'"איש על דגלו באותות לבית אבותם" … וכן מצאנו באבינו יעקב כשבא ליפטר מן העולם קרא לבניו וברכם וצום שלא תהא בריה מגעת במטתו אלא בניו, כיצד? יהודה ויששכר וזבולן למזרח, אפרים מנשה ובנימן למערב, ראובן שמעון גד לדרום, דן אשר ונפתלי לצפון. וכן הוא אומר (בראשית מ״ח:ה׳) "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”. מהו יהיו לי? לצרכי לשאת את מטתי. דוגמה הם לבניהם שהן עתידין להקיף בחנייתם את המשכן בזה הענין, לפיכך אמר לו הקב״ה למשה: "איש על דגלו באותות' לבית אבותם יחנו", שלא לשנות מטכסים שנתן להם אביהם. שכשם שהקיפו את מטת אביהן כך יקיפו את משכני. וכך היו הלוים חונים סביבות המשכן, שנאמר "והלוים יחנו סביב למשכן העדות”. משה ואהרן ובניו וסמוך להם יהודה יששכר וזבולון, שנאמר "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה”. בני קהת מן הדרום וסמוך להם ראובן ושמעון וגד … סימן היה למשה רבינו כשמסתלק הענן אשר על המשכן היה אומר (שם יא) "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", כיון שהיה הענן מסתלק מיד היו מתקנין את עצמן למסע ומשוים כליהם על הבהמה. תקע בחצוצרות נסע יהודה ודגלו. תחלה הנשיא ושבטו, אחריו "ואשר חונים אחריו עמו יששכר וזבולון". וסימניות לכל דגל ודגל מפה צבועה, והעננים היו עומדין על גביהן, וכמין קורה היה יוצא מתוך הענן שהיו יודעין לאיזה רוח הן הולכין, וכך היה מסען לכל דגל ודגל. בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי על שם (בראשית מ״ט:ט׳) "גור אריה יהודה”. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד, מצוייר בו דודאים דמות אדם, על שם (שם ל) "וימצא דודאים”. "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות”. היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין. ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין, מצוייר בו דמות שור על שם (דברים ל״ג:י״ז) "בכור שורו הדר לו”. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי, מצוייר בו נשר על שם (שם לב) "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים. וכך היו הולכין עד מקום שהיה רצון הקב״ה שיחנו' וכו' (לקח טוב במדבר ב,ב-יז). הדגלים היו מרמזים למרכבה, כיון שבנ"י הם צבאות ה' שמגלים את שמו בעולם, ולכן כעין המרכבה שמכבדת ומגלה לכולם את המלך שעליה, שכך המרכבה מגלה את ה' בעולם. זהו אולי כנאמר במדרש: ' … שאמר האלקים למשה: משה, אמור להם שיעשו משכן ביניהם, כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם. ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו, אמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים לשמי, למה? שהם בני שנאמר (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלקיכם", והם צבאותי, וכן הוא אומר (שמות ז, ד): "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים", וכן הוא אומר "דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם", ולפי שהן צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי, הה"ד "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ"' (במדבר רבה ב,ו). הדגלים הם כעין רמז למרכבה, וכן הובא בקיצור במדרש רבה: 'כשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם כך סיבב לכסא ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד, וכנגדן סידר הקדוש ברוך הוא הדגלים למשה' (במדבר רבה ב,י). היסוד של צורת חניית בנ"י במדבר זהו מיטת יעקב, שהאבות היו כמרכבה: '"וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלקים". אמר ר"ל: האבות הן הן המרכבה, שנא' (בראשית יג) "ויעל אלקים מעל אברהם", "ויעל מעליו אלקים" (שם כח) "והנה ה' נצב עליו ויצב יעקב מצבה" וגו'' (ב"ר פב,ו), שהם יסוד גילוי ה' בעולם; ולכן כנגד זה גם מתגלה בחנייתם במדבר עם הדגלים כגילוי למרכבה. לכן יעקב לא הסכים שיגעו במיטתו אלא בניו, כגילוי שמיטתו קודש כעין המרכבה, ובניו ממשיכיו הם שורש לשבטי בנ"י, שממשיכים את גילוי ה' בעולם כמתגלה בחנייתם בדגלים כאבותם כעין המרכבה. לכן גם במדבר היו חונים בדגלים סביב המשכן כגילוי שהם המשכו (של גילוי המשכן), וכן הלוים היו חונים סביב המשכן, והם עובדי המשכן, שעל שניהם מדמה המדרש לסביב מיטת יעקב, כרמז שכל בנ"י הם ממשיכי גילוי שם ה' בעולם כמרכבה (וכן הלוים הם במקום הבכורות כמו שמובא בפרשה [ג,יא-יג], כך שזה מגלה על כך שבבנ"י יש שורש של עבודת ה' במקדש, שלכן היו ראויים הבכורות לעבוד במשכן אלמלי חטאו בעגל, וכך יהיה לעתיד לבא). המחנות והדגלים כאן זה לקראת הכניסה לארץ: '"שאו את ראש כל עדת" – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י׳:י״א), וכת׳ שם: "נוסעים אנחנו אל המקום" וגו׳ (במדבר י׳:כ״ט). ולכך צוה הקב״ה בתחילת חדש זה למנותן' (רשב"ם; במדבר א,ב). 'ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'". והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל" כי המנין מפני צבא המלחמה, ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם, כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד' (רמב"ן; שם,מה). ממילא המפקד כאן הוא בגילוי של קשר לא"י – כיבושה ונחלתה, לכן מובן שבתחילת המסעות היה משה אומר: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה) [כמו שמביא זאת כאן המדרש], '"ויפוצו אויביך" – המכונסין. "וינסו משנאיך" - אלו הרודפים. "משנאיך" - אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנא' (תהלים פג) "ומשנאיך נשאו ראש", ומי הם? "על עמך יערימו סוד"' (רש"י). שאנחנו והקב"ה קשורים, שאנו מגלי שם ה' בעולם, אנו צבאות ה' ולכן מלחמה נגדנו זה מלחמה נגד ה', ועכשיו נוסעים לא"י לכבוש את הארץ כגילוי מרכבת ה', לגילוי שם ה' בעולם שזה נעשה בעיקר דווקא בא"י. כיון שכאן זהו מקום השראת השכינה וגילוי קדושה בעולם, עד כדי קבלת נבואה: 'אמר יונה: אלך בחוצה לארץ, מקום שאין השכינה שורה ונגלית' (מכילתא; שמות יב,א), וכן עיקר התורה והמצוות זה דווקא בא"י: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם. … ד"א, "ואבדתם מהרה" – מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר – ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (ספרי "עקב", מג). לכן גילוי שבנ"י כמרכבה לשכינה זה קשור במיוחד לא"י, לכן זה נאמר כאן בהקשר ליוצאים למלחמה לכיבוש הארץ, וכן קשורים לנחלת הארץ. לכן גם החניה בדגלי המדבר עצמם מדמים כנגד הנחלה בא"י: 'כנחלתן כך חנייתן' (הוריות ו,ב). שנחלת הארץ כראוי מביאה להשראת שכינה בשלמות: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו, ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה שהיא עומדת (עם) [על] הי"ב בקר, ויתקנו החיות שהם בעלות י"ב פנים נגדיים לי"ב בקר הנזכרים, ותתקן כסא הכבוד שאינה על שלימותה, כי אחר שהשכינה שהיא למעלה ממנה והחיות שהם למטה ממנה אינם על תקונם ממילא משתמע שהיא עצמה אינה על שלימותה' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). לכן כאן מתגלה בהקשר למסע לכיבוש הארץ ונחלתה, שבנ"י הם המרכבה לשכינה, והם חונים סביב אהל מועד, שהוא כנגד כסא של מעלה, שהכל קשור אלינו; שמשפיעים כאן על הנעשה בשמים, ויש לזה חשיבות גדולה עד כדי כך שה' לא נכנס למעלה עד שאנו נכנסים למטה: '"אלה פקודי המשכן", זה שאמר הכתוב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמי' יז יב), שם מכוון מקדשנו. וכן הוא אומר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמ' טו יז). וכן אתה מוצא שירושלים מכוונת למעלה כמו ירושלים של מטה. מרוב אהבתה של מטה, עשה אחרת למעלה, שנאמר: "הן על כפים חקותיך, חומתיך נגדי תמיד" (ישע' מט טז). ועל מה חרבה? אלא "כי מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (שם שם יז), על זה חרבה. וכן אמר דוד: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו" (תהל' קכב ג). כלומר, כעיר שבנה י'ה. ותרגם ירושלמי: דמתבניא ברקיע בקרתא לאתחברתה כחדא בארעא. ונשבע ששכינתו לא יכנס בשל מעלה, עד שיבנה של מטה. כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. ומנין? שכן כתיב: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא ט). ואומר: "ועתה מה לי פה נאם ה' כי לוקח עמי חנם" (ישע' נב ה). רצונו לומר: ועתה מה לי פה נאם ה', מה אני מבקש פה בירושלים אחר שלוקח עמי ממנה. בחנם שאבוא בה, לא אבוא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו. "אלה פקודי המשכן”, זה שאמר הכתוב: "ה' אהבתי מעון ביתך” (תהל' כו ח). זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רבי שמעון בן יוחאי: זאת אומרת, שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמו' טו יז)' (תנחומא “פקודי” סימן א-ב).