"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם" (במדבר ד,כב). 'נשא ראשי תיבות נ'שר ש'ור א'ריה' (היהודי הקדוש). [ראה בספר 'היהודי הקדוש' שמובא למטה פירוש מספר 'זכרון חיים']. אולי אפשר שבא היהודי הקדוש לרמז שבנ"י על דגליהם סביב המשכן היו כנגד החיות שבמרכבה, והם חנו בצורה זו סביב המשכן כמו שיעקב הורה להם; כך שזה מראה על שבנ"י לצאצאיהם הם מרכבה לשכינה כהמשך של האבות. שכך מובא במדרש לקח טוב: ' … וכן מצאנו באבינו יעקב כשבא ליפטר מן העולם קרא לבניו וברכם וצום שלא תהא בריה מגעת במטתו אלא בניו. כיצד? יהודה ויששכר וזבולן למזרח. אפרים מנשה ובנימן למערב. ראובן שמעון גד לדרום. דן אשר ונפתלי לצפון. וכן הוא אומר (בראשית מ״ח:ה׳) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”. מהו "יהיו לי"? לצרכי לשאת את מטתי. דוגמה הם לבניהם שהן עתידין להקיף בחנייתם את המשכן בזה הענין. לפיכך אמר לו הקב״ה למשה: "איש על דגלו באותות' לבית אבותם יחנו", שלא לשנות מטכסים שנתן להם אביהם. שכשם שהקיפו את מטת אביהן כך יקיפו את משכני … סימן היה למשה רבינו כשמסתלק הענן אשר על המשכן היה אומר: (שם יא) "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". כיון שהיה הענן מסתלק מיד היו מתקנין את עצמן למסע ומשוים כליהם על הבהמה. תקע בחצוצרות, נסע יהודה ודגלו. תחלה הנשיא ושבטו אחריו, ואשר חונים אחריו עמו יששכר וזבולון. וסימניות לכל דגל ודגל מפה צבועה. והעננים היו עומדין על גביהן, וכמין קורה היה יוצא מתוך הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הן הולכין, וכך היה מסען לכל דגל ודגל. בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי על שם (בראשית מ״ט:ט׳) "גור אריה יהודה”. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים דמות אדם, על שם (שם ל) "וימצא דודאים”. "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות”. היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין. ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי. עליו מנשה ובנימין מצוייר בו דמות שור, על שם (דברים ל״ג:י״ז) "בכור שורו הדר לו”. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי מצוייר בו נשר, על שם (שם לב) "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות, והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים. וכך היו הולכין עד מקום שהיה רצון הקב״ה שיחנו' וכו' (פסיקתא זוטרתא; במדבר ב,ב-יז). ממילא בנ"י בדגליהם שנאמר בתחילת ספר במדבר הם כנגד החיות שבמרכבה, וזהו כמו האבות שהם המרכבה: '"וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים", אמר ר"ל: האבות הן הן המרכבה, שנא' (בראשית יג) "ויעל אלקים מעל אברהם", "ויעל מעליו אלקים", (שם כח) "והנה ה' נצב עליו"' (ב"ר פב,ו). לכן נרמז בשבט קהת ובשבט גרשון שנאמר בהם "נשא" כרמז לחיות המרכבה (נשר, שור, אריה), שכך הם נשאו את המשכן (שהנושאים הם כנגד דמות אדם שבמרכבה), כלי המשכן והיריעות, ולכן רומז למרכבה (שבט מררי סחב את הקרשים שהם לא נחשבים למשכן ['אמר קרא (שמות כו, ד) "ועשית קרשים למשכן", משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויין משכן ... (במדבר ד, כה) "ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו", מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל' (שבת כח,א)], לכן בו לא נאמר "נשא" כרמז לגילוי חזק של חיות המרכבה, שזה דווקא בנושאי העיקר שקרוי משכן, שהמשכן כעין גילוי המרכבה – גילוי גדול וחזק מאוד של שם ה' בעולם), ולכן נרמז בהם על החיות, כרמז שבנ"י שסביבם גם הם גילוי של חיות המרכבה. ונאמר בקהת ובגרשון "נשא", שזה בא לבטא עניין של מעלה, התנשאות, שבמשאם היה עיקר המשכן שזה קשור לשכינה, ולכן נאמר בגרשון "גם הם" כמו קהת שקשור לשכינה, ראה ב'תורת המקרא' "נשא" (ב) למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. והנה בקהת נאמר "נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחתם לבית אבתם" (במדבר ד,ב), ובגרשון נאמר: "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם" (שם, כב); מדוע נאמר בקהת "למשפחתם לבית אבתם", ואילו בגרשון נאמר בסדר הפוך – "לבית אבתם למשפחתם"? מסביר מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א (שם) ששבט קהת זכו למעלתם מצד מסירות הנפש שלהם (שהארון היה ממיתם ובכ"ז היו רצים לקחתו ונושאים אותו), ולכן הדגש עליהם, ולכן הוקדם "למשפחתם" שזהו הצאצאים לפני "לבית אבתם" שזהו האבות, ואילו בני גרשון זכו למעלתם מצד היותם בכור לוי, ולכן זה מצד האבות – שהם בכורו (ראשית אונו), ולכן הוקדם קודם האבות ואח"כ הצאצאים. לפי זה אפשר שנאמר פעמיים "נשא" כרמז לשכינה, שבקהת נרמז שיש גילוי בנו כעין החיות שבמרכבה, שזהו דגש עלינו כמו שבקהת המעלה נאמרה בדגש על הצאצאים קודם, שאנו מגלים את שם ה' בעולם עד תיקונו השלם. ואילו בגרשון זה מגלה שאנו קשורים למרכבה דרך האבות, כמו גרשון שמעלתו נאמרה מצד האבות שממשיך בבנים. שכך מרמז שיש בנו שני גילויים של המרכבה. ובפרט שכאשר אנו עושים את רצון ה' כראוי, שיש בנו גילוי תורה בשלמות, אז השכינה מתגלה במיוחד בנו ע"י מעשינו ולכן הדגש הוא בנו, ואילו כאשר אנו לא בדרגה ראויה, שאין בנו גילוי תורה, עדיין יש דרכנו גילוי כנגד המרכבה מצד האבות שהם שורשנו; כך שתמיד יש בנו גילוי של המרכבה - גילוי שם ה' בעולם על ידנו. וזהו כמדרש על "נשא" שקהת זה גילוי תורה מה שאין בגרשון: 'ואם לחשך אדם: והלא גרשון היה בכור, למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש ואחר מנה לגרשון? אף אתה אמור לו: לפי שקהת היה מטועני הארון שהוא קדש הקדשים, ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קדש הקדשים, וגרשון היה קדש לכך הקדימו הכתוב לקהת. ומנין את למד שגרשון לא איבד גדולתו לפי שהיה בכור? שכן את מוצא כשם שאמור בקהת (במדבר ד, ב): "נָשׂא אֶת" כו' "בְּנֵי קְהָת". כך אמר בגרשון (במדבר ד, כב): "נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן". ומהו שאמר הכתוב "גַּם הֵם", שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו אלא כתב "גַּם הֵם", שאף בני גרשון, כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימה הכתוב כאן בשביל כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת' (במדבר רבה ו,ב). שכאשר יש גילוי תורה, זה מתגלה בנשיאת ראש של קהת, ויש גם גילוי קדושה שלא בגילוי תורה במעלה, שזהו כרמז בגרשון, אולם עדיין יש בנו קדושה גדולה וחשובה ביותר, שזהו הצד הפנימי – נשמת ישראל שהיא תמיד קיימת (והיא חשובה אפילו יותר מהגילוי החיצוני), לכן במקומות אחרים הוקדם גרשון בשל היותו בכור, כרמז לנשמת ישראל: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב); שכך בגרשון נרמז קדושתנו מצד נשמתנו שקיבלנו בשל בחירת ה' באבות שזה מגלה בכעין בכורה, שזהו בדגש עיקרי על האבות, ואילו כשיש גילוי תורה כראוי אז מתגלה גילוי תורה במעלתה על ידנו, ולכן אז מתגלה גילוי מרכבה בדגש על ידנו.