בס''ד                  פרשת פנחס: האם גוי נאמן להעיד על כשרות מאכל

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על ציווי הקב''ה למשה לנקום במדיינים על מה שעוללו לבני ישראל: ''וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם''. אמנם בפשטות, מי שהיה אמור להיענש, אלו דווקא המואבים, שהרי גם אם המדיניים ייעצו למואב לשלוח את בנותיהם לזנות עם בני ישראל, וכזבי בת צור שזינתה עם נשיא שמעון הייתה מדיינית, סוף כל סוף מואב הם אלו שפנו אליהם בבקשה לעצה לפגוע בעם ישראל, וכן עיקר הזנות כפי שמתארת התורה (כה, א) היה עם בנות מואב.

א. האברבנאל כתב ליישב, שלמרות שהכתוב קורא לבנות המזנות 'בנות מואב', למעשה היו אלו בנות מדיין, ונקראו כך כי בני ישראל חשבו שהם בנות מואב. ממילא ברור, למה מדיין נענשו. ב. רש''י תירץ, שמואב לא נענשו, כי אכן פחדו מבני ישראל, ומעשיהם היו מובנים, מה שאין כן מדיין שנכנסו לריב לא להם. ג. הרמב''ן העלה אפשרות, שאכן גם מואב היו ראויים למלחמה כנגדם, אלא שמחמת ההבטחה ללוט שזו ארצם, לא נלחמו בהם, ורק נענשו שגרים ממואב לא יוכלו לבא בקהל ישראל. ובלשונו:

''מדרש אחר, מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב). ועל דרך הפשט עוד, ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ, ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם, אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם, הענישם להרחיקם מעל עמו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד), מידה כנגד מידה.''

מהפסוקים הדנים במלחמת ישראל בבני מדיין, למדים מספר הלכות הנוגעות לאיסור והיתר, וביניהן טבילת כלים, בה עסקנו בעבר (מטות מסעי שנה ג'). גם השבוע ושבוע הבא נעסוק בסוגיות הקשורות לאיסור והיתר, והשבוע בשאלה האם גוי נאמן להעיד על מאכל שהתערב בו בשר וחלב שאין בו טעם איסור, ודיני ביטול בשישים.

ביטול בשישים או טעימה

בעבר כאשר עסקנו בביטול מאכל איסור במאכל היתר, ראינו שיש לחלק בין שני סוגי תערובות:

כאשר מדובר במאכל יבש אסור שהתערב בחתיכות מותרות, הגישה הרווחת בראשונים היא, שדי בכך שיש רוב חתיכות מותרות כדי שהתערובת תהיה מותרת באכילה (תחת הגבלות מסוימות). לעומת זאת, כאשר מדובר בתערובת של לח בלח, כמו טיפת חלב שנבלעה בחתיכת בשר, כותבת הגמרא (חולין צח ע''א) שיש צורך בפי שישים בהיתר על מנת לבטל את האסור.

אולם, לכאורה עולה מהגמרא שלא בהכרח ביטול בשישים הוא הביטול המועדף. היא כותבת בשם רבי יוחנן, שכאשר תולעים נכנסו לתוך בשר, יש לתת לטבח נכרי לטעום האם יש טעם איסור בתערובת. מגמרא זו עולה, שעדיפה טעימה מאשר ביטול בשישים (וגם טעימה של יהודי אפשרית, במקרה בו תרומה התערבה במאכל רגיל, ויש צורך בטעימת כהן לבדוק האם יש טעם תרומה).    

היחס בין ביטול בשישים לבין טעימת גוי:

 נחלקו הראשונים ביחס בין הביטול בשישים לבין טעימת גוי:

א. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, ל) דייק מלשון רבי יוחנן, שכאשר יש גוי בנמצא, טעימתו עדיפה מביטול בשישים, ורק כאשר אין גוי, יש לבטל בשישים. משום כך, כאשר אין במאכל האיסור פי שישים מההיתר, כל עוד הגוי טועם ולא מרגיש טעם, המאכל מותר. וגם לחומרא, כאשר יש יותר מפי שישים של היתר בתערובת, אין להסתפק בכך, ויש צורך בטעימת גוי.

ב. התוספות (חולין צח ע''א ד''ה כל) והרא''ש (ז, כט) חלקו וסברו, שניתן לבדוק או באמצעות גוי או באמצעות שישים. ולכן, אם יש פי שישים היתר מאיסור, אין צורך לבדוק באמצעות גוי, ואם טעם גוי ואין בתערובת פי שישים, די גם בכך. עם זאת, במקרה בו יש פי שישים בתערובת ועל סמך זה אכלו וטעמו טעם איסור, התערובת אסורה, שהרי הרגישו בה טעם איסור. את דבריהם למדו מהגמרא הכותבת, 'אמרו רבנן בשישים ואמרו רבנן בטעם', משמע שאין עדיפות לאחת מהבדיקות, ודי באחת מהן. ובלשונם:

''אלא משמע דסמכינן אטעימה דידיה אפילו בפחות משישים, וכן טעים ליה כהן משמע להתיר בטעימתו אפילו בפחות ממאה. וסתמא אמרינן בכולי הש"ס וכל איסורין שבתורה בשישים, ואין צריך לחזור אחר דבר אחר להתירו כשיש בו שישים. וכן משמע לעיל דאמר רבא אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בשישים.''

ג. רש''י (ד''ה בשישים) בגישה המחמירה ביותר, סבר שיש צורך גם בטעימת גוי וגם בביטול בשישים, כדי שהתערובת תותר. ראייה הביא מהגמרא (שם, צט ע''א) הכותבת, שגריסים של תרומה שהתערבו בעדשים, אם יש בהם בנותן טעם, גם אם יש פי מאה של היתר (שזה שיעור הנצרך לבטל תרומה), התערובת אסורה, שכן כדברי הרא''ש, אם טעמו איסור, תמיד התערובת אסורה. אמנם מוסיפה הגמרא, אם אין בנותן טעם, צריך פי מאה. וזו הוכחה שלמרות שלא הרגישו טעם, בכל זאת צריך גם ביטול במאה.

הרא''ש דחה ראיית רש''י, וכתב שכאשר הגמרא כותבת שכאשר אין בנותן טעם צריך ביטול במאה, אין הכוונה למקרה בו טעמו את התערובת ובדקו שאין בה טעם, שכן אם בדיקה זו הייתה מתבצעת די היה בכך (לשיטת הרא''ש), אלא מדובר במקרה בו לא טעמו את התערובת, אז אכן יש צורך בביטול בשישים או מאה (תלוי בסוג התערובת). והוסיף והקשה על שיטת רש''י, שבמקומות רבים בש''ס מובא דין של ביטול בשישים כדבר פשוט, בלי לציין שבנוסף לביטול, צריך גם טעימה של התערובת.

קפילא

כאמור, כאשר הגמרא כותבת שנותנים לגוי לטעום את התערובת, היא מציינת מקרה בו נותנים אותה לטבח גוי, 'קפילא' בלשון הגמרא. דנו הראשונים, האם יש צורך דווקא בטבח, ואם כן, מדוע דווקא לו. יש להוסיף שהמחלוקת כיצד לפרש דברי הגמרא מתחדדת, בעקבות כך שבפשטות ובדרך כלל לא מאמינים לעדות גוי, ואם כן צריך להבין מדוע פה הוא נאמן:

א. התוספות (חולין צז ע''א ד''ה סמכינן) כתבו, שכאשר הגמרא כותבת שיש צורך בטבח, הכוונה לטבח בדווקא. וטעם הדבר, שגוי רגיל שיישאל האם הוא מרגיש טעם איסור, יש חשש שישקר, מה שאין כן באומן, שיוקרתו המקצועית מונחת על הכף, ותפגע אם יתברר ששיקר (או שלא דקדק כראוי בבדיקת טעם התערובת). משום כך הוסיף הר''ן (לד ע''א בדה''ר), כאשר הגמרא (שם) כותבת שעל מנת לבדוק אם מאכל תרומה שהתערב במאכל חולין נתן בו טעם, יש להשתמש בכהן, היא לא מציינת שצריך דווקא כהן טבח, שכן כאשר מדובר ביהודי, אין חשש שישקר, וממילא כל כהן נאמן. ובלשונו:

''ומדאמרינן סמכינן אקפילא, משמע דקפילא דווקא הא עובד כוכבים דליתיה קפילא לא סמכינן עליה, משום דעובד כוכבים משקר, אבל כל היכא דהוי קפילא לא מרע נפשיה. וכיוון דמשום דלא מרע נפשיה הוא, לאו דוקא במסיח לפי תומו... ובישראל לא שנא קפילא ולא שנא לא קפילא סמכינן עלייהו, והיינו דאמרינן בגמרא גבי קדרה שבישל בה תרומה, וחזר ובישל בה חולין דטעים לה כהן, אלמא בכל כהן סגי ואף על גב דלאו קפילא הוא.''

ב. הרשב''א (תורת הבית ד, א) העלה אפשרות המרחיבה שיטת התוספות, ואפשר להסתמך על גוי במקרה נוסף. במקרה של טבח גוי, הוא נאמן אפילו כאשר מודיעים לו את מטרת הטעימה, כי כאמור אומן לא מרע אומנתו וכמו שכתבו התוספות. אמנם, גם גוי שאינו טבח נאמן, ובלבד שאינו יודע את מטרת הבדיקה ('מסיח לפי תומו' בלשון הגמרא), שכן מחמת כך שלא יודע שמטרת הבדיקה היא לבדוק האם יהודי יכול לאכול מהתערובת, הרי שאין חשש שישקר בכוונה כדי להכשילו במאכלות אסורים. ובלשונו:

''מדמחלק טעמא וקפילא לשנים, שמע מינה היינו טעם נרגש לכל בני אדם, ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא נכרי דעלמא משקר, אבל קפילא לא מרע נפשיה. וכיון שכן, אי קפילא הוא אפילו שואלים אותו ויודע שלעניין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה. ואם מסיח לפי תומו, אפילו שאר בני אדם.''

ג. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, ל) בגישה המקילה ביותר סבר, שלמרות שהגמרא כותבת 'קפילא' טועם את התערובת, אין צורך בכך, וכל גוי יכול להעיד. לא זו בלבד, אלא גם אין צורך שיסיח לפי תומו, ואפילו אם הוא מודע לכך שמטרת עדותו היא להתיר את המאכל ליהודי באכילה, הוא נאמן. ומדוע ניתן לסמוך עליו? והרי כפי שכותבת הגמרא במסכת יבמות (קכא ע''א), גוי אינו נאמן להעיד, ורק במקרה של התרת אשה מעגינותה, ניתן לסמוך על עדות גוי המסיח לפי תומו שבעלה של אותה אשה נהרג.  

הש''ך (יו''ד צח, ב) יישב שגוי אינו נאמן, רק כאשר טענתו אינה עתידה להתברר בזמן הקרוב. במקרה זה, ניתן מיד לבדוק את נאמנותו (לדוגמא אם יתנו לגוי אחר לטעום את התערובת), ולכן גם גוי שאינו טבח לא ישקר. הט''ז (שם) יישב, שעדות על כשרות מאכל, אינה עדות ממש, ואינה כחלק מהדברים הצריכים עדות בבית דין, אלא רק 'הוכחה' על כשרות המאכל, ולכן במקרה זה גם גוי נאמן. את דבריו ביסס על הלכה שראינו בעבר (נשא שנה ח'), שעד אחד נאמן בענייני איסור והיתר, למרות שבדרך כלל בדיני עדות עד אחד אינו נאמן, אלא שבדיני איסור והיתר  זו איננה עדות[1].

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד צח, א), כאשר מחלוקתם קשורה לשתי מחלוקות הראשונים שראינו לעיל. מחלוקת ראשונה, מה עדיף, האם ביטול בפי שישים או טעימת גוי. מחלוקת שנייה, כאשר גוי בודק טעם המאכל, האם ניתן להאמין לכל גוי, או דווקא לגוי טבח:

א. השולחן ערוך פסק כדעת הרמב''ם, שטעימת גוי עדיפה על ביטול בשישים. לכן גם אם אין פי שישים היתר ממאכל האיסור, כל עוד הגוי טעם את המאכל ולא חש טעם איסור, המאכל מותר באכילה. לחלופין, במקרה בו יש גוי, אין להסתמך על ביטול בשישים, ויש צורך בבדיקת טעם המאכל. עוד הוסיף השולחן ערוך אודות איזה גוי נאמן, שההלכה כדעת הרשב''א, שהגוי עליו סומכים הוא או טבח גוי אפילו אם יודע שמטרת הבדיקה להכשיר את המאכל, או גוי מהשורה, ובלבד שאינו יודע את המטרה.

ב. הרמ''א, ובעקבותיו גם רבים מאחרוני ספרד כמו הבן איש חי (קרח, שנה שנייה, א), חלק וסבר שבזמן הזה כלל לא סומכים על טעימת גוי, אלא רק על ביטול בשישים. משום כך לשיטתו, אין משמעות לדיון איזה גוי נאמן. בטעם הדבר נימק הש''ך (שם, ה), שלא סומכים על הגוי בגלל החשש שישקר, ולא בגלל שלא בקיאים בטעמים. השלכה לכך תהיה לדוגמא, במקרה בו מבקשים מיהודי לטעום תערובת כדי לבדוק אם היא חלבית או בשרית, שניתן לסמוך על עדותו, כיוון שאין חשש שישקר. ובלשונו:

'' ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כוכבים כו'. מדלא קאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימה, וקאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כוכבים, משמע דווקא אעובד כוכבים הוא דלא סמכינן משום דעובד כוכבים הוא, אבל אטעימת ישראל סמכינן במין בשאינו מינו דהתירא, כגון תרומה שנפל לחולין דטעים לה כהן. ואף שאין תרומה נוהג בזמנינו, מכל מקום נפקא מינה לעניין האומר קונם בשר ויין שאני טועם, ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט דסמכינן אטעימת ישראל.''  

ג. הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ח, י) בגישת ביניים פסק כדעת השולחן ערוך, שניתן להסתמך על טעימת גוי גם במקום שאין שישים, אך ציין שניתן לסמוך על כך רק במקום הפסד משמעותי, כדי לחשוש לדעת האחרונים שפסקו כמו הרמ''א, שאין לסמוך כלל על טעימת גוי. עוד הוסיף, שמן הראוי לאחר שהגוי טועם את המאכל ומוודא שאין בו טעם איסור, להוסיף עוד חלקי היתר לתערובת, כדי שיהיה פי שישים היתר מהאיסור. ועל אף שכפי שראינו בעבר (וישלח שנה ז'), כאשר מדובר באיסור דאורייתא אין לבטל איסור, וגם כאשר מדובר באיסורי דרבנן יש בכך מחלוקת, במקרה זה שהאיסור בעצם כבר בטל בעקבות טעימת הגוי, אין איסור להוסיף.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...