"וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין. נאם שמע אמרי א'ל וידע דעת עליון מחזה שד'י יחזה נפל וגלוי עינים" (במדבר כד,טו-טז). (ראה 'בארץ לא זרועה', 'בלעם – נביא כמשה?', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). בלעם היה מתנבא בשם ה', והיה בזה מעלה מיוחדת שהיה דומה למשה, כמו שאמרו חז"ל על הפס': "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד,י). '"ולא קם נביא בישראל כמשה" - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' וכו' (ספרי). הנצי"ב מסביר (כאן) שזה היה בשביל מעלת ישראל: '"וישא משלו”: כל כך היתה מעלת בלעם באותה שעה, עד שבדבריו עם בלק ראה ״מחזה שד'י״ (פסוק ט״ז). ועל זו השעה אמרו חז״ל בספרי סוף פרשת ברכה: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים לד,י) – אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, כמבואר שם שהביא מקראות שבזו השעה לבד. וגם זה אינו למעלת בלעם ח״ו, אלא בשביל כבודן של ישראל'. אמנם בחז"ל מובא שנבואת בלעם היא כדי שלא יטענו אומות העולם שלא נתנה להם אפשרות כמו ישראל: '"וירא בלק”. זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (דב' לב ד). כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר, שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם' וכו' (תנחומא" בלק" סימן א). אלא שאפשר שיש שתי סיבות לנבואתו הגדולה של בלעם, וה' סובב כך שיצאו ביחד – שיתנבא בשביל כבוד ישראל, ומתוך כך יוכח שגם נביא כמשה לא עוזר לאומות להיות קדושים. אולם אפשר גם שהתנבא כדי שלא יהיה לאומות העולם פתחון פה לומר שבהם לא היה כמו בישראל, שזה בעצם אומר שאין מעלה מיוחדת לישראל אלא שה' עזר לנו במיוחד; לכן הגילוי של ישרות ה' במשפט קשורה יחד עם כבודם של ישראל, ולכן זה התגלה בצורה שכזו – בנבואה בשביל מעלת ישראל. והנה בלעם אומר (גם כאן וגם בפס' ג) שהוא "שתם העין" – שהוא עיוור: 'בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר (במדבר כד, ג) "שתום העין"' (סנהדרין קה,א). מה יש לו להתפאר בזה? מסביר הבעש"ט: ' … וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה, והנה האדם יש לו ה' חושים: חוש הראייה וחוש השמיעה וחוש הטעם וחוש הריח וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים, כמו שכתב (קהלת א׳:ט״ז) "ולבי ראה הרבה חכמה”, (מלכים א ג׳:ט׳) "ונתת לעבדך לב שומע”, (ישעיהו י״א:ג׳) "והריחו ביראת ה'”, וכן יתר החושים (כמבואר במדרש רבה קהלת א׳:ט״ז בפסוק "דברתי אני עם לבי”). וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה. אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דק"ה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה? ולא היה זה אפשר מצדו כלל! אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנ"ל, לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה. וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין "דשפיר חזי”, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה' (בעל שם טוב על התורה). לפי זה מובן שבגמ' מובא מיד דרשה על הפס' הבא (שזה מובן כי זה המשך הפס', אבל זה גם כהסבר לעומק הפס'): 'קוסם באמתו היה, כתיב הכא "נופל וגלוי עינים", וכתיב התם (אסתר ז, ח) "והנה המן נופל על המטה" וגו'. איתמר: מר זוטרא אמר: קוסם באמתו היה; מר בריה דרבינא אמר: שבא על אתונו' וכו'. שהתורה רמזה על טומאתו שלכן היה צריך להיות שתום עין, שזהו שבפס' ג' נאמר: “ונאם הגבר שתם העין", ובפס' ד נאמר: “נאם שמע אמרי א'ל אשר מחזה שד'י יחזה נפל וגלוי עינים"; שהוא היה צריך להיות "שתום עין" כיון שהיה צריך לשמוע את דבר ה' ("נאם" וגו'), אבל הוא עצמו היתה בו טומאה גדולה כמו שמתגלה בטומאתו באמתו (“נפל" וגו', שדרך אמתו היה קוסם, וקסם זה מהטומאה), ולכן ה' עיוור אותו. והנה גם למדו על טומאתו בג"ש מהמן, כרמז שגם בהמן יש גילוי כעין בלעם, שזהו שה' נתן לו ממון כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות; ובנוסף בשניהם נעשה גדולה וחשיבות לישראל, שבפורים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח,יז), וכאן שמעו את נבואות בלעם על מעלת ישראל וכן ראו כולם שה' שומר על ישראל. נראה שחמשת החושים הגשמים והרוחניים זה כנגד חמשת חומשי התורה, שהם מקדשים את האדם (וכן כרמז שבלוחות שהיו חמשה כנגד בין אדם למקום וחמשה כנגד בין אדם לחברו, שכך זה כעין רמז על חמשת החושים הרוחניים – שזהו כגילוי בין אדם למקום, ויש חמשה חושים גשמיים כנגד בין אדם לחברו שזה בגילוי הגשמי; והדברות הם זה כנגד זה [מכילתא; שמות כ,יב], שכך גם בחמשת החושים מתגלה זה כנגד זה); שזה ההבדל בין בלעם הרשע שהיה צריך חסרון בגשמי כדי שתחול עליו נבואה, לבין משה רבנו ע"ה שכל גופו התקדש שלכן "לא כהתה עינו" (דברים לד,ז). וזה מתגלה במשה מוסר התורה, שהיא מקדשת ומתקנת את האדם, ומעלה את גופו לקודש; לכן בלעם היה מיועצי פרעה שיעץ לשעבד את ישראל: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג. איוב ששתק, נידון ביסורין. יתרו שברח, זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית' וכו' (סוטה יא,א), שבלעם הטמא יעץ לפגוע בגופם וממילא בעקבות כך גם ברוחניותם, לעומתו משה היה הפכו, שהיה הגואל ממצרים ומביא למתן תורה, שמציל את גופם וממילא בעקבות כך גם רוחניותם (וכן מתגלה שיתרו יעץ ההיפך מבלעם, ולכן זכה שיהיה קשור לתורה). נראה שחמשת החושים כנגד התורה, שלכן חוש הראיה כנגד בראשית – שהאבות האירו את אור גילוי ה' בעולם, כעין ראיה רוחנית (שזהו שהאבות הם האור בעולם, שהאור מאיר את העינים לראות את הדרך: 'אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה!. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" – זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" – זה יעקב' [ב”ר ב,ג]). חוש השמיעה כנגד שמות ששמעו את ה' במתן תורה. חוש הריח כנגד ספר ויקרא בו נאמרו הקורבנות שנאמר בהם הרבה פעמים "ריח ניחוח לה'”. חוש הטעם כנגד ספר במדבר שבנ"י חיו במדבר ע"י ניסי ה' שזה כולל את המן, שהיה בו חיבור לקדושה ('מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' [מכילתא; שמות טז,ד]). חוש המישוש כנגד ספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ בה צריך לפעול – לכבוש וליישב את הארץ בידיהם, ולכן כרמז לגילוי שבידים. שכך כשמתחבר לתורה הוא מתקדש בחמשת חושיו ונעשה ראוי להשראת שכינה עליו. לכן מובן למה בלעם נעשה עיוור דווקא בעינו, שזה משום שהביט על זרע ישראל: 'דרש רבי אבהו: מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"? מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין"' (נידה לא,א). בפס' נאמר: “מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (כג,י). הישרים אלו האבות: 'מאי "ספר הישר"? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"' (ע"ז כה,א); וזה גם מכוון כנגד ישראל שבדורות: '"תמת נפשי מות ישרים" – שבהם' (רש"י). שזהו כרמז על המשכיות בנ"י מהאבות והלאה בדורות, שבזה הביט בלעם על זרע ישראל שיוצאים ממנו צדיקים, ולכן 'מיד נסמית עינו'. לכן מובן למה נסתמה עינו – כי זה על ראיה ברוחו; אולם גם זה היה בגילוי של זרע ישראל שממשיך מהאבות, שניסה לקלקל בזה, שלכן ראה ואמר שהאבות חזקים וכך ישראל אחריהם: “כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (ט), ולכן אי אפשר לפגוע בהם בראיה של זרעם שמתגלה בו קדושה כהמשך מהאבות: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (פס' י), לכן כיון שזה קשור לגילוי ישרות האבות (והמשכם) אז זה כנגד ספר בראשית – ספרם של ישרים, לכן נפגע בעינו כנגד חוש הראיה שכנגד ספר בראשית (ובעקבות פגיעתו יכל להתנבאות בשם ה' כדי שיצא מזה להגדיל את גדולתם של ישראל).