'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (משנה אבות ג,א). 'עקביא - מטפה סרוחה, טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה' (ר"ע מברטנורא). 'ר' אבא בר כהנא אמר בשם רב פפי, ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: שלשתן דרש ר' עקיבא מתוך פסוק אחד: "וזכור את בוראך". בארך זו ליחה סרוחה, בורך זו רמה ותולעה, בוראך זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון' (ויק"ר יח,א). (וכן מובא בדומה ביר' סוטה ב,ב: 'ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק א' (קוהלת יב): "וזכור את בוראך", בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה. בורך למקום שאת הולך. בוראך לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון'). אולי עקביא דרש זאת ע"פ המשך הפס': "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב,א), שאומר לזכור את "בוראיך" לזכור את ה' ומצוותיו וממילא לקיים את רצון ה' ולא לחטוא, וזה ע"י זיכרון ההתחלה, כעין "בחורתיך" שהבחרות זה תחילת חייו, כרמז שההתחלה באה מטיפה סרוחה, וזיכרון הסוף שזהו "עד אשר לא יבאו ימי הרעה" שבזקנה יש לאדם רעות בגופו שנחלש (עד שאומר שאין לו חפץ בחיים) שזה מרמז על סופו שיגיע לרימה ותולעה, "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" כרמז לדו"ח בשמים שאז אין לו רצון גשמי לחטא (אינו חפץ לחטאו) אלא נידון על מה שהיה לו בחייו רצון לחטוא. שכך מרמז שכל אלו קשורים ל"בוראיך" ולכן דרש שלושת אלו ממילה זו שכעין טבוע בתוכה שלוש מילים. האדם שנמנע מחטא משפיע על עצמו אבל גם על כל העולם ('ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' [קידושין מ,ב]), לכן נראה שיש בזה גם רמז לכלל העולם שניתקן, שזה ע"י בנ"י, ולכן מי שאומר זאת זהו עקביא בן מהללאל שנאמר עליו 'שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל' (משנה עדויות ה,ו). 'שאין עזרה ננעלת - בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל' (ברטנורא). שכך מתגלה עקביא בגילוי של שחיטת פסחים, ופסח זהו חג גאולת ישראל שיצאנו מטומאת מצרים, והתגלה אז קידוש השם לעיני העמים (ובמכות נרמז על יסודות באמונה), שכך כרמז שהנעשה בנו בקדושה (בהתרחקות מטומאה וחטא) משפיע לכל העולם; וזה בשלוש כיתות כעין כנגד שלושת הדברים שעקביא אמר בהקשר לאי חטא – שזה נבע מתוך יראת החטא שלו. אולי לכן מסתיימת המשנה ב-'לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שהוא מלך על כל העולם, שכך ההשפעה של הימנעות מהחטא משפיע על כל העולם כולו לגלות את מלכות ה' בעולם. אולי זה מרומז בשמו 'עקביא' מלשון עקב שהוא בסוף, שכך בעתיד יתגלה העולם בתיקונו מכח מעשי הקדושה שנעשו כל השנים, וכן כרמז שמשפיע שלא לחטוא עד שנזהר אפילו בפרטים הקטנים והרגילים כעין עקב ('"והיה עקב תשמעון" - אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון' וכו' [רש"י; דברים ז,יב]), שהכל יתוקן, שאז (לעתיד) יתגלה עולם מתוקן שכולו עובד את ה', שזהו 'מהלל א'ל' שכל העולם יגיע למציאות שיהלל את ה', באמונה גמורה. וזה נעשה ע"י שמירת תו"מ על ידנו (ע"י שימוש בדברי עקביא שכך לא חוטאים אלא דבקים בתו"מ), ואת התו"מ קיבלנו בזכות אבות (שמהם נשמתנו, שהם נבחרו כבנ"י ואנחנו נבחרנו כהמשכם), לכן גם מרמז בשמו לאבות, שזהו "עקב" שמרמז לאברהם וגילוי תורה – "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (בראשית כו,ה), שזהו עקביא – 'עקב י א', שאברהם שמר על כל התורה שנתנה בסיני (עקב), שזהו רמז ב-י' שרומז לעשרת הדברות כרמז על מתן תורה, ו-א' מרמז על אברהם, שהוא האב הראשון (א – ראשון. וכן כקיצור שמו שמתחיל באות א'), והוא מרמז גם על שאר האבות ששמרו והנחילו לנו את התורה (והם האבות – ההתחלה, כרומז ב-א' לראשונים). האבות גיירו אנשים (ב"ר פד,ד) ולכן זה נרמז ב'מהללאל' שגרמו לאנשים להלל את ה' (ובפרט אברהם שפעל ע"י שבאו לברכו ואמר להם לברך את ה' [סוטה י,ב] כך שזה גילוי של הילול לה') [וזהו 'בן מהללאל' שמעשיהם הולידו (כעין בן – היוצא מהם) את הילול ה'; וכן בזה גיירום ולכן זהו כעין מולידו – עשהו (סנהדרין צט,ב)]. לכן כנגד הדרך לשמירת המצוות התגלה גם באבות רמז לזה (שהם היסוד לשמירת דרך ה' בעולם), אברהם מרמז על 'מאין באת – מטפה סרוחה', שהוא הגיע מתרח שהיה גוי טמא (ולכן כעין מרמז על זרע וסרוח רוחנית), יצחק מרמז על 'לאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה', שהוא עלה למות כקרבן שזהו גילוי כנגד מיתה, ויעקב מרמז על 'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שיעקב אמר כעין דו"ח בברחו מעשו, שאמר שאם ה' ישמרהו אז יעבדו: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כ-כב). כמו"כ נעשה ליעקב דו"ח על שלא קיים דברו שנדר (שלכן באה עליו צרת עשו והמלאך ודינה [תנחומא "וישלח" סימן ח]). [במדרש שמואל מסביר שבמשנה יש גם רמז לשמירה מהחטא ע"י גלוי צד חיובי, זכירת הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד, והולכת חזרה למקומה, ועתידה ליתן דו"ח. בזה אולי יותר מובן שיש גם גילוי כנגד האבות שמהם התגלתה נשמת ישראל בעולם; שאברהם היה הראשון שירדה בו נשמת ישראל לעולם ולכן כמרמז לזכור מאין הגיעה, ויצחק עלה לעקידה להעלות נשמתו חזרה במיתתו, וליעקב נעשה דו"ח על שנדר, והכח לנדור בא מכח מעלת הדיבור שקשור לנשמה שבנו [ולכן מרמז על הנשמה בגילוי דו"ח]; וכן מיעקב יצאו בנ"י שמתקנים את העולם וזהו דו"ח על מה שניתקן בעולם מכח מעלת נשמתנו). אולי גם כרמז שבנ"י מתקנים את העולם, ולכן יש בבנ"י שלושה חלקים – כהנים, לוים וישראלים כעין כרמז לשלושת הדברים: כהנים הם מזרע אהרן הם בעלי מעמד עליון מכוח ייחוסם, ולכן רומז על תיקון מכח קשר לזרע ('דע מאין באת'), והידיעה של זה משפיעה שלא להתגאות, שכך על המיוחסים שלא להתגאות על השאר (שלא כמו הכה"ג שנפגע על שעזבוהו והלכו לשמעיה ואבטליון שהיו מגרים [יומא עא,ב]. מאהרן לומדים ענוה שזה ההיפך מגאווה, ראה בתפא"י על אבות א,יב). חטא העגל גרם שתחזור המיתה לישראל (ע"ז ה,א), ושבט לוי לא חטא בעגל (יומא סו,ב), ולכן לוי רומז על תיקון שמתגלה במיתה ('ולאן אתה הולך'), והידיעה של זה משפיעה להיות 'ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון', שזהו כעין שבט לוי שאין להם נחלה ממונית בארץ, וחיים על מעשרות, שכך מתגלה כמתוקנים מחמדת הממון. ישראל מתקנים את העולם על כל פרטיו, ולכן כנגד זה זהו 'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' על מעשיך בעולם (וזה ע"י בנ"י – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [שמות יט,ו], ולכן מרמז על מלכות ה' שמתגלה על ידנו, וזהו 'לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'), והידיעה של זה משפיעה לפרוש מהחטא שזהו ייעודם של כלל ישראל לגלות את כל המציאות הגשמית בעולם בגילוי קדושה, שזהו מנותק מהחטא. אולי זה נרמז בקבלת התורה שהייתה "בחודש השלישי", כעין רמז שע"י שלושת הדברים יכולים לשמור על התורה כראוי. ניסן זה היציאה ממצרים הטמאה שזהו 'מאין באת', ובאייר היה את מלחמת עמלק (סדר עולם רבא, ה) שבמלחמה קרובים למוות וזהו 'לאן אתה הולך', בסיון קיבלנו את התורה שאותה אנו שומרים ועליה אנו נותנים דו"ח לפני הקב"ה בשמים; וכן נאמר על מתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שבת פח,א) שזהו דין וחשבון מידי אם יקבלו את התורה, וכך יש גם דו"ח לכל אדם לפני הקב"ה בשמים לאחר חייו (מעין שהוזהרו ששם יקברו – שבכך ימותו).