" … ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו. ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח לי" וגו' (בראשית כז,ח-יג). (ראה בהרחבה דברי מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א ב'מעשי אבות-א', 'כיצד רבקה ויעקב פועלים נגד יצחק'). יעקב חושש שיצחק ימשש אותו ויגלה שהוא אינו עשו ולכן יקלל אותו, ורבקה עונה לו: "עלי קללתך בני". ע"פ הפשט רבקה אומר לו שאם יצחק יקללו היא לוקחת על עצמה את הקללה (וכך פירש הראב”ע). אולם באונקלוס תרגם שענתה לו שנאמר לה בנבואה שלא יקולל: 'וַאֲמַרַת לֵיהּ אִמֵּיהּ עֲלַי אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוֹן לְוָטַיָּא עֲלָךְ בְּרִי' וכו'. לפי התרגום 'עלי אתאמר' (ולא 'לי אתאמר' - שנאמר לה בנבואה, אלא 'עלי' שלאחרים נאמר עליה) משמע שאמרה שזה מה שנאמר עליה כשהלכה לשאול בבית המדרש של שם ועבר והם אמרו לה - “ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'. ויאמר ה' לה שני גיים [גוים] בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כב-כג).'"ויאמר ה' לה" - ע"י שליח, לשם נאמר ברוח הקודש, והוא אמר לה' (רש"י). וכך מובא במדרש הגדול: '"עלי קללתך”, שכבר נתבשרה שהברכה ליעקב, דכתיב "ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כג)'. וכן פירש הרשב"ם: '"עלי קללתך" – עלי ועל צוארי; כלומר כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקב״ה: "ורב יעבד צעיר"' (וכן פירשו החזקוני, הטור והמלבי”ם). אמנם יש שפרשו שאמרה זאת כנבואה מעצמה: '"שמע בקלי” - הבן בדברי, כי ברוח הקודש הנני מדברת ויודעת אני שיצליח הענין' (הנצי"ב), וכן באור החיים: '"שמע בקולי" – פי׳ הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי, פי׳ מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה וכתיב בדברי נביא אמת (שופטים יח) "אליו תשמעון". לזה אמרה "שמע בקולי”, וכבר כתבנו (לעיל טז ה) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה' (אור החיים; פס' ח). נראה שאין זה סותר, אלא היסוד זה במה שנאמר לה "ורב יעבוד צעיר”, אולם מניין שעליה לגרום גניבת הברכות בשל כך? שיצחק יברך את עשו במה שיברכו, ויעקב עדיין יהיה מעליו כנבואה שנאמרה לה! לכן צריך גם שהיא נביאה ולכן נאמר לה כהמשך על בסיס הנבואה של "ורב יעבוד צעיר" שעליה גם לפעול עכשיו בברכות שדווקא יעקב יקבל אותם, שזה חלק מהנבואה שנאמר לה בהריונם. (אמנם בפשטות אפשר שהבינה מעצמה שמה שנאמר לה "ורב יעבוד צעיר" זה חל גם בברכות, או ששם אמר לה במפורש רק שהתורה לא אמרה כל מה שאמר לה אלא רק את עיקר הנבואה). אולי לכן הברכות נתנו ליעקב ע"י עיוורונו של יצחק, כרמז לפעולה נבואית, כרמז לראיה של נבואה, שלכן נקראו הנביאים חוזים מלשון ראיה, שזהו שנעשה בשל שנאמר לרבקה בנבואה (ונרמז בכך שיצחק התעוור בראייתו את המלאכים בעקידה [רש”י; בראשית כז,א], שראיית המלאכים זהו מראה רוחני – נבואי). וכן התעוור בהיותו "זקן" ("ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" [בראשית כז,א]), כרמז שאת הנבואה שנאמרה לרבקה אמר שם שהיה זקן (ויושב בישיבה) – היה ת”ח; שכך גם רמזו על הנאמר "זקן" ביצחק שזה מלמד שהיה ת"ח: 'יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק"' (יומא כח,ב). אולי כרמז שנאמר לרבקה: "ויאמר ה' לה שני גיים [גוים] בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר": "שני לאומים" זהו שתי מלכויות שהם הפוכות במעשיהם: '"ושני לאמים" - אין לאום אלא מלכות. "ממעיך יפרדו" - מן המעים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו' (רש"י). שכך מתחילה עשו נמשך לטומאה ויעקב לקדושה, וזה בא לידי שיא בגיל 13 כשיעקב הלך לביהמ"ד ועשו לע"ז (רש"י; בראשית כה,כז), וממשיך במכירת הבכורה שעשו מכר ובז לה (כה,לד) שזה מראה על זלזולו במצוות, שהבכור היה הכהן שמקריב ועשו בז לזה; וכן אותו יום עשו חטא מאוד (כמו שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ['תורת המקרא' "תולדות" אות ב] שזו הסיבה שיעקב פעל לקנות את הבכורה, כיון שעשו היה פסול לכהונה בשל חטאיו [ע"ז ורצח] שעשה באותו יום, ואותו היום מת אברהם ולכן יצחק נעשה לראש המשפחה [במקום אברהם] והבכור שלו נעשה לכהן). ואז מגיע הברכות, ועל זה נאמר לה: "ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר", ששניהם הפכים, כשזה קם זה נופל: '"מלאם יאמץ" - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל; וכה"א: "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו), לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים' (רש"י). ממילא אם עשו יקבל את ברכות השפע הגשמי כמו שתכנן יצחק זה יהיה על חשבון יעקב, שהרי הם הפכים, ולכן עליה לגרום שהברכות ינתנו ליעקב כדי שהוא יהיה הראש בגשמי, שזהו "ורב יעבד צעיר", שעליה לפעול שכך יהיה בקבלת הברכות. אולי גם כרמז שנאמר "יאמץ" – יתחזק, כרמז שאת הברכות לא רצה יצחק לתת בצורה קלה, אלא שעשו יתאמץ בשביל הברכות, שיעשה מעשים שצריך להתחזק ולטרוח בשבילם, שלכן שלחו לצוד ולא לקחת מהמוכן: '“וצא השדה וצודה לי צדה" – ולמה לא ציוהו לקח מן הבקר או מן הצאן? כדי להטריחו, לקבל שכר על פסיעותיו אילו יהיה לו לכפרת עון' (שכל טוב; בראשית כז,ג). '"שא נא כליך" וגו׳ - רצה לזכות אותו בטורח יתירה, שתהא כל פסיעה נחשבת למצוה, כדי שיהא ראוי לקבל הברכות יותר, ועיין מה שכתבתי לעיל (יט,א). ועל כן לא אמר יצחק ׳עשה לי מטעמים מן ציד׳ דיהא במשמע אפילו יש לו כבר ציד ג״כ טוב, אלא ילך לצוד בשביל יצחק' (הנצי"ב; בראשית שם). שכך עשו התאמץ להביא ליצחק בשביל הברכות, וכן יעקב התאמץ – שהביא לאמו שני עזים ושם עליו עורות עזים ואת בגדי עשו, ואף רימה את אביו שזה היה קשה לו מאוד בהיותו עמוד האמת (“תתן אמת ליעקב” [מיכה ז,כ]). ונאמר "יעבד" לשון עבודה, שיעקב קיבל את הברכות ע"י שהביא את שני העזים בשביל קורבן פסח ('"שני גדיי עזים" - וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח הי', האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים; בפרקי דר"א' [רש"י; בראשית כז,ט]), כך שקשור לקורבנות; וכן יעקב פעל (לקנות את הבכורה ו)לקחת את הברכות כיון שעשו היה פסול מלהקריב את קורבן הפסח (כמו שהסביר מרן פאר הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א), כך שהיה בזה גילוי של עבודת הקורבנות, לכן נרמז בלשון עבודה כרמז לעבודת המקדש, שאז יעקב קיבל את הברכות להתעלות מעשו, שזהו רמז - “ורב יעבד צעיר”.