'מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים' (שו"ע או"ח שכח,ב). 'והשואל וכו' - פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן, והרי הכתוב אומר "לא תעמוד" וגו'. ובירושלמי איתא: הנשאל הרי זה מגונה. פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו. ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]' (משנה ברורה). המשנה ברורה מביא את היר' שמי שנשאל זה מגונה, ואילו השו"ע לא הביא זאת, אולי כיון שדבר זה ידוע לכולם כיום ואין מקום לחשוב שמישהו לא יודע זאת, שלכן הת"ח אשם שלא דרש זאת ברבים. או מטעם שאין בזה שום נפקותא לדינא מה יחשב על הת"ח שאותו שואלים, לכן השו"ע לא הביא זאת, כיון שמביא דברים להלכה למעשה, ולכן הביא דווקא על האדם שצריך להציל, שאסור לו לשאול וחובה עליו להזדרז. ביר' זה מובא בברייתא: 'תני: הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים. תני: כל דבר שהוא של סכנה אין אומר יעשו דברים בעכו"ם ובקטנים, אלא אפילו בגדולים בישראל' (יר' יומא ח,ה). מדוע הובא הסדר – זריז, נשאל ושואל, למה לא נאמר בסדר של – זריז, שואל ונשאל, הרי לכאורה כך היה ראוי להביא את הסדר, שמדברים על המציל – בשתי האפשרויות (זריז או שואל), ואז על הנשאל שזה הת"ח שאינו המציל עצמו? כנראה זה הובא כך ע"פ סדר החומרה, שהזריז זה טוב, הנשאל זה רע, והשואל זה שופך דמים. אולם אולי יש בזה כרמז שההבדל בין הזריז לשואל זה הנשאל – שהת"ח הוא הגורם להבדל בין שהמציל הוא זריז כראוי או שואל כשופך דמים, שזהו ההמשך שמובאת ברייתא שלא ייעשה הצלת הנפשות ע"י עכו"ם או קטנים אלא ע"י הגדולים. שלכאורה מי לא יודע שחובה להציל נפשות ואפילו בשבת שלכן יש מקום לבא לשאול זאת, שלכן הולך לשאול את הת"ח? אלא מדובר בדברים שיש בהם אפשרות לעשות ע"י קטנים וכדו', ולכן אותו אחד מתלבט האם מותר לו לחלל את השבת או שצריך לתת לקטן לעשות זאת, כיון שאפשר בכך, או אפילו להמתין לקטן שיבוא ויעשה זאת, ולכן הולך לשאול את הת"ח. בזה הוא שופך דמים כיון שהחולה בסכנה מידית ואין להתעכב כדי לשאול ת"ח, אלא צריך להיות לו ברור שמותר, ולכן הת"ח אשם שלא לימד זאת שלכן המציל נכנס לספק והולך לשאול אותו, והמציל שמתעכב זהו שופך דמים – מצד המציאות שגורם לסכנת חיים, שלא היה צריך בכלל להתלבט. סכנת נפשות זה דבר שכ"ך ברור שלא אמור להיות בכלל ספק האם מותר לעשות הכל כדי להציל ואין להימנע בשביל שום מצווה; מה נאמר שלצערנו יש היום לא מעט שמתחמקים מהצלת ישראל, ולא סתם הצלת נפש אחת מישראל, אלא הצלת כלל ישראל – שלא יוצאים לצבא להגן על חיי כלל ישראל. דבר זה היה צריך להיות פשוט וברור שאין שום סיבה למניעת הצלה, ובכ"ז לא רק שלא פשוט להם אלא גם יש רבנים שעוד אומרים שלא להתגייס (ועוד בטענה כאילו התורה מגינה ולכן לא צריך ללכת להגן, שזה הזוי שבכלל יש מי שטוען כך, הרי הכלל הבסיסי בתורה זה שלא סומכים על הנס; ואם מטעם שאולי יתקלקלו, אז דווקא היו צריכים שילכו רבים יחד ליחידה אחת וכך יתחזקו מקלקול, ולא למנוע מהשפעה לטובה, שכך מגיעים דווקא כאלו שכמעט שאינם דתיים או לא דתיים בכלל [רק חרדים בחיצוניות, ואף חלקם גם זה לא], ואז באים וטוענים הנה הוכחה שמתקלקלים – כשזה טענה מעוות עד שקרית, כיון שהם היו כך גם קודם [ואילו האמת היא שיש רבים שמתחזקים בצבא]), במקום לפעול שכולם יתגייסו מטעם פקנ"פ שזה דבר פשוט וברור שלא אמור כלל לעלות ספק בדבר. ובפרט ראוי שיתגייסו ת"ח שזכותם רבה ומגינה, וגם יש בזה משום חיזוק שמירת השבת, כעין המובא ברמב"ם: 'והעיקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. ואין עושין חלול שבת קטנים ולא גוים ולא עם הארץ, כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם, כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח, אבל עושין אותו גדולי ישראל' (פירוש המשניות לרמב"ם; שבת יח,ג). וכן מביא המשנה ברורה: 'וכשיש שם במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם' (מ"ב; שו"ע או"ח שכח,יב). בזמן מלחמה צריך להיות ברור שיש לצאת להגן על ישראל ולא לשבת ללמוד, שפקנ"פ דוחה את כל התורה כולה, וכמו שמביא הרד"ק: 'כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה' (רד"ק; יהושע ה,יד). פקנ"פ צריך להיות ברור שדוחה את כל התורה, כמו שמביא היר' שהנשאל הרי זה מגונה, ק"ו להורות שלא ללכת להציל... (לא פלא שזה מתגלגל בסוף לידי הפגנות של חילול השם... שרעה מביא רעה). אשרינו שרבותינו מאורי וגדולי הדור שהתורה בטהרתה נר לרגליהם כמו הרצי"ה זצ"ל והרב חיים דרוקמן זצ"ל, והרב גורן זצ"ל ועוד רבנים רבים, שהורו לנו ללכת לצבא ולהילחם את מלחמות ה', אשרינו ואשרי חלקנו.