"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" וגו' (ויקרא ו,א-ב). '"צו את אהרן" - (תורת כהנים פרק א) אין צו אלא ל' זרוז מיד ולדורות. אר"ש: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס' (רש”י). מקשה מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ('תורת המקרא' “צו”), שלא מובן מדוע יש להזהיר בגלל חסרון כיס, הרי הקרבן כאן הוא עולת התמיד שזה לא יוצא מכיסו של הכהן אלא משל כלל ישראל, והמחיר שלו (הוא מביא שם חשבון) יוצא לא כ”ך יקר בשביל אומה שלמה שמשלמת את המחיר הזה, אז מה יש לזרז על כך בשל החסרון כיס? ועונה שזהו שמזרז מיד ולדורות, שבמשך הדורות היו מקרים שהמחיר על קרבן התמיד היה גבוה ביותר, ולכן בפרט על זמנים אלו נאמר שצריך לזרז בשל חסרון כיס, ואותם זמנים היו בבית שני שהחשמונאים שלטו, ולכן זה קשור לגילוי של כהנים, שהכסף כעין יוצא מהם (ראה שם). שלושת המקרים הם: א. 'ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית. ועל אותה שנה שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפים ושתי הלחם מבקעת עין סוכר' (סוטה מט,ב [וכן בדומה (עם שינוי קל) בב”ק פב,ב, ובמנחות סד,ב]). ב. 'בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים, על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות' (יר' ברכות ד,א). ג. 'א"ר לוי: אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להם שני כבשים. ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה, וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל; באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית' (שם). נראה שהפס' מלמד על חלק מהמערכות שהיו עושים במזבח: 'ת"ר: … רבי יוסי אומר: בכל יום שלש והיום ארבע. אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש; ואחת שמוסיפין בו ביום … דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו, מנלן? אמר קרא: (ויקרא ו, ב) "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", זו מערכה גדולה. "ואש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטורת. ורבי יוסי קיום האש מנא ליה? נפקא ליה מ"והאש על המזבח תוקד בו" … דתניא … אמר רבי יוסי: מניין שעושה מערכה לקיום האש? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו"' (יומא מה,א). וכן נפסק להלכה כר' יוסי: 'שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום. ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר "אש תמיד תוקד"' (רמב"ם הל' תמידים ומוספין ב,ד). נראה שזה בא לרמז על עניין הזירוז שנאמר בתחילת הפס', לרמז כמו שהביא מרן הגרש"ג זצ"ל, כעין רמז שבמזבח שבו מקריבים את קרבן העולה, בו יש שלוש מערכות אש (ברוב השנה [חוץ מיוה”כ]), כעין רמז במערכות למעלת ישראל ודבקותם בהקרבת הקורבנות שלכן היו מוכנים לשלם ממון רב על קורבן העולה כדי שלא יפסק. ושלושת המערכות כעין רומזות לשלושת הזמנים: המערכה הגדולה שעליה מקריבים את התמיד ושאר הקורבנות זה כנגד הסיפור הראשון, שנעשה בתחילת החשמונאים במלחמתם נגד היוונים, שאז 'באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים, על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות', שזהו גילוי של הקרבת התמיד (שמצאו ויכלו לעשות את התמיד במקדש עצמו בלא צורך חיצוני, וכן משם העידו על זמן הקרבת התמיד – שמזה נמשך עשיה בקורבן התמיד [שזהו הלכה בעשיית התמיד שבזה משתמשים כשמקריבים את התמיד]). המערכה של האש לקטורת כנגד המקרה השני של מלחמת החשמונאים זה בזה, שמצינו לקיחת אש מהמזבח להקטרת קטורת גם להפסקת הנגף שנעשה בעקבות מחלוקת קורח ועדתו ("ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף" וגו' [במדבר יז,יא]), שכך גם כאן זהו מחלוקת בתוך ישראל (ובפרט שזה בין מלכי החשמונאים שהם כהנים, שהם משבט לוי, כמו קורח ומשפ'; וכן מחלוקתו נבעה בשל שהתקנא בנשיאותו של אליצפן [תנחומא “קורח” סימן א], כך שזה עניין של שלטון, כמו שנלחמו האחים החשמונאים מי ישלוט). המערכה השלישית שהיא להשארת אש תמיד, בלי שימוש מעשי במקדש, זה כנגד המקרה השלישי שנעשה בחורבן הבית, שכך כרמז שאין יותר הקרבה כי אין יותר מקדש ועבודתו, אבל יש אש תמיד, שנשאר תמיד כעין קורבן שזהו מסירות הנפש של בנ"י על ה' ותורתו, שמסרו נפשם במשך כל שנות הגלות הקשות; ועד ימנו אנו שמוסרים נפש על קידוש השם בצבא, אשרינו ואשרי חלקנו. יה"ר שיבנה המקדש ונחזור לעבודת המקדש, בבי"א.