בס''ד               פרשת שלח: האם יש איסור לאסוף סוכריות בבית כנסת

פתיחה

בפרשת השבוע מציינת התורה את חטא המקושש ועונשו: ''וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת... וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה''. בנוסף למחלוקת סביב זהותו של המקושש, בגמרא במסכת שבת (צו ע''ב) נחלקו התנאים על איזו מלאכה עבר. לדעת שמואל, העביר ד' אמות ברשות הרבים, בברייתא מובא שעבר על מלאכת קוצר, ואילו לדעת רב אחא בר יעקב עבר המקושש על מלאכת מעמר. ובלשון הגמרא:

''אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה. למאי נפקא מינה? - לכדרב; דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא, וכתוב ביה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת... ואינו חייב על אחת מהם. רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב, ומתניתא פשיטא ליה דתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב.''

בעקבות הפירוש של רב אחא בר יעקב שעבר על מלאכת המעמר, נעסוק השבוע במלאכה זו. נראה את הגדרת המלאכה, באילו מקרים עוברים על מלאכה זו, והאם יש עימור רק בגידולי קרקע או גם בשאר דברים. נעמוד על ההשלכה לכך הבאה לידי ביטוי במחלוקת הפוסקים האם מותר לאסוף ביצים מהלול (אם הם לא מוקצה), ואיסוף סוכריות שנזרקו בבית כנסת.

מקום האיסוף

הגמרא במסכת שבת (עג ע''א) מונה שלושים ותשע אבות המלאכות שהעובר עליהן בשבת עובר על איסור תורה. אחת המלאכות היא מלאכת מעמר, שעניינה קיבוץ ואסיפת דברים למקום אחד. הגמרא עצמה לא מרחיבה במלאכה זו (למעט עימור בדבר שאינו גידולי קרקע, שנראה להלן), ומשום כך דנו הראשונים, באיזה מקום איסור עוברים על מלאכה זו:

א. התוספות (ביצה לא ע''א ד''ה מן) סברו, שעל האיסור עוברים רק כאשר אוספים דבר במקום גידולו, וכמו אסיפת שיבולים בשדה, ולא כאשר ליקטו שיבולים שהתפזרו בבית. ראייה לכך הביאו מהמשנה (שם) הכותבת, שמותר לאסוף עצים מן הקרקף. ומדוע? והרי יש באיסופם מלאכת מעמר, ויישבו שמעמר שייך רק במקום הגידול. כך נקט גם הר''ן (יט ע''א בדה''ר), שהביא ראייה מהגמרא במסכת שבת (עג ע''א), הדנה באוסף מלח ממחצבות המלח, ומשמע משם שרק במקום זה עוברים על האיסור. ובלשונו:

''ומכל מקום, מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא, ולא אסרינן ליה משום מעמר, יש להביא ראיה מה שאמר בשם הר"ר יצחק בן רבינו מאיר ז"ל, דאינו חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם. והכי נמי מוכח בפרק כלל גדול (עג ע''ב), דאמרינן האי מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, אלמא דווקא דכניף ממלחתא, אבל ממקום אחר לא.''

ב. התוספות רי''ד (שבת שם, ד''ה והמעמר) נראה שצמצם את דברי התוספות, וסבר שאיסור מעמר שייך רק בשעת הקציר ממש, בו מלקטים את התבואה ומיד עושים ממנה עומרים. לכן נקט, שבמקרה בו אדם אסף כבר פירות, והם התפזרו לו שוב בחצר, ואפילו אם התפזרו במקום גידולם, כיוון שכבר נאספו בעבר וכרגע זה אינו שעת הליקוט הראשוני, אין באספתם עימור[1].

ג. ספר הבתים (מלאכות האסורות ט, ג), והמאירי (שבת שם) הביאו שיש המפרשים, שעל כל עימור חייבים, ללא קשר למקום העימור. את הראייה מהגמרא המתירה לאסוף עצים דחו, שלטענתם על איסור מעמר עוברים רק כאשר יש כוונה לעשות ערימה, כמו באספת שיבולים. אך כאשר אוספים עצים לצורך הסקה כדי להביאם הביתה, ובדרך אגב מקבצים אותם, אין איסור. ובלשונם:

'' ויש שואלים בעימור היאך נאסר, והלא אמרו מעמיד אדם ערימה בשבת ואינו חושש... ומתרצים, שבביתו מותר לעמר, שאין דרך עמור אלא במקום שקצר שם, וכגון אלו שקוצרים הערימות בשדות, אבל כשמביאן בביתו, אף על פי שמעמרן אין בכך כלום, והוא שאמרו דכניף מלחא ממלחתא (= דווקא ממקום המלח). ויש מפרשים שכל שצריך כוון בעימור שבו חייב בכל מקום, ואפילו בחצרו, אבל המאסף פירות וצברם בלא כוון, מותר.''

האגלי טל (מעמר, אות ב' – ט) העלה אפשרות, שכך גם דעת הרמב''ם (שבת כא, יא). הרמב''ם פסק, שבמקרה בו אדם לקח מספר תאנים, ודחס אותם עד שהדביקם, הוא עובר על תולדת איסור מעמר (שגם היא כמו אב המלאכה אסורה מדאורייתא). ומדוע? והרי דחיסה זו אינה נעשית בשדה אלא בבית. מכאן ניתן להבין, שלדעת הרמב''ם יש איסור עימור גם שלא במקום הגידול.

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח שמ, ט) כדעת רוב הראשונים, שאיסור עימור שייך במקום גידול הפירות, גם כאשר לא מדובר בלקיטה הראשונית, ולא כפי שטען התוספות רי''ד. עם זאת, הביא גם את דברי הרמב''ם, האוסר לקבץ פירות ולהדביקם, כך שוודאי לא הבין כהבנת האגלי טל שלדעת הרמב''ם עימור שייך גם שלא במקום הגידול, וסבר ככל הנראה כהבנת חיי אדם (כלל יג, ג), שכיוון שדחיסת הפירות לגוש אחד מתבצעת גם בבית כמו בשדה, חייבים על עשייתה גם בבית.

על בסיס דברים אלו, נקט השמירת שבת כהלכתה (כו, כד), שאין לאסוף עלים מהחצר, גם אם ידוע שנפלו לפני שבת ואין בהם מוקצה, כיוון שיש בכך איסור מעמר. כך נקט גם האור לציון (ב, הערות פרק מג), שסבר שבמקרה בו רק אוספים את העלים באמצעות הרגל לנקודה אחת ללא הכנסתם לסל, אין בכך איסור. בשו''ת ערוגות הבשם (או''ח פ, ד) ייתכן שחלק על דבריהם, וסבר שמותר לאוספם, שכן איסור מעמר שייך רק כאשר יש רצון בתוצרת שנאספה, ולא במקרה בו כוונת האיסוף היא רק כדי לזרוק לפח.

פירות שהתפזרו בחצר

הגמרא במסכת שבת (קמג ע''ב) כותבת, שבמקרה בו התפזרו לאדם פירות בחצר, לא יאספם לתוך הסל, 'כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול'. ברור מלשון הגמרא, שאין הכוונה למלאכת מעמר, ודבר זה מובן לאור דברי הראשונים שכתבו שמלאכת מעמר היא רק במקום הגידול, ולרוב, הפירות לא גדלו בחצר אלא במטע המיועד לכך. נחלקו הראשונים איזה איסור ישנו:

א. הרמב''ם (שבת כא, יא) סבר, שכוונת הגמרא לומר, שאם יקבץ את הפירות לתוך סל וכפי שהוא עושה בדרך כלל ביום חול, יש חשש שמא יבוא בעקבות כך להדביק את הפירות זה לזה, שכפי שראינו לשיטתו אסור משום מעמר - ולכן גזרו על כך. קושי בפירושו, שלא ברור מדוע משום שאדם אוסף את הפירות לתוך סל, הוא יבוא בסוף להדביקם יחד, וחשש זה נראה רחוק למדיי.

ב. הרמב''ן (קמג ע''ב ד''ה הא) פירש, שאספת הפירות נראית כאיסור בורר. בעקבות כך שהפירות התפזרו בחצר, מתערב בהם עפר, והמכניס אותם לסלו כדרך שהוא עושה בחול, נראה כבוררם זה מזה, וכפי שכותבת התוספתא שהבורר פירות מתוך העפר עובר על איסור בורר. כך גם הסביר מדוע הגמרא מתנסחת דווקא בלשון פירות שהתפזרו בחצר, שכן בחצר בניגוד לבית, מצוי עפר המתערב בפירות (וזאת בניגוד לרמב''ם, שלשיטתו החשש של דחיסת הפירות קיים הן בבית והן בחצר). ובלשונו:

''לפי זה נראה, שבשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקינן, ואסור ללקטן ולתתן בתוך הסל משום דמיחזי כבורר, ואפילו בפירות גסין, ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר. והיינו דקתני בגמרא בחצירו ולא קתני בבית, מפני שסתם חצר יש בו עפרוריות וצרורות ונמצא בורר, מה שאין כן בבית שהוא עשוי להתכבד בכל יום.''

ג. הרשב''א (שם, ד''ה נתפזרו) הציע בשם רבו רבינו יונה, שכוונת הגמרא למקרה בו הפירות התפזרו לכל עבר בחצר, ואיסופם כלול בטורח רב, ויש בזה טורח כמו במלאכות שעושים בחול. כך הסביר, מדוע במקרה בו נכנסה אבן לסלסלת פירות, מותר לשפוך את הפירות על מנת שהאבן תצא, ולאחר מכן לאסוף את הפירות, שכן במקרה זה הפירות מקובצים ואין טורח לאוספם.

איסוף סוכריות

להלכה שילב השולחן ערוך (שלה, ה) דעת הרמב''ן והרשב''א. דהיינו, במקרה בו הפירות נפלו בחצר והתערבו בעפר, יש איסור מדרבנן לאוספם לתוך סל, כיוון שהדבר נראה כבורר (ומסתבר שהעירבוב עם העפר צריך להיות מספיק משמעותי). וכן, גם אם הדבר אירע במקום מרוצף והפירות נשארו נקיים, אם הם התפזרו לכל עבר ויש באסיפתם טורח רב, ואסור לאוספם.

מה דין אסיפת פירות שהתפזרו בבית? בשמירת שבת כהלכתה (כו, כד) נקט, שאין באסיפתם טורח רב, ולכן מותר לאוספם. כך פסק גם באליה רבה (שלה, ה) ביחס לאיסוף סוכריות וכדומה שזרקו בבית כנסת, אך נימק בטעם ההיתר, שהאסיפה נעשית מתוך שמחה ואין בה טורח (ויש להעיר, שגם במקרה זה לא ברור האם אכן יש בכך טורח רב, וייתכן שרק בחצר שייך טורח רב).

גידולי קרקע

הגמרא במסכת שבת (עג ע''ב) מביאה מחלוקת בין רבא לאביי, האם האוסף מלח ממחצבות המלח עובר על איסור מעמר. לדעת רבא, אכן יש בכך איסור דאורייתא. ואילו לדעת אביי אין, שכן אין עימור אלא בגידולי קרקע, וגם מלח על אף שנמצא על הרצפה, אינו נחשב כגידולי קרקע. נחלקו הראשונים כיצד לפסוק להלכה:

א. האור זרוע (ב, נז) פסק כדעת רבא, שאיסור מעמר שייך גם בדברים שאינם גידולי קרקע, וכפי שבדרך כלל פוסקים במחלוקת אביי ורבא. משום כך נקט, שאיסוף ביצים בשבת כרוך באיסור דאורייתא, למרות שביצים אינן נחשבות כגידולי קרקע. כך פסק גם המאירי (שם, ד''ה חריצים), שהוסיף, שלמרות שביחס לאיסור דש, רבא עצמו (שבת עה ע''ב) כותב שהסיבה שהפוצע חילזון לדעת חכמים אינו עובר על איסור דש היא, שאין דישה אלא בגידולי קרקע - אין להשוות בין האיסורים. ובלשון האור זרוע:

''והרא"מ זצ"ל פירש, כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר, כדאמרינן בכלל גדול, אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב, יש אומרים חטאות, וחדא מנייהו כינוס העצים. הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר עד כאן לשונו. מדאסר לקבץ בצים יחד, שמע מינה דסבר דיש עימור אפילו שלא בגדולי קרקע.''

ב. הרמב''ם (שבת ח, ה) והרא''ש (ז, ב) חלקו ופסקו להלכה כדעת אביי, שאין איסור מעמר מדאורייתא אלא בגידולי קרקע. עם זאת, איסור דרבנן ישנו. מדוע לא פסקו כדעת רבא, וכפי שפוסקים בדרך כלל? המגיד משנה (שם) יישב בדעת הרמב''ם, שהוא גרס רבה ולא רבא, ואם כן ייתכן שבמקרה זה הלכה כדעת אביי. העולת שבת (שמ, ט) העלה אפשרות, שיש להישאר עם הגרסה רבא, ובכל זאת לפסוק כאביי, שכן הלכה כאביי כנגד רבא בשש סוגיות שסימנם: יע''ל קג''ם, וייתכן שהע' ביע''ל הכוונה עימור.

איסוף ביצים

להלכה פסק השולחן ערוך (שמ, ט) כדעת הרמב''ם, שאין מעמר אלא בגידולי קרקע. עם זאת, בניגוד לעימור שלא במקום הגידול, שאז פסק השולחן ערוך שאין באיסוף פירות וכדומה איסור מעמר כלל (אלא שלעיתים יש בעיה של טורח בשבת או בורר וכפי שראינו לעיל ברמב''ן והרשב''א), במקרה של מעמר שלא בגידולי קרקע, פסק השולחן ערוך שיש באסיפתן איסור דרבנן.

משום כך כתב הרב וואזנר (שבט הלוי ד, לט), שבמקרה בו יש הפסד גדול כאשר לא אוספים ביצים שמטילות התרנגולות בשבת (שכן התרנגולות שוברות אותן), מותר לומר לגוי לאוספן, שכן איסור העימור במקרה זה הוא מדרבנן בלבד, כי ביצים אינן גידולי קרקע, ובמקום הפסד באיסור דרבנן, לא אסרו אמירה לגוי, וכפי שראינו בעבר (ויקהל שנה ו').

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...