'תניא, א"ר יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי ... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש' (רש"י). 'רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא' וכו' (סוטה מט,א). 'אלא עלמא אמאי מקיים - מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה. אקדושה דסידרא - סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקין בתורה; וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים - קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים; בכל שבת היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם' (רש"י). 'אריב"ל: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו, שנאמר: (שופטים ה, ב) "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'"; מ"ט בפרוע פרעות? משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא "בפרוע פרעות", וכתיב התם (שמות לב, כה) "כי פרוע הוא"' (שבת קיט,ב). 'בכל כחו - בכל כוונתו' (רש"י). 'כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. פי' בכל כוונתו; וכן פירש רש"י. ור"י אומר: דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע, דקאמר התם: כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות' (תוס'). 'בכל כוחו - כלומר בכל כוונתו. ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכוח, אמר: בכל כוחו ... אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם' (תלמידי רבנו יונה; על הל' רי"ף לברכות יג,ב). ראה דבריו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'צמאה נפשי' שער ז' פרק א'. אולי אפשר שהקב"ה אומר שלוש פעמים ביום כנגד שהיום משתנה שלוש פעמים, שהחמה זורחת, ואח"כ במרכז ובסוף שוקעת, ולכן בכל שינוי ה' מרמז על שאין מקדש שיתקן את המתגלה בעולם (שכעין מתגלה שינויים במציאות ואין מקדש לגלות אז התעלות בקדושה). אבל גם יש בזה כעין רמז על החסרון בקדושה בעולם, שהעולם עומד על שלושה יסודות בקדושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לכן כיון שנחרב הבית ובטל החלק של 'העבודה' אז יש בזה חסרון לגילוי הקדושה בעולם (שעליו העולם עומד מכח הקדושה, ולכן אין יום שלא גרוע בקללתו מחברו) לכן זה מתגלה בגילוי של שלוש ביום (שמראש העולם נברא בשלושה חלקים ביום [ושלושה בלילה] שמתגלה בשינוי במיקום השמש, שמעורר את האדם לכך שעליו להבין שיש ה' שהעמיד ומנהיג את העולם וקבע את המציאות, ושלכן עליו להתחבר לרצון ה' ולקדש את העולם. שזה נעשה כנגד שלושת הדברים בקדושה עליו העולם עומד, שבכך מרמז [בשלוש השינויים במקום החמה] שיש שלושה דברים עליהם העולם עומד בקדושה, ועל האדם לגלותם בעולם). אולי לכן כרמז ה' אומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, שזה כרמז לגילוי חורבן הבית שלכן אי אפשר להקריב קרבנות, שזהו חסרון ה'עבודה'. וחסרון המקדש משפיע על כח השלושה יחד, ולכן כרמז שהחסרון במקדש כעין גם משפיע לחסרון במעלת התורה והשפעתה בעולם (שחזקה יותר כשכל השלושה יחד), ולכן נרמז: ושרפתי את היכלי, שבהיכל יש את קה"ק שם נמצא הארון עם הלוחות שאיתם נתנה התורה במתן תורה, והתורה נמשלה לאש ("הלוא כה דברי כאש נאם ה'" [ירמיהו כג,כט]), וזהו רמז ב'ושרפתי'. וגם יש כעין פחת בכח הגמ"ח, וזה נרמז ב'והגליתים לבין האומות', שכך כעין אינו נמצא עם ישראלים כדי לעשות איתם חסד, וכן יש חסרון בממון והגוים לוחצים אותנו, ולכן קשה יותר לעשות חסד. וכן לאחר שעונים יהא שמה רבא, הקב"ה אומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, שזה כרמז לבית המקדש בו עובדים ומהללים את ה'. 'מה לו לאב שהגלה את בניו' כרמז לתורה, שהיא שייכת בנו בהיותנו בנים לה'; ואנו עושים את רצון ה' שבתורה שבכך מגלים שאנו בניו. 'ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם', כרמז לגמ"ח כעין שמאכיל בחסד. רבא אומר שהעולם מתקיים (לאחר החורבן) ע"י קדושה דסדרא ויהא שמה רבא, ז"א שיש בהם כעין קצת השלמה במקום המקדש שנחרב; מה המיוחד בהם? עונה רש"י שיש בהם תורה וקידוש השם. נראה שזה ב'ובא לציון' ובדרשה בציבור בשבת, שיש בהם גילוי של משתתפים רבים ובכל הרמות בישראל - עמי ארצות ות"ח, כעין שהמקדש היה לרבים ולכל ישראל לרמותיו. ובכל אחד מהם כעין מודגש במיוחד חלק אחד מהשנים; שב'ובא לציון' זה מתמקד בקדושה (וכך נקרא קדושה דסדרא), ובדרשה בשבת זה מתמקד בתורה. אולם מה המיוחד בשני אלו (תורה וקידוש השם) שלכן כעין משלים קצת מחסרון המקדש? בפשטות במקדש היה קידוש השם גדול בעולם, שראו את עשרת הניסים שהיו במקדש, ובכלל עצם עבודת ה' במקדש הראתה לעולם גילוי שם ה' ולכן היה בזה קידוש השם. ובנוסף היה במקדש את הסנהדרין, שמשם יוצאת תורה לעולם, וכן מרכז המקדש זהו קה"ק בו הארון עם הלוחות; לכן בגילוי של שניהם יש בעולם גילוי כעין המקדש. בנוסף, בלימוד תורה יש כעין הקרבת קורבנות: '"בכל מקום מוקטר מוגש לשמי", בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. "ומנחה טהורה" זה הלומד תורה בטהרה ...  (תהלים קלד, א) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות", מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה ... אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' (מנחות קי,א); ובמקדש היה קידוש השם, ולכן כשבא יחד עם קידוש השם, אז מתגלה כעין מקצת כמו שהיה בגילוי המקדש.  אולי גם אפשר שהמקדש נעשה בעקבות חטא העגל שפגמו במעמדם העליון שהיה בהם ממתן תורה (ראה 'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ובחטא העגל היה חילול השם גדול, שעבדו ע"ז ועוד לאחר המעמד הגדול של גילוי ה' בסיני; לכן במקדש שבא לתקן זאת יש גילוי של חיבור לתורה וקידוש השם, ולכן כשיש תורה וקידוש השם יש בזה כעין גילוי המקדש. עוד נראה שנאמר בגמ': 'דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח,א), לכן יש כעין קשר המשכיות וחיבור בין תורה למקדש, ולכן כשיש גילוי תורה וקידוש השם שמזכיר את המקדש, אז כעין יש המשך לגילוי כעין מקדש. עוד אפשר שכל התורה היא כנגד ע"ז ('"מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי "ראה", נד]), וכן קידוש השם הוא היפך מע"ז (שזה מקדש את שם ה', היפך מע"ז שמחלל שם ה' כאילו יש עוד אל), לכן יש ביהא שמה רבא מחילה על ע"ז (שבת קיט,ב); לכן זה דומה למקדש שהוא נגד ע"ז (מורה נבוכים ג,לב) [והפס' שממנו לומדים למחילה על ע"ז זה מג"ש מחטא העגל, כרמז לתיקון כמקדש שמכפר על ע"ז של העגל]. כמו"כ ביהא שמה רבא יש כח לביטול גזר דין (שבת שם), ולכן יש בזה כח כעין ביטול לגזר דין שיחרב המקדש, ולכן יש בזה כעין השלמה וגילוי למקדש. אולי עונים יהא שמה רבא בקול ובכוונה כעין רמז לשני החלקים - בקול שמשמיע זה כעין שמשמיע לכל העולם בקול שישמע קידוש השם בעולם, וכוונה כנגד לימוד תורה שמצריך הבנה (וכוונה ללמוד תורה לשמה).