כידוע, שמו של החג, “שמיני עצרת”, נגזר מהפסוק (במדבר כט, לה): “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם”. ואילו שמו הנוסף, “שמחת תורה”, נגזר מהמנהג שנהגו לסיים בו את קריאת פרשיות התורה של השנה (ולהתחיל ספר בראשית), ולשמוח בסיום התורה.

על מנהג זה, לסיים בשמיני עצרת את התורה ולשמוח בסיומה, יש כמה קושיות:

א. מה ראו לסיים את פרשיות התורה ולהתחיל מחדש ולשמוח בה, דווקא בזמן זה? (וכבר הקשה הלבוש בסימן תרסט, “למה מתחילין את התורה ביום אחרון של סוכות, ולא בראש השנה שהוא יום ראשון מן השנה”?).

ב. יש כלל ידוע, ש”אין מערבים שמחה בשמחה”. כלומר, אם התורה מצווה לשמוח שמחה מסוימת, אין לערב בה שמחה אחרת (ולכן, למשל, אסור לשאת אשה בחול המועד); ואם כן, כיצד נהגו לערב בשמחת החג שמחה נוספת, שמחת סיום התורה? וכך אכן הקשו מספר אחרונים, וביניהם ה”קרן אורה” שם במסכת מועד קטן.

הרה”ג דוד כהן, מראשי ישיבת חברון, בספרו “זמן שמחתנו”, מביא שאלות אלה בתחילת מאמר מ”ה של הספר. בנוסף הוא גם מביא, שלא רק שיש מקשים שאין לערב שמחה בשמחה, אלא שבספר “עמק ברכה” אף מזהיר המחבר (הגאון הרב פומרנצ’יק) שאין “לשמוח הרבה” בשמחת התורה, באופן שבשעת מעשה שוכחים משמחת החג, שכן כך מבטלים חובת שמחת החג (ובלשונו: “נראה, דמה שנוהגים בשמיני עצרת לשמוח הרבה בגמרה של תורה, ושוכחים בעת מעשה משמחת החג, דאינם יוצאים בזה ידי חובת שמחת החג”).

הרה”ג דוד כהן חולק על דברים אלה של ה"עמק ברכה", והוא מבאר ביאור יסודי בעניינו של החג, המיישב גם את השאלות לעיל.

המפתח להבנת הדברים הוא מדרש ידוע (ילקוט שמעוני, פרשת פנחס, סוף רמז תשפב), שם מבארים חז”ל את עניינו של שמיני עצרת, כך:

“אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה... דאמר ר’ פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות… וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב”ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד”.

ומסיים המדרש:

“וכיון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסין להקב”ה ואומרים, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו, אמר ר’ אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב”ה? בא שלמה ופירש ‘נגילה ונשמחה בך’: בך בתורתך, בך בישועתך; אמר רבי יצחק: בך, בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך, ב’ - תרי, ך’ - עשרים“.

החלק השני של דברי המדרש, תמוה וצריך ביאור: מה פשר שאלת עם ישראל, “אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום אם בקב”ה”? ומהי תשובת הקב”ה, “בך בתורתך, בך בישועתך”?!

אלא שהביאור הוא כך: בכל החגים, עניינו של החג הוא כנגד אירוע מסוים שאירע בעבר, ואנו שואבים את אורו עד היום. כך, פסח הוא משום יציאת מצרים, והוא “זמן חרותנו”. שבועות עניינו מתן תורה, והוא “זמן מתן תורתנו”, וסוכות הוא זכר לענני הכבוד וחיבת הקב”ה לעם ישראל, והוא “זמן שמחתנו”. אך כאן בשמחת תורה, שואלים ישראל, מהו עומק החג? האם גם כאן חוגגים מאורע מסוים, או שמא זוהי שמחה אך ורק בקב”ה, ללא קשר למאורע כלשהו בעבר (וזה פשר השאלה “אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום, אם בקב”ה”).

ועל כך עונה הקב”ה, השמחה בשמיני עצרת היא בקב”ה בלבד, שמחת ייחוד של הקב”ה עם ישראל, באופן המבטא את חיבתם לאחר חג הסוכות - “קשה עלי פרידתכם”, ולא לזכר מאורע מסוים. וזהו “נגילה ונשמחה בך”.

וממשיך המדרש, “בך - בתורתך”, דהיינו, כיצד שמחים עם הקב”ה”? באמצעות התורה, כי הקב”ה והתורה חד הם, התורה היא למעשה ה”נציג” של הקב”ה בעולם והיא הכלי שבאמצעותו אנו מתקשרים לקב”ה.

ולפי זה נמצא, שמה שנוהגים לשמוח ולהתחבר לתורה ביום שמיני עצרת, אין זה סתם “במקרה”, שבחרו את שמיני עצרת לשמוח בתורה. אלא זה כל ביטויו ועניינו של החג: כיצד שמחים בקב”ה? באמצעות התורה.

ולכן אין כאן “עירוב שמחה בשמחה”, שהרי לא מדובר במצב שבו “מתערבות” שתי שמחות מקריות זו בזו (כמו נישואים בחול המועד, שאסרו חכמים משום עירוב שמחה בשמחה), אלא להיפך, כל מה שהנהיגו לשמוח בתורה בשמיני עצרת, הוא כדי לקיים את השמחה בקב”ה (שהיא כל עניינו של החג), באמצעות התורה.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/