"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ,א). 'א"ר אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת' (מו"ק כח,א). 'מה פרה אדומה מכפרת. פירוש: על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש: משל לבן השפחה שטינף פלטירין של מלך; אומר המלך: תבא אמו וכו'' (תוס'). מיתת מרים הוסמכה לפרשת פרה אדומה לומר שכמו שהפרה אדומה מכפרת(במדבר רבה יט,ח), כך גם מיתת צדיקים; אולם למה הביאה התורה דווקא את פרה אדומה ולא קורבנות אחרים שבהם יותר מודגש שהם באים לכפרה? (ואכן ברש"י על הפס' מובא בגרסה הרגילה: 'למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת'). נראה שיש בזה רמז מעבר לכך שמיתת צדיקים מכפרת על חטאי ישראל (כשאר קורבנות), בפרה אדומה יש גם גילוי במיוחד שמכפרת על המיתה שבאה לישראל, שבעקבות העגל חזרה המיתה לישראל: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם – "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). לכן ע"י כפרת מעשה העגל יש משום הפחתת גילוי המיתה בישראל. לכן מובן שפרה אדומה מטהרת טמא מת, שהטומאה חלה בו ע"י שהיה לו חיבור למת; ממילא בכפרת העגל שמורידה את גילוי כח המיתה בישראל (שזה קשור לטומאה שחלה ע”י חטא העגל), זה מנתק את קשרו שהיה לו ע"י הטומאה למת. אולי לכן שורפים את הפרה האדומה, שצבע אדום כעין דומה לדם שהוא מרמז על חיי האדם (בראשית ט,ו), ואותה שורפים ומכלים מהעולם, כרמז לכילוי גילוי המיתה בעולם. גם למ”ד (בע"ז שם) שע”י העגל ניתן כח לגוים לשלוט בנו, גם זה מתקשר למיתה, שהגוים פוגעים בנו בזמן ששולטים עלינו. בנוסף, ע"י העגל באה עניות שהיא כעין מיתה: 'ות"ק נמי הכתיב "אכן כאדם תמותון"? מאי מיתה? עניות. דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים' וכו' (שם). שכך בטמא מת הוא לא מת בעצמו אלא הוא כעין מת בשל קשרו למת, וזהו כעין גילוי של ביטול לעגל שקשור כעין מיתה, שכך מכפר על טומאתו שכעין מתגלה בו בזה גילוי של המת – כעין המת. כך שבפרה יש גילוי של ביטול לגילוי מיתה, ע"י שמבטל גילוי של כעין מיתה. לכן בפרה אדומה שמבטלת גילוי מיתה בישראל יש כח להורדת נזקים מישראל, שהעגל גורם לפורענות בכל הדורות: '"למשמרת" – כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב) "וביום פקדי ופקדתי" וגו'' וכו' (רש"י; במדבר יב,כב), כך שפרה אדומה שמכפרת מגילויו היא במיוחד מבטלת פורענות מישראל (יותר מהורדת פורענות מישראל בשאר הקורבנות שמכפרים על החטאים). לכן נסמכה במיוחד דווקא פרה אדומה למיתת מרים, לומר שמיתת הצדיקים מכפרת ומורידה פורענות מישראל. אולי כרמז שנאמר בפרה "למשמרת" כנגד שהעגל מביא פורענות בכל הדורות, וזה נאמר בפס': "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא" (במדבר יט,ט), כרמז שהאיש הטהור (הצדיק) אוסף את הפורענות של העגל, שמונע מפורענות לבא לעולם. (ולמדו בפס': '"את אפר הפרה" – ולא האודים. מכאן אמרו חולקים אותו לג׳ חלקים: אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות' [ספרי]. כרמז לשלושת הצדיקים – משה אהרן ומרים [שמיתתם מכפרת]. בחיל ניתן לסנהדרין כרמז למשה מוסר התורה, בהר המשחה זה ניתן לכהנים שהיו מקדשים בו כרמז לאהרן, והחלק שמתחלק לכל המשמרות לטהר את כלל ישראל זה כרמז למרים, כנשים שיולדות את כלל ישראל). אולי גם לכן נסמך אח"כ (לאחר מי מריבה שזה כהמשך למיתת מרים) ההגעה לגבול אדום שיצא לקראתנו למלחמה: "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (כ,כ), כרמז שהגוים מנסים להזיקנו כל הזמן, והקב"ה מצילנו מידם, ולפעמים צריך בשביל זה מיתת צדיקים כזכות. בשנה שנפטר מרן מו"ר גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א חשבתי לעצמי מי יודע איזה קטרוג גדול היה על עם ישראל שלכך נפטר מו"ר (ועוד חשבתי שתמיד בהלל ביוהע"צ היה שר בהתלהבות פעמים רבות "מן המצר קראתי י'ה ענני במרחב י'ה", ותמיד חשבתי אז מי יודע מה רואה, עד שהיה מסמן להפסיק כעין שבטלה הגזרה; ועכשיו בלכתו מי יודע מה יקרה). ואכן התברר לאחר פחות משנה, שבא עלינו הטבח בשמחת תורה, והתברר שכבר בפסח קודם לכן תכננו לעשות זאת, אלא שנמנעו בסוף, אז חשבתי שאולי זה הסיבה שנפטר מרן מו"ר כדי לבטל גזרה קשה זו (שניפטר בב' טבת, שלושה וחצי חודשים קודם לפסח בו תכננו בתחילה להוציא את הטבח). אלא שלצערנו המשכנו בשנאת חינם קשה עוד ועוד (ועד היום עוד יש רשעים שמנסים לפלג ולהשניא), אז עלתה שוב מידת הדין, ואז באה עלינו הגזרה הקשה בשמחת תורה. (אולי כרמז: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" [יט,טז], שהיו שנרצחו בסכינים – "בחלל חרב", והיו שנרצחו בשרפה וכדו' – "במת" [כל סוגי המיתה], והיו שאיבריהם נחתכו – "בעצם אדם", והיו שנקברו תחת מכוניות או שאר דברים או נקברו בעזה – "בקבר").