"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" וגו' (במדבר כה,י-יג). 'כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי: ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגומר' (יר' סנהדרין ט,ז). 'כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו בכלל, אבל האמת יש לפרש בדרך פשוט, דאמר בזה: 'תני שלא ברצון חכמים', כלומר: הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה י״ל: דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה׳, א״כ אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה׳, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש, וכעין מ״ש ביבמות ל״ט ב׳ שטוב לחלוץ מליבם, דשמא אינו עושה לשם מצות יבום אלא לשם פניה צדדית ונמצא נכשל באיסור אשת אח. ופריך: וכי פינחס עשה מעשה שהיא לא ברצון חכמים? ומשני: אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא" וגו׳, וא״כ העידה רוה״ק כי היה קנאי ממש ופטרוהו' וכו' (ת"ת; במדבר כה,יג [אות לא]). הקנאות יכולה להיות בעייתית כיון שבקלות היא יכולה לההפך למקור פגיעה שלא כראוי; דבר זה מזכיר את הקנאות שהיתה בבית שני שהביא לחורבן, כמו שמביא הנצי”ב: 'זה הספר הנקרא "ספר בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (כה ע"א) על שני מקראות: בספר יהושע (י יג): "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובספר שמואל (שמ"ב א יח): "ויאמר ללמד לבני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר". ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", שנאמר: "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג י). ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי. והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ' וכו' (העמק דבר, פתיחה לבראשית). אולי אפשר כרמז שלכן זה נאמר כאן לאחר פרשת בלק בה נאמר על האבות שהם ישרים, שבזה הוא כעין ברך את ישראל בגילוי ישרים כגילוי מאבותם (ולכן: '"תמת נפשי מות ישרים" – שבהם' [רש"י; במדבר כג,י], שזהו גילוי של ישרים שבישראל); אולם כמעט כל ברכות בלעם נהפכו לרעה: 'אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך", קללה ולא קללות' (סנהדרין קה,ב). לכן כרמז שנהפך לרעה, שזהו שלא יתגלה בנו גילוי של ישרים, שזה התגלה במיוחד בבית שני. לכן מיד נאמר על קנאתו של פנחס, שה' היה צריך לברכו כדי לגלות שאין בו גילוי של אי ישרות, אלא הוא קנאי באמת כראוי. לאחר מכן נאמר "צרור את המדינים והכיתם אותם" (כה,יז), שיש להרוג במדיין שזה כרמז על המלחמה בבית שני נגד הרומאים, שיצאו להילחם בהם. אז מובא שה' אומר למשה ואלעזר שימנו את ישראל לאחר המגפה בשל שנהרגו: '"ויהי אחרי המגפה" וגו' - משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות' וכו' (רש"י; במדבר כו,א). שזהו כרמז שבחורבן בית שני יהיו הרוגים רבים, מהרעב ומחרב הרומאים. ואז נאמר על חלוקת הארץ לבנ"י: “וידבר ה' אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" וגו' (במדבר כו,נב), כרמז שזה קשור לכיבוש הארץ ע"י האויבים, שהוציאו אותנו מנחלתנו בארץ. ומסתיים: “אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו. ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני. כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (סג-סה), כרמז שחורבן הבית קשור בחטא המרגלים שעליו נגזר שימותו במדבר, שגם החורבן נעשה בגללו: '"ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). אח"כ מובא על בנות צלפחד שרצו נחלה בארץ, ואח"כ על דבר ה' למשה לקראת מיתתו שמת בעקבות מי מריבה ("כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן" [כז,יד]), ואח"כ בקשת משה שה' ימנה מנהיג לישראל, ואח"כ מובא על קרבנות שבמקדש (שקשורים לזמן – התמיד של כל יום והקורבנות של שבת וחגים). נראה שזה כרמז שהגאולה תבוא כשבנ"י ירצו מאוד בארץ עד שיפעלו בשבילה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). שזהו כרמז בבנות צלפחד שרצו את הארץ ופעלו כדי לקבל חלק בה. (והן צאצאי יוסף, כרמז למשיח בן יוסף שקשור לתחילת הגאולה, כחלק מהתחלת תהליך הגאולה ביישוב הארץ וכדו'). שזה מביא את הגאולה והמשיח, ובגאולה יהיה קידוש השם גדול, שזהו כרמז במיתת משה בשל מי מריבה שלא קידשו את שם ה'. וכן רמז בבקשת משה להעמדת מנהיג, כרמז למשיח. ובזמן הגאולה יבנה המקדש, שזהו רמז בקורבנות שמקריבים במקדש (ובפרט בקורבנות שקשורים לזמן). יהי רצון שנגאל גאולה שלמה בקרוב ויבנה ביהמק"ד בבי”א.