"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח,י-יא). 'תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"' (ברכות כו,ב). 'תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא, ליתני תפלת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר תפלת ערבית רשות' וכו' (שם כז,ב). ' ... ומה דקיי״ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם, ונראה לומר בזה ע״פ מה דקיי״ל בעירובין ס״ה א׳: הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג׳ ימים משום שא״א לכוין בתפלה. וא״כ מדינא הי׳ יעקב פטור מלהתפלל, ומה שהתפלל היתה תפלת רשות ולכן נקבעה רשות גם לדורות. וזולת זה אם היתה חובה הי׳ מתקנה אברהם, כיון דהיא ראשונה לתפלות המעל״ע, כמש״כ "ויהי ערב ויהי בקר", ואברהם הי׳ ראשון לאבות ותקן תפלה ראשונה, אלא ודאי שהיא רשות, ונחשבה תפלת שחרית ראשונה, ותקנה אברהם' (ת"ת). אולי אפשר שמובא  בסנהדרין: 'ת"ר: שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה ... יעקב אבינו דכתיב (בראשית כח, י) "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", וכתיב (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו? בעי למיהדר, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד "ויפגע במקום". דבר אחר: אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". "וילן שם כי בא השמש", בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה?! מיד "בא השמש". והיינו דכתיב (בראשית לב, לב) "ויזרח לו השמש", וכי לו בלבד זרחה והלא לכל העולם כולו זרחה? אלא א"ר יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו' (סנהדרין צה,א-ב). 'כי בא השמש – "ויבא השמש" לא נאמר אלא "כי בא השמש", דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול, כיון שראה כי בא השמש לן' (רש"י). יוצא שיעקב התפלל מבעוד יום, אם כן איך נלמד מזה שיעקב תיקן תפילת ערבית שהיא בלילה? אומרים על זה תוס': 'יעקב תקן תפלת ערבית. תימה דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא:): "וילך חרנה" כי מטי לחרן בעי למיהדר, אמר: אפשר שעברתי במקום וכו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר, וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים? ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא. ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת' (תוס' ד"ה 'יעקב'; ברכות שם). יוצא שהלימוד הזה הוא דווקא ע"פ שיטת ר"י. אולם אולי אפשר שלדעת חכמים שזמן ערבית הוא מצאת הכוכבים יעקב התפלל מבעוד יום כיון שבא לשם במיוחד כדי להתפלל, שאמר שעבר על מקום שהתפללו אבותיו ולא התפלל ולכן חזר, וכך גם התפלל מבעוד יום כמו אבותיו כיון שבא להתפלל כמותם, אולם כיון שמיד ה' השקיעה את החמה ונעשה לילה, ואז הגיע הזמן של התפילה שהוא תיקן היה צריך להתפלל שוב, אלא שכיון שרק גמר זמן קצר קודם אז לא התפלל שוב, כיון שמה שתיקן את ערבית זה היה כרשות, ולכן כיון שהיה סמוך לתפילה שהתפלל קודם אז לא התפלל שוב. ומה שלמדו שיעקב תיקן ערבית (שהרי לדברנו זה לא היה ערבית) זה משום שנרמז שהתפלל, שלשם מה נרמז בו שהתפלל? אם כדי לומר שהתפלל כאבותיו (שלכן חזר) אז היה ראוי שיאמר כמו שנאמר בתפילה שלהם (עמידה או שיחה) ולא בלשון אחרת (לשון פגיעה), לכן כרמז שתיקן תפילה משלו שהיא ערבית; אולם היא רשות ולכן כאן תפילתו שהתפלל (שזה מנחה) היתה כעין במקום התפילה שתיקן בעצמו (ערבית). ואולי רמזו ש"ויפגע" בפשט זה לשון מקריות (כמו שתרגם אונקלוס), ולכן רמזו שמה שהתפלל שם בזמן מנחה זה היה במקריות, שכך יצא לו, אולם תפילתו שתיקן בעצמו (ערבית) היא בלילה, ולכן נרמז "ויפגע במקום וילן שם", שהלינה מרמזת על הלילה, שנסמך כדי ללמד שתפילתו שתיקן במקור היא בלילה ולא בזמן המנחה כמו שהתפלל אז במקרה (בשל שבא במיוחד כדי להתפלל כאבותיו). אולי אפשר שאת התפילות האבות תיקנו, אולם התפילות שתיקנו כיוונו כנגד הקורבנות שיהיו, שלכן התפילות מכוונות למקדש: ' ... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. א"ר אבין ואיתימא ר' אבינא: מאי קראה? (שיר השירים ד, ד) "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונים בו' (ברכות ל,א), ששם מקום השכינה ועבודת ה', וכך התפילה היא לה' והיא עבודת ה', לכן כיוונו כנגד הקורבנות; ולכן כאן יעקב התפלל במקום המקדש, ונאמר שבא לשם להתפלל כיון שהתפללו שם אבותיו, כרמז שהתפילות קשורות למקדש. לכן כיון שבקורבנות אין קורבנות תמיד של לילה, לכן גם מה שיעקב תיקן זה כנגד האברים ופדרים שזמנם בלילה, ואינם חובה; ולכן תיקן כרשות ולא חובה. אולי גם רמזו שתפילת יעקב נרמזה בלשון פגיעה, ופגיעה לשון תפילה נלמד מדבר ה' לירמיהו שלא יתפלל: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך" (ירמיהו ז,טז), לכן למדו שזה בא לרמז שיש זמנים שלא מתפללים, שזהו שיעקב תיקן את תפילתו כרשות, ולכן לפעמים לא מתפללים. או שלמדו שפגיעה בלשון תפילה מרמז על הנאמר שלא להתפלל ויש שנאמר כן להתפלל: 'יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיה ז, טז): "ואל תשא בעדם וגו' [רנה ותפלה] ואל תפגע בי". וכן הוא אומר (שם כז, יח): "ואם נבאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות"' (ב"ר סח,ט). לכן למדו שזה תפילה שיתפלל או שלא יתפלל, שהכל תלוי ברצון האדם, שזה רשות. אולי אפשר שלמדו ע"פ הלשון, שאצל אברהם ויצחק זה נאמר בלשון עשיה בכוונה, אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'", שקם והלך לשם בשביל התפילה; וכן ביצחק: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", שיצא במיוחד לשם כך. אבל אצל יעקב נאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום" וגו', שהוא הלך לחרן ובדרך עבר והתפלל כך שזה כעין כמקריות ולא שהלך לשם בכוונה כדי להתפלל (אמנם דרשו שהלך לשם בשביל להתפלל, אבל זה לא נאמר בפס'; וכן אלו שתי דרשות שונות, שהאחת אמרה שהלך לשם כך וקפצה לו הדרך והשניה אמרה שזה תפילה), כמו שתרגם אונקלוס: 'וְעָרַע בְּאַתְרָא', שזהו פגישה במקרה במקום. לכן בזה למדו שתפילת יעקב אינה חובה אלא רשות, ולכן כעין תפילה במקרה, שתלויה ברצון האדם אם תתקיים או שלא. אמנם אולי אפשר שיעקב תיקן את תפילתו לעצמו כחובה, אולם לנו ערבית רשות כיון שחכמים תיקנו כהמשך מהאבות עם חיבור לקורבנות: 'תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות' (ברכות כו,ב), ולכן כיון שאין תמידים של ערבית אז קבעו את התפילה כעין גילוי לתפילת יעקב אבל רק כרשות כיון שאין בקורבנות. יעקב תיקן תפילת ערבית שהיא בלילה, כשחשוך, שזה כעין רמז לזמן של קשיים, לכן זה תפילת רשות כיון שקשה להתפלל ולכוון את ליבנו לה' כשיש קשיים, לכן זה נלמד כאן כשברח מפני עשו שרצה להורגו, כרמז שתפילת ערבית כעין תפילה בגילוי של זמן של קשיים. אמנם בימנו תפילת ערבית חובה כי קיבלנו על עצמנו, שזה מראה על מעלתנו הגדולה שאפילו כשיש קשיים אנו דבקים בה' בכל ליבנו.