'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה. ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו'. בשכר "תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר (תהלים סח, יד) "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר השירים ח, ה) "תחת התפוח עוררתיך" וגו'. והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד) "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי" וגו'. ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג) "ויניקהו דבש מסלע ושמן" וגו'. וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר (תהלים קכט, ג) "על גבי חרשו חורשים" וגו'. לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל טז, ז) "רבבה כצמח השדה נתתיך". וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר (יחזקאל טז, ז) "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים", אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב) "זה א'לי ואנוהו" (שמות א, טו). "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" וגו'. רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מ"ד אשה ובתה - יוכבד ומרים. ומ"ד כלה וחמותה - יוכבד ואלישבע. תניא כמ"ד אשה ובתה, דתניא: שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. ד"א, שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הולד. ד"א, פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל' (סוטה יא,ב). נראה שהגמ' הצמידה בין דרבי רב עוירא לזיהוי המיילדות כדי לומר שיש קשר ביניהם, שכמו שהגאולה נבעה מנשים צדקניות, כך גם המנהיגים של הגאולה קשורים בנשים צדקניות, שהן השורש לגילוי כח הגאולה, כמו שמובא בהמשך '(שמות א,כא) "ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים", רב ושמואל. חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מ"ד בתי כהונה ולויה - אהרן ומשה. ומ"ד בתי מלכות - דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב (דברי הימים א ב, יט) "ותמת עזובה אשת כלב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", וכתיב (שמואל א יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי" וגו'' (סוטה שם). הרי שמשה ואהרן בזכות יוכבד, וכן משיח בן דוד (שבא מדוד) קשור למרים (ומרים עצמה גם מנהיגה בגאולה). [אולי לכן רמזו ששפרה ע"ש שפרו ורבו בימיה – כרמז שהיא קשורה לריבוי ישראל, ופועה שהתנבאה וגילתה שעתיד להיוולד משה המושיע, שזהו יחד כרמז שיש בהם גילוי ריבוי ישראל ולכן קשר לגאולה]. אולי מי שאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים זהו רבי עוירא, ששמו בגימטריה זהו 'רז-פ', שזהו סוד (רז) הגאולה, שמשה בגיל שמונים (פ) גאל את ישראל ממצרים, שזה היה בזכות נשים צדקניות; שהזכות של ישראל להיגאל והזכות להופעת משה לגאלם (שזהו פ' - שמשה היה בן 80 שזהו גילוי של משה, שמרמז שאף הוא מכח זכות זו), נובע מנשים צדקניות. נראה שגם בשמואל ששקול כמשה ואהרן – "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו קראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט,ו), שהוא זה שהמליך את שאול ודוד, שהם מלכי ישראל, כך שבהם מתגלה כלל ישראל (שתחת מלכותם כלל ישראל יחד) גם בו מתגלה ניצוץ כח הגאולה, שלכן הוא זה שהמליך את דוד שממנו הגאולה העתידית, ולכן הוא שקול כמשה ואהרן שהוציאו את ישראל ממצרים בגאולה הראשונה, שהוא היסוד לגאולה האחרונה (בכך שהמליך את דוד) שהיא ההמשך והשלמה של הגאולה הראשונה (ממצרים). גם הוא בא לעולם בזכות נשים צדקניות, בזכות חנה אמו שהתפללה ונדרה נזירות ולתתו לבית ה' כדי להביאו לעולם, שרצתה להוליד כדי להרבות את צבאות ה', ובה מתגלה גילוי של רבים בישראל (בשל כך), שהיא זו שקראה ראשונה בעולם את שם ה' "צבאו'ת" שזה גילוי של בני אדם רבים: '"ותדר נדר ותאמר ה' צבאו'ת", אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאו'ת עד שבאתה חנה וקראתו צבאו'ת. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?' וכו' (ברכות לא,ב). עוד מובא בהמשך: '"אם ראה תראה". א"ר אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר (במדבר ה, כח) "ונקתה ונזרעה זרע"' (שם), שזה כעין הקשר לנשים צדקניות במצרים, שהיו משמשות עם בעליהן ע"י המראות, ומהן נעשה הכיור: 'אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: "בכל עבודה בשדה" (שמו' א יד). משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין: יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים: ששה בכרס אחד. ויש אומרים: שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים: ששים ריבוא. מי שאומר שנים, דורש "פרו וישרצו" (שם שם ז). מי שאומר ששה, "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שם), הרי ששה. מי שאומר שנים עשר, "פרו" שנים, "וישרצו" שנים כו', הרי שנים עשר. מי שאומר ששים ריבוא, שכתיב בדגים "ישרצו המים" (בראש' א כ), וכאן כתוב "וישרצו". וכל המניין האלו, מן המראות. וכתיב בהן: "ותמלא הארץ אותם" (שמו' א ז). "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שם שם יב). בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות, שנאמר: "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שם יב מא), ואומר: "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" (שמ' לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה' (תנחומא "פקודי" סימן ט). ומהכיור היו משקים את הסוטות, ממילא חנה אמרה שתבוא להתחבר לגילוי צבאות ה' שמתגלה במעשה הנשים צדקניות ע"י דין סוטה, ואז ה' יתן לה בן מכח זה כגילוי לריבוי ישראל, שכך גם ממנה יהיה בן כחלק מריבוי ישראל (צבאות ה'), ובכיור מתגלה צבאות ה' (כמו שאומר המדרש), ולכן גם היא מגלה בדבריה את שם ה' צבאו'ת. וכך בזכות רצונה הגדול לבן כחלק מריבוי ישראל (עם כל המעשים והדברים שאמרה) מתקשרת לגילוי זכות נשים צדקניות בגאולת מצרים, וכך היא מתגלה כהמשכם, שממנה יוצא שמואל שמעמיד את השורש לגאולה, שזהו המלכת דוד. כך יוצא שמשה ואהרן בכהניו כעין רמז (ע"ד הדרש) שהם גילו את ישראל ככהני ה', שביציאת מצרים התגלה עם ה', שאנו כהני ה': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וגו' (שמות יט,ו), ומשמואל נעשה המלכת המלוכה שכך (כשיש מלכות ישראל) אנו קוראים בשם ה' בצורה השלמה ביותר (ובפרט כך יתגלה בעתיד בביאת הגאולה ע"י משיח מבית דוד), וזה נרמז ב"ושמואל בקראי שמו", שאנו המגלים את שם ה' בעולם, קוראים את שם ה' בעולם; ושלושתם קשורים בגילוי מצד זכות אימהותיהם לגאולה, בזכות ריבוי ישראל. ואף דוד שממנו הבאת הגאולה בזכות ריבוי ישראל מאימהותיו, כמו שמובאת הדעה שהמיילדות אלו יוכבד ומרים, וממרים יצא דוד (שזהו "ויעש להם בתים" שממרים בית מלכות). צבאות ה' – בנ"י, הם היסוד לתיקון העולם, לגילוי שם ה' בעולם, לכן הכיור שקשור לריבוי ישראל והזכות לגאולה (ע"י המראות של אותן נשים צדקניות), בו מתקדשים בכניסה לעבודת המקדש, כרמז שבנ"י מטהרים ומקדשים את העולם לעשותו בית לה' (כעין המקדש שהוא בית ה'), שכולם יאמינו ויעבדו את ה' (כמו עבודת ה' במקדש), שכך יתגלה לעתיד לבא בגאולה (וזה קשור לנשים צדקניות שמביאות את הזכות לגאולה). לכן יתגלה בעתיד: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו,כה), (בנוסף לפשט שזה לטהרה, גם) כעין גילוי שכנגד מי הטהרה של הכיור (שקשור לגאולה וטהרה). אולי לכן: 'ת"ר: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמ' (מלכים א א, לג) "ויאמר המלך (אל בניהו)" וגו', "והורדתם אותו על גיחון" (וגו') ומשח אותו שם"' (הוריות ה,ב). שמעבר לרמז להמשכיות מלכותם יש בזה גם רמז שמלכותם מביאה טהרה לעולם, ולכן ראוי שתמשך מלכותם, לכן הומלך שם שלמה שהוא המשכו של דוד, כרמז להמשכיות מדוד עד משיח בן דוד, בגיחון שהוא ליד ירושלים ('גיחון - מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו גיחון הגדול היוצא מעדן' [רש"י]), שזה כרמז לגיחון היוצא מגן עדן, שכך הוא ממשיך בעולם קשר לעולם מתוקן כעין קשר לגן עדן, וזה מכח מלכותו – מלכות בית דוד שמולכים מירושלים, ולכן זהו מעין שהוא מטהר והוא סמוך לירושלים. (אולי מוכתר למלוכה בגיחון, שזהו התחלתו במלוכה, כעין תינוק שנולד שזה נרמז בתשעה חודשי לידה, וכך בשם "גיחון" [בכתיב מלא, שלא כמובא בפס' כאן, אלא כמובא בדה"י ב לב,ל] שזה בגימטריה 77 ועוד 9 [כחודשי לידה] יוצא 86 כשם 'אלקים', שמקדשים את העולם שנברא בבריאה, ששם מופיע שם אלקים שברא. [וכן שהעולם יתוקן ואז יעמדו (יתקיימו) בעולם גם במידת הדין, כמו שיהיה לעתיד לבא, שזהו גילוי שם אלקים – מידת הדין]. גם נראה ש"גחון" [בפס' בכתיב חסר, שיכול להיקרא כאילו האות ג' בקמץ] מרמז כנגד העונש לנחש: "על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" [בראשית ג,יד], שמלכות ישראל מתקנת את העולם מהחטא הקדמון, ולכן רמז באותיות גחון, והוא מעין עם מים שזה שונה מהעפר של הנחש). בגמ' נאמר על הנשים הצדקניות שהיו יולדות בשדה תחת התפוח, אולי רמזו לשדה תפוחים, שזהו רמז לגן עדן (ראה רש"י; בראשית כז,כז, שיצחק הריח ריח גן עדן וזהו גם שהריח ריח שדה תפוחים [וכן בזוהר מופיע במפורש: '"ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין' [זוהר ח"ג פד,א]), כרמז שילדו בהקשר לגילוי קידוש העולם, ולכן ה' שלח משמים להיטיב אותם (לנקותם וכדו') כמו מיילדת משמים, כגילוי שהם מגלים גילוי שמים בעולם (כן כרמז למיילדות שקשורות לנשים צדקניות כמו שאמרו קודם). ןה' מאכילם שמן ודבש כעין המתגלה במן (יומא עה,ב) [והם שני עגולים כעין שני דדי אישה, וכן עגולים כמו המן ('ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה'. רש"י; שמות טז,לא)], בו התקדשו להתחבר ללימוד תורה (מכילתא; שמות טז,ד), שכך בהם מתגלה חיבור לקדושה (ומתגלה שהתורה קשורה לישראל במהותנו, שלכן כך נולד עם ישראל). והמצרים באו להזיק לישראל, והביאו שוורים כדי לחרוש ולפגוע בישראל, כעין רמז לערב רב שיצאו עם צבאות ישראל ממצרים והחטיאו בעגל את ישראל ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]) כדי להזיקנו (ואף הרגו בשל כך את חור), עד כדי כך שה' רצה להשמיד את ישראל בשל כך; אולם הם לא הצליחו, שמשה עמד והתפלל לה' עד שה' סלח. אמנם נפגם מעמדנו הגדול שהיה לנו במתן תורה שהיה כעין הגאולה (שלא יהיה שיעבוד או שפסקה המיתה [ע"ז ה,א]), ולכן יש לתקנו, שזה נעשה במשך הדורות עד הגאולה השלמה שלעתיד לבא, שזהו שיצאו כצמח השדה, שצומח ועולה, שכך העולם ניתקן לאט לאט (כצמח הצומח) ע"י תו"מ, עד שיתגלה התיקון השלם לעתיד לבא במשיח בן דוד, שהוא נקרא "צמח" ונאמר בו גילוי צמיחה: "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו לג,טו). והם חזרו לבתיהם, כהוכחה שהם מבנ"י, וכך מתרבים צבאות ישראל. לכן כשה' נגלה על הים הם 'הכירוהו תחילה' שאמרו "זה א'לי", כגילוי שהם קשורים לגילוי שם ה' בעולם (שמגלים את שם ה' בעולם – שאמרו בקול "זה א'לי", שכך העולם שמע והתגלה לו שזהו גילוי ה' – "זה א'לי"), ובפרט זה מתגלה בזמן נקמה באויבי ישראל (שאז זהו כעין צבא היוצא למלחמה, שנקרא במיוחד צבאות ה') כמו בהטבעת מצרים בים, וכך גם יהיה לעתיד: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא). אולי מרמזים על כך בליל הסדר (בעומק) שיושבים כבני חורין כגילוי לגאולה, ואז מספרים את סיפור יציאת מצרים לגלות את גילוי שם ה' בעולם, וזה בסיפור לבנים – לצבאות ה' הרבים, ומטבילים פעמיים ירק (בכרפס ובמרור), כרמז לצמח (ירק) ומים כגילוי לגאולה, שהראשונה היא הבסיס לאחרונה (ולכן זהו בכרפס שמבטא 'ס [ריבוא] פרך', שזהו בגלות מצרים ששעבדו 60 ריבוא ישראל, ומרור שזה היה במצרים אבל גם בשאר הגלויות במשך הדורות אנו כעין במרור תחת יד הגויים, ומשניהם אנו נגאלים שזהו ירק בטבילה [אמנם במרור זה לא מים, אבל זה עקרון של טבילה]). ובטבילה 'שתי פעמים' גורמים לילדים לשאול 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', שזהו להאיר בהם את הסקרנות כדי לחברם לגילוי הגאולה המתגלה בלילה זה, לחבר את צבאות ה' (בנ"י) לגאולה.