בס''ד פרשת בהעלותך: האם יש השוואה בין בישול בשבת לבישול בשר בחלב

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על תלונות בני ישראל ותאוותם לבשר, דגים, קישואים, אבטיחים ושאר ירקות שאכלו בחינם במצרים: ''זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים''. רש''י פירש, שאין הכוונה שהיו אוכלים באמת בחינם, אלא חיפשו סיבות להתלונן. הרמב''ן לעומת זאת כתב, שייתכן שלאותם העבדים במצרים היו דגים חינם במהלך עבודתם. וכן ייתכן שמצרים בה זרם הנילוס הייתה משופעת בירקות, ולכן אכלו מהן חינם. ובלשונו:

''וטעם אשר נאכל במצרים חנם: לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאוד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות.''

בעקבות בקשת בני ישראל לבשר, נעסוק השבוע בהלכות בשר וחלב, ובשאלה האם יש השקה בין בישול בשר בחלב לבישול בשבת. נראה את מחלוקת האחרונים, אלו סוגי בישול כלולים באיסור בישול בשר וחלב, בניגוד לשבת. כמו כן נראה את המחלוקת, האם כשם שבשבת אין בישול אחר בישול, הוא הדין גם לדיני בישול בשר וחלב.

דרך בישול אסרה התורה

כאשר התורה מתייחסת לאיסור אכילת בשר וחלב, היא לא כותבת דין זה במפורש, אלא כותבת שלוש פעמים ''לא תבשל גדי בחלב אימו''. מחזרה זו נלמדו מספר הלכות ונוצרו מספר מחלוקות, כשאחת מההלכות הנלמדות היא, שכדי להתחייב על אכילת בשר בחלב, הגמרא במסכת חולין (קח ע''א) נוקטת שיש צורך באכילה שעברה בישול. כמו כן, האיסור להנות מבשר וחלב, קיים רק במקרה בו בושלו יחד, אך לא במקרה בו לדוגמא התערבבו חתיכות יבשות של בשר וחלב (שלא ניתן להבחין ביניהם ולהפרידם).

משום כך ולדוגמא, גוש בשר וגוש גבינה צוננים, שנגעו זה בזה, מדין תורה מותרים באכילה, שכן הטעם המועט שעבר ביניהם לא עבר דרך בישול. אולם, חכמים עשו הרחקה, וקבעו שגם במקרה זה יש לשטוף את מקום המגע. כמו כן, כל דיני הפרדה בין בשר וחלב, כמו הפסקה בין הסעודות (סוגיה בה עסקנו בעבר (ראה שנה א')) כולם מדברי חכמים, שמא יבואו לאכול בשר וחלב. נחלקו האחרונים, האם בין האסור מדאורייתא לאסור מדרבנן, ישנה השלכה גם לאיסור בישול והנאה:

א. המהרש''ל (חולין ח, ק) כתב, שאסור לבשל עוף בחלב האסור רק מדרבנן (לרוב הדעות), וכן אסור להנות מתוצרי הבישול, שכן כל מה שתיקנו חכמים, תיקנו אותו בדומה לדין דאורייתא. ב. השולחן ערוך (יו''ד פז, ג) הרמ''א (שם) ושאר האחרונים חלקו וסברו, שדין איסור בישול והנאה בבשר וחלב נאמר רק בבישול האסור מדאורייתא. עם זאת, בעבר (ראה שנה ג') ראינו שחלק מהאחרונים אסרו משום מראית עין לבשלם יחד (הסוברים שיש לחשוש למראית עין גם באיסורי דרבנן), שמא יחשדו שבישלו בשר וחלב.

בישול שיש בו הנאה

כאשר הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, א) דן בשאלה, מדוע התורה לא כתבה במפורש שאסור לאכול בשר וחלב, והתנסחה בלשון בישול, הוא יישב שאין בכך צורך, שכן אם בישול בשר וחלב נאסר, קל וחומר שאכילתו. הכסף משנה (טומאת מת א, ב) הקשה, שאם איסור האכילה נלמד בקל וחומר, מדוע לוקים על אכילת בשר וחלב? והרי יש כלל שאין לוקים על הלכה הנלמדת בקל וחומר.

א. הכסף משנה (שם) יישב, שאין זה קל וחומר, שכן הסיבה שאסרו בישול היא כדי למנוע אכילה, ואם כן איסור האכילה כבר כלול באיסור הבישול, ואינו נלמד ממנו בקל וחומר. בשו''ת דובב מישרים (א, ל) על בסיס דעת הכסף משנה וסברות נוספות, התיר לכימאי יהודי, לבשל שוקולד כדי לבדוק האם מעורב בו בשר, שכן בבדיקה זו שמטרתה ביעור הבשר, אין חשש אכילה.

ב. החתם סופר (יו''ד צב), כאשר דן בשאלה האם מותר להדליק נר המורכב מבשר וחלב, המתאדה במהלך ההדלקה, חלק על הכסף משנה וסבר שאסור לבשל בשר וחלב ללא קשר לשאלה האם ניתן לאכול את התוצר לאחר מכן, ולכן אסר להדליק את הנר. והוסיף, שדין זה הוא בניגוד להלכות שבת, שם צריך שתופק תועלת מהבישול, שהרי דין זה נלמד מבישול הסממנים, בהם הייתה תועלת לאחר הבישול. לכן המבשל בשבת דבר שמתאדה לחלוטין במהלך הבישול, אינו עובר על איסור דאורייתא. ובלשונו:

''ומכל מקום עניין בישול בשבת הוא שצריך להדבר המתבשל, ועל כל פנים נשאר בעולם, מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה, אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא. ולעניין בשר וחלב עשה תועבה, דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא, מכל מקום בשבת פטור דלא הוה כעין בישול סממנים וכיוצא בזה.''

גם הרב פרנק (הר צבי יו''ד עט), חלק וסבר, שלמעשה לא סומכים על הכסף משנה (אם כי למעשה התיר לאותו כימאי לבשל, מסיבה שנראה להלן), והוסיף שלא ראינו שמביאים את סברתו בסוגיות שהיה מקום להביאה. דוגמא לכך, ראינו בעבר מחלוקת הפוסקים (ראה שנה ז'), האם מותר להשתמש באותן סלסילות במדיח, הן לכלים חלביים והן לכלים בשריים, ודנו הפוסקים בדיני נ''ט בר נ''ט, נותן טעם לפגם וכדומה, ושם לא הזכירו סברת הכסף משנה, שהבשר והחלב שיתבשלו במדיח וודאי לא ישמשו לאכילה.  

אופן הבישול

כאמור, החתם סופר סבר שיש לחלק בין איסור בישול בשר וחלב לבישול בהלכות שבת. מוסכם, שהן המולח והן הכובש עובר גם בשבת גם בבשר וחלב רק על איסור דרבנן (לדוגמא השורה מלפפונים בנוזל או מולחם), שכן למרות הכשרת המאכל לאכילה, פעולה מעין זו אינה נחשבת כבישול. דנו האחרונים, האם גם בצלי וטיגון יש השוואה בין הלכות שבת להלכות בשר וחלב:

א. הפרי חדש (יו''ד פז, ב) סבר שיש השוואה, וכשם שבהלכות שבת הצולה והמטגן עובר על איסור דאורייתא, כך גם בהלכות בשר וחלב. ביחס לצליה, הביא ראייה מלשון הפסוק בפרשת ראה העוסק בקרבן פסח, בו נאמר 'ובשלת ואכלת', והרי על קרבן פסח להיות צלוי בדווקא. והוסיף, שעל אף שהגמרא במסכת נדרים (מט ע''א) כותבת, שהנודר שאינו יאכל 'מבושל', מותר בצלי, זה רק

בגלל שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם צלי אינו מבושל, אך מבחינה עקרונית, צליה היא כבישול.

ב. ערוך השולחן (פז, ט) חלק וכתב, שמדברי רש''י ותוספות (סנהדרין ד ע''ב ד''ה דרך) עולה, שצליה אינה כבישול. הם כתבו בעקבות הגמרא, שהסיבה שיש לקרוא את לשון הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אימו', חָלָב, ולא חֵלֶב, שכתוב לא תבשל גדי, וחלב לא מבשלים אלא מטגנים. עולה, שבישול אינו כטיגון. ועל אף שהגמרא במסכת פסחים (מא ע''א) כותבת, שצלי הוא כבישול, זה רק בגלל שהכתוב כפל את לשונו ונקט 'ובשל מבושל', משמע שיש כאן ריבוי מיוחד שבדרך כלל לא קיים.

בישול אחר בישול

המשנה במסכת שבת (קמה ע''ב) כותבת, שכל שבושל בערב שבת, ניתן לחממו שוב בשבת כיוון שאין בישול אחר בישול. כפי שראינו בעבר (ואתחנן שנה ה'), נחלקו הראשונים האם הלכה זו נאמרה גם במקרה של מאכל לח, כמו מרק שהתקרר, או רק במאכל יבש. לדעת הרמב''ם (שבת ט, ג), כוונת הגמרא גם למאכל לח, ואילו לדעת הרא''ש (ג, יא) דווקא מאכל יבש, אך מאכל לח שהתקרר אסור מדאורייתא לחממו, וכן הפסיקה המקובלת. נחלקו האחרונים, האם יש להשוות הלכות אלו להלכות בשר וחלב:

א. האליה רבה (תרעג, ב) סבר, שדין הלכות בשר וחלב הן ממש כמו הלכות שבת, וגם בבשר וחלב בלח יש בישול אחר בישול. משום כך תמה על השער אפרים, שדן האם מותר להדליק נר חנוכה שהוכן מחמאה שבושלה עם בשר, ונטה להתיר משום 'שמצוות לאו להנות ניתנו', והרי המדליק את הנר עובר על איסור בישול בשר וחלב, שכן יש בבשר וחלב בישול אחר בישול. עם זאת, למרות ההשוואה, נראה שגם לשיטתו במקרה בו בושלו הבשר והחלב בנפרד, גם אם הם יבשים אסור לבשלם יחד. ובלשונו: 

''ובשער אפרים סימן ל"ח האריך במעשה שבשלו חמאה בקדירה של בשר בת יומא, אם מותר לנר חנוכה דאסור בהנאה, ודעתו נוטה דמותר דמצות לאו ליהנות ניתנו עיין שם. ותמהני הא בשר וחלב אסור בבישול, ואף שכבר נתבשל הא קיימא לן בסימן שי"ח לעניין שבת, דיש בישול אחר בישול.''

ב. ביד יהודה (פז, א, הארוך, ד''ה ולענין אי) נקט גישה מקילה וחלק וכתב, שאין בישול אחר בישול בבשר וחלב גם כאשר מדובר במאכלים לחים, ואין להשוות בין הלכות לשבת להלכות אלו. ונימק, שהבעיה בבישול בשר וחלב הוא הטעם העובר מהבשר לחלב, ולכן לאחר שכבר בושלו פעם אחת יחד, גם אם המאכל הצטנן, בישול נוסף לא יעביר טעמים נוספים. בשבת לעומת זאת, הכשרת המאכל לאכילה היא המשמעותית, ומאכל לח שהצטנן וחומם שוב, הוכשר שוב לאכילה, והכשרה זו אסורה. ובלשונו:

''וולעניות דעתי ברור כיוון דהא דאין בשבת בישול אחר בישול מצד הסברא בעצמו אמרינן כן, כיוון דעיקר מלאכת הבישול הוא הכשירו לאכילה, וכיון דכבר נתבשל אין בו בישול עוד זולת בלח חם שנצטנן כיון דעיקר הבישול בו הוא מה שיתחמם לבד... אבל בבשר וחלב עיקר הקפדת התורה שלא יקבלו טעם זה מזה, אז בוודאי הגם שיתבשל הבשר והחלב בפני עצמו, מכל מקום כשמבשלם אחר כך ביחד ומקבלים הטעם זה מזה שפיר הוא בבשר וחלב דאורייתא.''

ג. השבות יעקב (א, לח) נראה שאחז בגישה מחמירה, וסבר גם הוא, שאין השוואה להלכות שבת, אך חוסר השוואה זו גורמת לחומרא, שכן בעוד שבדברים יבשים אין בשבת בישול אחר בישול, בבשר וחלב יש. טעם הדבר בדומה ליד יהודה, שאין משמעות לשאלה האם המאכל התבשל או לא, אלא לשאלה האם עוברים טעמים מהחלב לבשר, וגם בבישול מחודש עוברים טעמים.

בשר בהמה טמאה

כאשר דן הטור (יו''ד פז) בהלכות בשר וחלב, כתב שהאוכל בשר בהמה טמאה עם חלב כשר, או חלב טמא עם בשר כשר, מצד הלכות בשר וחלב עובר רק על איסור דרבנן, ומשום כך התוצר מותר בהנאה וכפי שראינו לעיל. דנו האחרונים בביאור דבריו:

א. הבית יוסף (שם ד''ה וגדי) הקשה על כך, שהרי מלשון המשנה (חולין קיג ע''א) עולה שמצד הלכות בשר וחלב אין טעם לאוסרם באכילה, ובסברא גם הדבר מובן, שכן מדאורייתא אסור לאכול תוצרי בהמה טמאה, ואם כן לא היה מקום גם לגזור ולהוסיף איסור דרבנן של בשר וחלב על אכילתם. משום כך כתב, שלשון הטור אינו מדוקדק, וכוונתו לומר שבשר עוף וחלב אסור מדרבנן.

ב. הב''ח (שם, א) חלק וסבר, שכוונת המשנה לומר שמדאורייתא אין איסור בשר טמאה בחלב, אך איסור דרבנן ישנו, וכך הסביר הטור. והסביר הב''ח, שלמרות שיש איסור דאורייתא של אכילת בהמה טמאה, יש משמעות לכך שהדבר אסור משום הלכות בשר וחלב, מצד דין 'חתיכה נעשית נבלה'. כפי שראינו בעבר (נח שנה ז') יש דעות הסוברות, שרק כאשר בשר וחלב התערבבו, החתיכה כולה הופכת לאסורה, ולא בשאר איסורים (ונפקא מינה שאם חתיכה שנאסרה תיפול לעוד בשר, לא בוחנים את אחוז החלב מסך כל התערובת, אלא כל החתיכה שנאסרה בעבר נשארת אסורה, ובוחנים אם היא בטלה בתערובת הנוכחית), ולכן כתב הטור שיש בכך איסור בשר וחלב. ובלשונו:

''ולפי עניות דעתי דמכוון הוא, דסבירא ליה לרבינו דכולה מתניתין דסוף פרק כל הבשר פלוגתא דתנא קמא ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי בדאורייתא היא, אבל כולהו תנאי מודו דאף בבשר טמאה וחלב טמאה אית ביה משום איסור בשר בחלב מדרבנן, ואף על פי שכבר אסור הוא מן התורה, נפקא מינה לעניין חתיכה עצמה נעשית נבלה, דקיימא לן כרבינו אפרים דלא אמרינן נעשה נבילה אלא בבשר בחלב.''

הש''ך (שם, ג) והט''ז (שם, ב), לא קיבלו פרשנות זו, שכן טענו שלא בנמצא שום ראשון הסובר שבשר טמאה אסור בבישול עם חלב, ולא סביר שהטור יחדש לבדו איסור. והוסיף הט''ז, שלא מסתבר לומר שבחתיכת בשר טמא ובחלב טהור יש דין חתיכה נעשית נבלה, שכן כפי שראינו בעבר, הסיבה שבבשר וחלב יש חתיכה נעשית נבלה היא, שבשר וחלב כל אחד בנפרד מותר, ורק הערבוב של שניהם הופך החתיכה לאסורה, וממילא כולה אסורה. בשאר איסורים לעומת זאת, רק החלק שנבלע הוא הבעייתי, ושאר החתיכה נשארת כשרה, אלא שבלוע בה איסור, אותו איסור יתבטל במקרה בו תיפול החתיכה לתוך חתיכות היתר נוספות.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...