק ג' אות י', וזל''ש: האש שהיא קלה מן הכל לפי שהיא חמה ויבשה מקומה בשיפולי גלגל הירח, וזו היא האש הטבעית והיא זכה הרבה, ואין לה עין [ר''ל שאין לה גוון והיא אינה נראית ואינה מושגת בחוש], ואינה אדומה כמו זו האש שאצלנו, שאילו היתה אדומה היה נראה האויר בלילה כולו אדום. ולמטה מן האש הרוח והוא חם ולח, והוא כבד מן האש וקל מן המים לפיכך מקומו למטה מן האש. והמים למטה ממנו לפי שהוא כבד מפני שהוא קר ולח. והארץ כבדה מן הכל לפיכך היא למטה מן הכל והיא עומדת באמצע בגבורת השם כדכתיב תולה ארץ על בלימה. וכל אלו הארבעה גופים הם עגולים. וכל אחד תוך חבירו ותנועתם תנועה טבעית, כלומר כשיהיו חוץ למקומם יתנועעו כדי לחזור למקומם [ר''ל שתמיד יהיה להם הרצון לחזור למקומם הטבעי, כי כל ענף תמיד שואף לדבוק בשורשו כידוע], כיצד? כשתקח אבן ותזרוק אותה למעלה - מיד יתנועע ולא ישקוט עד שיחזור לארץ אם לא ימנע אותה מקרה, וכן כשתכבוש האש למטה בהכרח [ע''י שתדליק אש כאן בעולם הזה] - כשיסור ההכרח תעלה למעלה. עכ''ל הרמב''ם שם.
[4] וכמו שביאר רבינו בביאורו למשלי ד' י''ח, שאור נגה הוא כעין האור שנראה בזריחת השמש, שהוא עדיין אינו אור גמור וכמו שאמר שם בזה''ל: 'כאור נגה' - שהוא התחלת זריחת היום, וזה האור מעורב בחשך עדיין ואינו מאיר כל כך. עכ''ל הגר''א שם.
[5] וזה לשון הגר''א שם: שרפים. הם מבינה כידוע ולכן נקראו שרפים. ולכן כתיב עומדים ממעל לו והם בבריאה. ואופנים וחיות הקודש ומלה"ש אף שהם ביצירה ועשייה שהן בו"ק ומלכות, מכל מקום בריאתן מבינה דמקננא בכורסיא, רק שרפים הם מבינה שבבינה, וחיות מת"ת שבבינה, ואופנים הן ממלכות שבבינה, (וכן בינה ו"ק ומלכות שבבריאה), וכל זה הוא ג"כ באש היסודי ששם הוא ג"כ כנ"ל, ולכן נאמר אשר ירד עליו ה' באש, ולכן גלוי השכינה וכל דבר שהנהגתו ע"י רצונו, ועל המזבח הכל באש. עכ''ל הגר''א שם.
[6] ועין בביאור הגר''א בסוף ספר יצירה על עניין החושך, שביאר שם שמחמת שלא משיגים את החושך בחוש, לכן החוקרים סברו שהחושך הוא בעצם 'העדר', היינו 'ריק', ואין הוא דבר ממשי, אך מבאר שם הגר''א שאין זה נכון, וטעו בזה החוקרים, כי החושך הוא בריאה נפלאה, היינו בריאה שאינה מושגת לחושי האדם, כי היא בריאה שאין לה גבול, ר''ל שאין החומר של העולם הזה מגביל אותה, וכמו שמבאר שם הגר''א שהחושך אע''פ שהוא בריאה ממשית, היא אינה נגבלת בחומר של העולם הזה, היינו שהחושך יכול לעבור דרך הקירות של הבית, ודרך כל החומר של העולם הזה, כי אין החומר של העולם הזה מגביל אותו, ורק דבר אחד בלבד מגביל את החושך, והוא האור, וגם זה רק משום הגזירה שגזר הבורא יתברך בששת ימי בראשית, כמ''ש 'ויבדל אלהים בין האור ובין החושך', ולכן במקום שיש אור החושך זז משם ואינו נמצא שם, אך כל שאר החומר הממשי בעולם, אינו פועל על החושך, והחושך נמצא בכל מקום בעולם מלבד המקום שיש בו אור, ויש בדברים אלו של הגר''א סודות גדולים, וכידוע למבין, ועוד נביא דברים אלו בהמשך בעז''ה.
[7] וכמו שביאר הגר''א בתז''ח דף ה' ע''ד בזה''ל: מן עילת [כל העילות] כו' - דהוא חושך - אפיסת השגה, כמ"ש 'ישת חשך סתרו', ועל ג' ראשונות אמר – 'חשך ענן וערפל' שהן מחוסרי השגה, וכתר יותר מכולם וזהו – חשך. עכ''ל הגר''א שם.
[8] וכן המלכות דאצילות שיורדת לעולם הבריאה, לכתר דבריאה, גם שם נחשבת אותה מלכות דאצילות לכתר דבריאה – בחינת פרצוף עתיק המתלבש בתוך פרצוף א''א, וכמ''ש הגר''א בספד''צ פ''ד דף ל' ע''ג בזה''ל: שכל כתר שבעולם התחתון הוא מלכות של עולם עליון, בסוד כתר מלכות כמ"ש בספר יצירה נעוץ סופן בתחילתן כו'. עכ''ל הגר''א שם.
[9] ואע''פ שבכל חומר בעולם יש את כל הד' יסודות אש רוח ומים ועפר, ואפילו באבן יש את יסוד האש, אך יסוד האש שבאבן הוא אינו במידה כ''כ מרובה, והוא מחובר אל האבן בקשר חזק שאינו יכול להפרד ממנה בקלות, ולכן אין האבן נחשבת לחומר דליק, וכן הוא בכל שאר החומרים שאינם דליקים בעולם, שבכולם יש את כל הד' יסודות, ורק שאין יסוד האש שבהם 'חופשי' לצאת מהם בקלות, ולכן אין הם נחשבים לחומרים דליקים, וצריך אש חזקה כדי להוציא מהם את יסוד האש מהכח לפועל, וכמו האש במעמקי האדמה, ששם אותה אש כל כך חזקה, עד שהיא מתיכה אפילו אבנים ועפר, שהיא הלבה היוצאת מהר געש כידוע, אך כל חומר דליק שנדלק בקלות, מורה שיש בו את האש היסודית בכמות רבה, ואותה אש יסודית חופשיה לצאת מאותו חומר ולהדלק בקלות ולבעור. ואם כן למסקנה, האש היסודית נמצאת גם בתוך גלגל האש, שהוא המקום העליון ביותר, וכן נמצאת היא גם בחומר הבעירה עצמו, שהוא החומר שממנו יוצאת ועולה השלהבת, שהרי בלי שתהיה האש היסודית בתוך חומר הבעירה – לא היתה האש נאחזת כלל בפתילה.
[10] וזה לשון הגר''א שם: נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל גו' ובגמרא אמרו בשביל הפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין השמים נעצרין מלהוריד גשם ולכאורה מאי ענין מדה כנגד מדה הוא והיינו שמה שהשמים נותנין מטר על הארץ הוא צדקה ממש כי הארץ לית לה מגרמה כלום והיא עניה והעננים הם מפרסמין לכל שתיכף יבא הגשם, והמביא הגשם הוא הרוח, כן הדבור שהוא הרוח והיינו ההבטחה ליתן הצדקה הוא דוגמת הרוח, וכאשר מתהלל הוא דוגמת העננים שמפרסמין לכל, כן הוא מתהלל עצמו ואח"כ אינו נותן כלום, לכן גם הם אינן נותנין, וזהו כמו הנשיאים שהן עננים ורוח ואעפ"כ גשם אין, כן דומה מי שמתהלל עצמו שיתן צדקה ואינו נותן, ולכן הוא מדה כנגד מדה ממש. עכ''ל הגר''א שם, ויתבארו הדברים להלן בעז''ה.
[11] וכמו שמבואר בביאור הגר''א לתיקונים תיקון נ''א בדף צ''ח ע''ג וע''ד, וז''ל הגר''א שם: הענין כי ג' שותפין באדם - זכר ונקבה וקב"ה, וכן נחלק הכל בג' כל עניני העולם - משפיע ומקבל וקב"ה המסייע לדבר, 'אם ה' לא יבנה בית' כו', 'בוניו' הן זכר ונקבה, וכן בכל דבר – 'נשיאים ורוח וגשם אין' כו', 'נשיאים' – מלמטה, 'ורוח' – מלמעלה, משיב הרוח כו', וכן אין בכל זיווג הריון עד שה' נותן הריון, וכן אמר אדוניהו 'כי לי היתה המלוכה', מצד המקבל הייתי ראוי שאני הגדול, וכן מצד הנותנים 'ועלי שמו כל ישראל' כו', אך 'ותשב המלוכה' כו' כי מה' היתה לו', וזה סוד [אותיות] ב' וא' שנברא העולם בהן, הבריאה בב' [ב'ראשית] והיחוד בא' [א'נכי], וזה שאמרו [בריש הזוה''ק על האות א'] 'כל יחודי לא יהיה אלא בך', והן הכל מג' ג', וכל ג' ג''כ נכלל מג' [ר''ל שכל אחד מהשלושה – המשפיע והמקבל והשותף השלישי, כולם נכללים מג'], והן - חג"ת הן דז"א והוא מג' [הוא המשפיע], נה"י כולו דנוקבא ונכלל הכל בארץ - פרצוף נוקבא [וכמו שביארנו אנו בעניין חנוכה ופורים, והבן], דהיא לית לה מגרמה כלום [ולכן היא המקבלת], וכח"ב ג"ר הוא נכלל בא"א שותף הג', והוא המייחדם ... ואבא ואמא נותנין כל אחד ה' דברים שהן ב' אחסנתין, והוא [השותף השלישי] נותן עשר - ב' עיטרין, והן עשר [אותיות] דשמא מפרש [יו''ד ה''א וא''ו ה''א - גימ' אד''ם], והוא מלגאו ברוח דבה, דהוא שמא מפרש, וז"ש [בגמ' שהשותף השלישי נותן עשרה דברים] דעה בינה השכל קלסתר כו', והן עשר נקודין כידוע, ועתיקא קדישא לא נחית [על המשפיע] עד דהוא עם נוקבא [שהיא המקבל], והכל בשבילה, וז"ש ['ואדם' שהוא השם המפורש - 'אין'] לעבוד את האדמה, [ר''ל עד שיעבוד את האדמה, היינו את הנוקבא שהיא בחינת אדמה] וכל זרעין ואיבין הכל בשבילה, וכמו שהוא בזיווג זכר ונקבה, וכן המטר - חבור שמים וארץ. עכ''ל הגר''א שם.
[12] וכמ''ש בתיקונים בריש תיקון ב' בזה''ל: 'בראשית' - תמן ירא"ת, מה אשתאר מאינון אתוון - ש"ב, ורזא דמלה שב ביראת ה', ואם לית דחילו לית חכמה, כמה דאוקמוהו אם אין יראה אין חכמה, בגין דיראה היא אוצרא לחכמה, איהי גניזו דילה, איהי טמירו דילה, איהי ביתא דמלכא. עכ''ל התיקונים שם.
[13] וכמ''ש בזוה''ק פרשת בהר, דף ק''ח ע''א בזה''ל: 'חינם' - מהו חינם?, דלא יהיב למאריה כלום, אלא, דא רזא, הכי אוליפנא, כתיב (במדבר י''א) 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם' - בלא ברכה, דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. תא חזי, עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, ועל דא פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא, בגין לאפקא מניה טב לעלמא, ואי לא קביל עליה ההוא עול - לא עביד מדי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בקדמיתא, ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך, ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא, לא ייכול למפלח, הדא הוא דכתיב (תהלים ק') 'עבדו את יהו"ה ביראה', מהו ביראה?, כמה דאת אמר (שם קי''א) 'ראשית חכמה יראת יהו"ה', ודא מלכות שמים, ובגין כך עול מלכות שמים, ועל דא האי בקדמיתא הוא דכלא. עכ''ל הזוה''ק שם.
[14] וכמו שמבואר עניין זה בכמה מקומות בתיקונים, ועיין בתז''ח דף כ' ע''ב בביאור הגר''א, וז''ל הגר''א שם: שהן ה' גוונין, ד' גוונין הנ"ל [שהם כנגד שם יהו''ה] ועוד גוון תכלת שהוא כולל הכל והוא נגד הכסא [היינו עולם הבריאה] שמתייחד עם האצילות, וזה שכתוב 'ופרשו עליו בגד תכלת', והוא תכלת שבציצית, כמ"ש ציצית דומה [לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד] כו' כידוע, ושם תכלית הכל כמ"ש בזוהר [ולכן נקרא גוון זה בשם 'תכלת'] ... וד' גוונין הן ד' אותיות השם, כמ"ש בזוהר במאמר קו המדה ד' מ"ו ע"א וע"ב כדין רשים כו' חיוור כו' ואלין אינון גוונין ארבע כו' ואתוון יקו"ק כו' ע"ש, וגוון ה' [שהוא התכלת] הוא אלקים כליל מכל ה' גוונין נגד ה' אותיות כמ"ש בהת"ז דף ד' ע"א בחמשה לחודש דא את ה' דאיהי אלקים, כנוי לשם הוי"ה, ואיהי כרסיא כו'. עכ''ל הגר''א שם (ואע''פ ששם מדבר על הד' גוונים הפרטיים שבז''א, ולא על הד' גוונים הכללים כמו שבס''י, אך העיקר מה שהבאנו כאן את דבריו, הוא לצורך הבנת עניין התכלת שהיא כנגד השם אלהי''ם וכנגד הכסא שהוא עולם הבריאה).
[15] וכמו שכתוב בזוה''ק פרשת וישב קפ''ט ע''א: תא חזי בכל אתר דצדיקייא אזלי, קב"ה נטיר לון ולא שביק לון, דוד אמר 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך' וגו', בכל אתר דצדיקיא אזלי שכינתא אזלא עמהון ולא שביק לון, יוסף אזל בגיא צלמות ונחתו ליה למצרים, שכינתא הות עמיה, הה"ד ויהי יהו"ה את יוסף, ובגין דהות עמיה שכינתא, בכל מה דהוה עביד הוה מצלח בידיה, דאפילו מאי דהוה בידיה, והוה תבע ליה מאריה בגוונא אחרא, הוה מתהפך בידיה לההוא גוונא, דרעותא דמאריה הוה רעי ביה, כמה דאת אמר וירא אדוניו כי יהו"ה אתו, וכל אשר הוא עושה יהו"ה מצליח בידו, מצליח 'בידו' ודאי.
[16] וכמ''ש הגר''א בתיקונים דף נ''א ע''ב: וזהו שורש האדם בעוה"ז, שהוא דבוק בשמים ע"י נשמתו, שאף שהיא באדם - מגיע עד לשמים, ומחוברת בשמים כמו ברית בגוף, וגוף של האדם הוא דרגא דעטרת הברית – נוקבא [בחינת 'סופן'], שהיא גוף דקוב"ה, וכמש"ל בתכ"ב, והנשמה והגוף בתוך הארץ [שהיא בחינת הנקבה], שהארץ כוללת גם האויר כידוע, והוא [היינו האדם] בתוכה כמו ברית בנוקבא, וכשהאבר חי אז נהנין זו"ן, והוא כשהדעת בתוכו [היינו שיורד השפע מהכתר אל היסוד], וכן הוא כשהדעת באדם, וכשהוא רגע בלא תורה ודעת - הוא אבר מת, ונקרא מת, כמ"ש [במשל דר''ע] מה דגי הים כיוון כו', וכמו שכל האברים הם תמיד בתוקפם לבד הברית שאינו חי כי אם ע"י התעוררות הדעת לזיווג, וכן הוא באדם הרשעים בחייהם כו' ובניהו בן איש חי כו'. עכ''ל הגר''א, והדברים ממש מבהילים למי שמבין.
[17] וזה לשון התיקונים בדף נ''ט ע''ב בזה''ל: ולסטרא אחרא אית נר חשוכא דגיהנם. ע''כ ונביא עוד להלן את דברי התיקונים ונבארם בעז''ה.
[18] וזה הסוד שאמר האריז''ל בשער הכוונות בדרוש הציצית דרוש ד', שמאז שנחרב בית המקדש - נגנז אור התכלת שבציצית, אך מבאר הוא שאע''פ שאור התכלת נגנז – צריך עדיין לכוון בהסתכלות על הציצית שיש שם גוון תכלת הגנוז בתוך הציציות, והוא תכלת חשוך וכמ''ש שם בזה''ל: 'ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזמן הזה שהם לבן בלתי תכלת כי אמת הוא שאף בזמן הזה אין אור חכמה דאימא נפסק מלהאיר ולצאת בסוד הציציות הנזכרים עם התכלת, אלא שאין לנו עתה כח שיעשה הדבר ההוא על ידינו, אבל ודאי הוא שג"כ הוא יוצא בהתלבשותו בציצית', ואמר בדרושי קריאת שמע דרוש ח' בזה''ל: 'והנה התכלת שבציצית ה"ס החושך שאין בו בחינת העינים, והארה המכלה את הכל, והוא בחינת הדין, ולכן צריך לכוין כשמסתכל בציצית כאלו יש שם תכלת שבציצית ותסתכל כשתאמר 'וראיתם אותו' ותכוין להמשיך שם בחי' העינים העליונים והראיה שבהם, ותכוין בשני פעמים ק"ל שה"ס ב' עיינין עלאין להמשיך משם בחי' הארת ראיה עליונה אל התכלת החשוך'. עכ''ל האריז''ל, ובדרך אגב אומר, שמכאן היא ראיה הפוכה נגד כל האומרים שהאריז''ל טוען שהיום אי אפשר לקיים מצוות תכלת, שהם טוענים שהאריז''ל אמר כאן בדבריו שאין לנו היום תכלת, והרי מפורש בדברי האריז''ל שעדיין התכלת הוא מאיר ורק שהוא גנוז בתוך חכמה דאמא ומאיר דרכה, ואם כן אם ימצא התכלת בעולם, ודאי הוא שאפשר לקיים את המצווה גם בזמן הזה, שהרי אור התכלת עדיין קיים ומאיר למעלה בשורשו, ורק שיש עליו כיסוי המחשיך אותו, ומה שאמר האריז''ל ש'אין לנו עתה כח שיעשה הדבר ההוא על ידינו', הכוונה של מה שאמר 'אין לנו כח' - שהיות והתכלת נגנזה למעלה ונתכסתה בשורשה, והיא מכוסה ומסתתרת בתוך אור חשוך של הסט''א בזמן הגלות, לכן לא היה לאור התכלת את הכח לרדת ולהתגלות ולהתגשם בעולם הזה בתכלת ממשית, ולכן נגנזה מצווה זו למשך מאות שנים, ולא היה לנו את הכח לקיימה בפועל מחמת חסרון התכלת בעולם, אך ודאי הוא שמודה האריז''ל שאם תמצא התכלת בעולם, ודאי שצריך האדם הירא את ה' לקיים את המצווה הזו ולרדוף אחריה, כי אם תמצא התכלת - זהו גופא סימן, שהתכלת בשורשה מתחילה לצאת ולהתגלות ולהציץ מתוך לבושי הקדר, ולכן היא מתחילה להימצא בעולם, והאמת היא, שהמחשבה שהאריז''ל בא לבטל מצוה מן התורה היא ממש כסילות, וראיתי כמה אנשים שנחשבים ת''ח גדולים בדורינו שכתבו בספריהם ממש דברים תמוהים, ואמרו שם שמי שמניח היום תכלת מזלזל במנהג אבותיו, ועוד אמרו, שגם אם יוכח בודאות שהתכלת שנמצאה בימינו היא התכלת האמיתית, בכל זאת אין להטיל אותה בציצית, היות והאריז''ל טען שאין בחינת תכלת היום, ומחילה מכבוד תורתם, אך הם ממש דברי הבל ושטות, שהרי אין כח לאף אדם בעולם הזה, אפילו לא אדם גדול כמו האריז''ל – לבטל מצווה מן התורה, מחמת שכל המצוות של התורה הם עומדות וקיימות לעד, ואחת מעיקרי הדת היא, שהתורה הזו לא תשתנה לעולם, וכל מצווה ומצווה יש לה את התנאים שלה – האם ניתן לקיימה או לא, וכל התנאים והחוקים של כל מצווה ומצווה, הם צריכים להתקיים רק באופן עשיית המצווה בעולם הזה בלבד, ואם מתקיימים כל תנאי המצווה – מצווה על האדם לקיים אותה, ואם חסר אחד מתנאי המצווה המעכב את עשיית המצווה – פטור האדם מלקיימה, אך כל זה הוא רק בתנאים השייכים לעולם הזה, ואין להתחשב כלל באורות עליונים ושורשי המצווה בעולמות עליונים, כי המצוות ניתנו לנו לקיימן בעולם הזה ולא בעולם האצילות או עולם הבריאה, וחיוב המצוות חל כאן בעולם הזה, וכל הלימוד של שורש המצווה בתורת הסוד הוא רק כדי להבין את טעמי המצוות, ולא כדי לבטל ולגרוע אחת מן המצוות, ומה עוד, שאם התקיימו כל תנאי המצווה בעולם הזה – ודאי הוא שגם למעלה בשורש התקיימו כל התנאים שם, שהרי אין לך ענף בלי שורש, וכל ענף מוכיח על שורשו שנמשך ממנו, והארכתי קצת, משום שראיתי הרבה בדורינו שמשתבשים בעניין זה, מחמת שראו שגם הת''ח הללו תומכים בדעה המשובשת הזו, ובאמת שהיא טעות גמורה ובעיה גדולה שצריך לצעוק עליה, כי אם יבוא אדם ויאמר שהתכלת שמצאו כיום היא זיוף, ואין זהו התכלת האמיתי, אין בזה בעיה כ''כ גדולה, כי בדעת זו לא משבש הוא את התורה, ואולי הוא אפילו צודק בדבריו, וגם אם הוא טעה – גרם בזה לביטול מ''ע בשוגג, אך ההבנה שמחמת חסרון אורות עליונים אין לנו מצווה אע''פ שמתקיימים כל תנאי המצווה, הוא שיבוש גדול מאוד, כי הוא ביטול חלק מתורתינו הקדושה, כ''ש שנאמרים דברים אלו ע''י מי שנחשב בדור כת''ח, ומה היה קורה אם האריז''ל היה אומר שאין לנו כיום את האור של התפילין בשורשם, האם היו מבטלים את מצוות תפילין?, ולכן כל אדם שאוהב את ה' יתברך ואת מצוותיו, צריך לבדוק בעצמו (ולא לסמוך על מה שאומרים אחרים) את התכלת שנמצאה בימינו ולראות – האם מתקיימים בה כל תנאי המצווה או לא, ואם כן אז צריך וחייב הוא לקיימה, אפילו אם היא מצווה יקרה בדמים, שכל מצוות עשה צריך האדם לבזבז עד חומש, ולעניות דעתי אפילו אם יש ספק בדבר, ירא שמים צריך לקיימא, כי אין בזה הפסד אם אין זהו התכלת האמיתי, ואסיים במה שאמרו חז''ל במנחות 'גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת', ומשמע שגם באי קיום התכלת יש עונש אם אפשר לקיימו, ובמיוחד בעידן דריתחא דענשינן אעשה כמ''ש במנחות מ''א ע''א.
[19] וכמו שמבואר עניין זה בזוה''ק פרשת בראשית דף נ' בזה''ל: תא חזי לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידי ישראל דאינון מתדבקן ביה תחותוי, ותא חזי אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא, הה"ד (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכ"ם חיים ... אמר רבי שמעון, הא דאמרן רזא דחכמתא איהו ביחודא קדישא, דבגין כך ה' בתראה דשמא קדישא איהו נהורא תכלא אוכמא, דאתאחיד ביה"ו דהוא נהורא חוורא דנהיר, תא חזי לזמנין האי נהורא תכלא ד' ולזמנין ה', אלא בזמנא דלא מתדבקן ביה ישראל לתתא לאדלקא ליה לאתאחדא בנהורא חוורא - איהו ד', ולזמנא דמתערי ליה לאתחברא עם נהורא חוורא - כדין אקרי ה', מנלן דכתיב (דברים כב כג) כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב בלא ה', מאי טעמא בגין דלא אתחברת בדכורא, ובכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא, ה' לא אשתכח וסלקא מתמן ואשתאר ד', דהא איהי כל זמנא דאתחבר בנהורא חוורא דנהיר אקרי ה', דהא כדין כלא אתחבר כחדא, איהי אתדבקת בנהורא חוורא, וישראל מתדבקן בה וקיימא תחותה לאדלקא לה, וכדין כלא חד. ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא דסליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד, ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשיצאה, ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד, כדין כתיב (מלכים א יח לח) ותפול אש יהו"ה ותאכל את העולה וגו', וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וקשורא חד, נהורא תכלא אתדבק בנהורא חוורא ואיהו חד, אכיל תחותיה תרבין ועלוון, דמשמע דהא לא אכיל תחותיה, אלא בזמנא דאיהו סליק וכלא אתקשר ואתחבר בנהורא חוורא, וכדין שלמא דעלמין כלהו. עכ''ל הזוה''ק שם.
[20] ועיין בזה בתיקונים סוף תיקון כ''א בדף ע''א ע''א, וכן מבואר בלש''ו בספר הדע''ה ח''ב דרוש ד' ענף י''ב סימן ג' באריכות, ונביא כאן רק קצת מלשונו שם: כי החום הטבעי הוא תמצית הזך דהדם וכחו, והוא נמשך ומתברר ממנו ועולה להאש היסודי שבלב, והתמצית ממנו שהוא החיות הכלול בו, הוא עולה להנשמה בוצינא דקרדינותא. ונמצא שהבירור דכל מאכל הוא נותן מה שנטל עד שמתתקן ונעשה לחיות האדם, וע' בלק"ת פ' עקב דף צ"ו מדפוס ווילנא תר"מ. ויש בזה קצת דברים ארוכים אלא שאין כאן המקום. אך עכ"פ הוא כי נעשה הבירור דכל מאכל וכל תיקוניו ע"י כח האש שהוא חום הטבעי ואש היסודי שבכל חי, והנה עד"ז הוא כל הבירורים דהניצוצות קדישין שמתבררים ע"י השם ב"ן [היינו ע''י השכינה] דכל עולם, והם בסדר ודוגמת המאכל כנזכר. עכ''ל הלש''ו שם.
[21] וזה סוד התענית כידוע, וכן זאת הסיבה שהאדם חייב לישון, כי השינה היא סוד הסתלקות הנשמה מן הגוף, שכל זמן שהאדם ער – הנשמה כל הזמן שואבת ומכלה את כח הגוף, והגוף מתעייף ומאבד כל הזמן את כוחו ואונו, ולכן חייב האדם שמידי פעם הנשמה תעזוב את הגוף כדי שהגוף יצבור כוחות חדשים ויחזק את עצמו, ולכן אמרו חז''ל שאין אדם יכול להיות ער יותר משלושה ימים, כי אין כח לגוף להיות בלי מנוחה במשך שלושה ימים רצופים, ולכן אם אדם לא ישן שלושה ימים הוא ימות, וכן זוהי הסיבה שהגוף עצמו גדל דוקא בזמן השינה ולא בזמן היקיצה, כי אז שהאדם ישן - הנשמה עוזבת את הגוף, והגוף באותו הזמן אינו זקוק להשפיע את כוחו ואונו אל הנשמה, ולכן יכול הוא להשפיע את כוחו לעצמו בגידול וחיזוק הגוף, וכמו שמבאר כל זה הגר''א ביהל אור. וכן מבאר עניין זה בעל ה'לשם', בספר הדע''ה ח''א דרוש א' סימן ג', וזה לשונו שם: והנה אנו רואין בכל אור וכלי שהוא נשמה וגוף הנה הגם שהם מתייחדים זה בזה ונעשה הגוף על ידו כולו חי בכל מלואו עם כל זה הנה אי אפשר שיאר הגוף תמיד באור הנשמה שבו בלי הפסק, אלא שמוכרח הוא לטעום טעם שינה בכל עת, שהוא אחד מס' במיתה, ואי אפשר לו בלי מעט שנות ומעט תנומות עכ"פ, כי עי"ז הנה נתחזק הגוף ונתחדש נשמתו בחדשים לבקרים, וגם בהיותו ער אינו משתמש ג"כ בכל הכישרונות דאור הנשמה שבו בלי הפסק, אלא שמוכרח ליתן איזה מנוחה לנפשו באיזה רגע, וכן נפסק לו מחשבתו תמיד באיזה היסח הדעת הטבועה בטבעי בני אדם, כי עי"ז מתחדש ומתחזק גופו בכל עת, והנה כל זה הוא, כי הנה כשם שהנשמה היא מחיה את הגוף ומקיימתו - כן הוא ג"כ כי היא אוכלת אותו תמיד ומעכלת את חומריותו ושורפת אותו ומכלה אותו, ומתבטל והולך עביות וחומריות הגוף ע"י אור הנשמה שבו, וכל מה שהנשמה מאירה בו בתוספת שלימות היא מחלישה את הגוף ומחסרת אותו, ולכן הוא מוכרח שיופסק בו פעולת אור הנשמה בהפסקות רבות תמיד ולהשתמש בשינה ומנוחה בכל עת כדי לחזק את מציאות הגוף שבו, וכל זה הוא משום שכוונתו ית"ש הנה היה על מציאות הגופות להמציאם ולתקנם ע"י האור והנשמה שבו. עכ''ל הלש''ו.
[22] וזה סוד הפסוק 'כי יקרא קן ציפור לפניך', שהשכינה היא נקראת 'ציפור', והנשמה היא הקן של הציפור, והגוף עצמו הוא בחינת קן לנשמה, וכמו שכתוב בתיקונים תיקון ו' בדף כ''ב ע''ב בזה''ל: ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך וכו', דודאי נשמתא איהי קן צפור וגופא קן דנשמתא. ע''כ, וביאר שם הגר''א בזה''ל: דודאי נשמתא איהי קן צפוד וגופא כו' ור"ל דשכינה אתקריא צפור. עכ''ל הגר''א שם, ויש שם בתיקונים עוד הסבר גם על עולם היצירה שלא ביארנו, שהוא כנגד המלאך מט''ט, שגם הוא מקשר בין השכינה והנשמה, ואכמ''ל.
[23] וכמו שמבואר בזוה''ק פרשת וישב, דף קצ''א ע''א בזה''ל: א"ר יוסי בגין דא אצטריך ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולא יסטי לימינא ולשמאלא, ועם כל דא בעי ליה לבר נש למבדק בחובוי בכל יומא ויומא ... ועל דא כד אזיל בר נש בכל יומא, בעי ליה לאסתמרא מחובוי, בכל יומא ויומא כד אתי ליליא, בעי לאסתכלא ולמבדק בכל מה דעבד כל ההוא יומא, בגין דייתוב מנייהו, ויסתכל בהו תדיר, בגין דייתוב קמי מאריה, כד"א (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד בגין דייתוב מנייהו. ותא חזי, בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, לא אשתכח בידייהו חובא, כמה דאוקמוה, בגין דאינון קרבנין דהוו מקרבין בכל יומא הוו מכפרי עלייהו, השתא דאתגלון ישראל מארעא, ולית מאן דמכפר עלייהו, אורייתא היא מכפרא עלייהו ועובדין דכשרן, בגין דשכינתא עמהון בגלותא, ומאן דאיהו לא מסתכל בארחוי דקב"ה, גרים לשכינתא לאתכפיא בגו עפרא, כד"א (ישעיה כו ה) ישפילנה ישפילה עד ארץ וגו'. א"ר יצחק, וכן מאן דאשתדל באורייתא ובעובדין דכשרן, גרים לה לכנסת ישראל לארמא רישא בגו גלותא. עכ''ל הזוה''ק.
[24] וכמו שמבאר הגר''א בתיקון נ', בדף צ''ח ע''ב בזה''ל: והנה כל סליקו דאסתלק הוא - היא נחיתת כנגדו, דכד הוא בה אז היא בהיכלה [בכתר דבריאה], וכד הוא בצדיק [יסוד דאצילות] אז יורדת לחכמה דבריאה, כי כתר דבריאה הוא במלכות דאצילות [וכמו שהתבאר לעיל שכתר ומלכות תמיד מחוברים], וכן הוא הדרגין באור חוזר - כתר במלכות, וחכמה ביסוד, ובינה בהוד, וכן כולם כידוע, וידוע שבה הוא דרגין דאור חוזר, וכן כולם [ר''ל כל הספירות שעולה בעלה היא יורדת כנגדו] עד כשהוא מסתלק בכתר - אז היא במלכות דבריאה. עכ''ל הגר''א שם, ונביא עוד את דבריו בהמשך בעז''ה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
