"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ז,כו-כז). 'ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה - והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד - ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה - להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשוה - אמר יתברך "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" וגומר - כמו שאמר בנותן מזרעו למולך "ונתתי את פני בנפש ההיא" וגומר. ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד עבודה זרה ואכילת דם - שאכילתו היתה מביאה למין ממיני עבודה זרה והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו "והזית על אהרן ועל בגדיו" וגומר "וקדש הוא ובגדיו". וצותה להזותו על המזבח ושמה העבודה כולה - לשפכו שם לא לאספו - ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"; ושם ישפך - כמו שאמר "ואת כל הדם ישפוך" ואמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך". וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן - אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר "לא תאכלו על הדם". וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם ציוה יתברך שלא יאכל בשר תאוה במדבר כלל אבל יהיה הכל שלמים; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו - ואמר "למען אשר יביאו בני ישראל" וגומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וגומר. אבל נשאר ענין החיה והעוף מפני שלא יבוא קרבן מחיה כלל ולא יקרב עוף שלמים; וציוה יתברך אחר זה שכל חיה ועוף שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר - עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה להפר האחוה בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם. ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה - תמצא זה כתוב ב"שירת האזינו" "יזבחו לשדים לא אלוה אלוקים לא ידעום" וגומר, וכבר בארו החכמים ענין אמרו לא אלוקי - אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות - לשון "ספרי" "לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם" - ובבואה הוא שם הצל' (מורה נבוכים ג,מו). הרמב"ן אומר על כך: 'ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו", (ויקרא יז יא) "כי נפש הבשר בדם הוא", והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר"' (רמב"ן; ויקרא יז,יא). בפשטות הרמב"ם לא בא לומר אחרת מפשט התורה, אלא בא להוסיף עוד עניין מרכזי שיש בדם שהתורה רמזה אליו, (כמו שמסביר) שלכן התורה אמרה את עניין הדם בהקשר לקורבנות (בויקרא יז, מתחיל בקרבנות וממשיך שלא יקריבו לשעירים, וממשיך באיסור אכילת דם) [עד שלכן היה צריך לרבות "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" – 'מושב דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי? איצטריך סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי, בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא; קמ"ל' (קידושין לז,ב)], כדי לרמז על עניין נוסף שיש באיסור אכילת דם, שזהו ההרחקה מההקרבה לשעירים, שזה כולל הקרבה לה' במקום לשעירים, כמו שמסביר הרמב"ם בדבריו. בנוסף למובן בפס', גם חז"ל הדגישו זאת, שאומרים על ההקרבה באוה"מ במקום לשעירים, שזה כיון שהיו נמשכים אחריהם: 'רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור). כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים, דכתיב (ויקרא יז, ז): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לַשְּׂעִירִם", ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר (דברים לב, יז): "ויזבחו לשדים", ואין שדים אלו אלא שעירים, שנא' (ישעיה יג, כא): "ושעירים ירקדו שם", והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם; אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד, והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים, הה"ד "איש איש מבית ישראל" וגו'' (ויק"ר כב,ח). הרי שעניין ההקרבה במשכן זה להרחיק מעבודת השעירים, וממילא מובן שזה קשור גם להמשך (לאיסור אכילת דם), שאיסור אכילת דם קשור בהקרבה לה' ("ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" [ויקרא יז,י-יא]), כך שיוצא שאיסור אכילת דם קשור להקרבתו שזה קשור להרחקה מעבודת השעירים, ממילא יוצא כמו שהסביר הרמב"ם. ז"א שבתורה מובאים כמה סיבות, מצד שהדם הוא הנפש ומצד הרחקה מהקשר לשעירים, והרמב"ם הביא הסבר אחד בהקשר למה שהסביר במורה נבוכים, וכן שזה ע"פ שיטתו הכללית שכל התורה נגד ע"ז. אולי אפשר אפילו שבזה מתברר שמה שנאמר הטעם שלא לאכול דם כי הוא הנפש הכוונה שלכן זה מתקשר להקרבה, שראוי להקריב את דם הנפש, ולכן בזה הצטוו להקרבה כדי להרחיק מעבודת השעירים שהיו עושים כדוגמתה (שראוי להקריב לה' בשל היותו נפש, ולכן בזה ראוי שיצטוו להתרחק מעבודת הדם לשעירים), ולכן גם כאגב כך גם הצטוו שלא לאכול דם בכלל כחלק מהמלחמה בעבודת השעירים, ע"י שה' קידש את הדם להיות בשביל עבודת הקורבנות בשל היותו דם הנפש. אולי אפשר שהיו אוכלים את הדם כדי להתחבר לשדים כיון שהשדים הם רוח בלי גוף: 'אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא: בִּנְפָשׁוֹת אוֹמֵר אַרְבַּע, כְּשֶׁנִּבְרְאוּ הוּא אוֹמֵר: חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, אֶתְמְהָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ הַשֵּׁדִים, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נִשְׁמָתָם וּבָא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ הַשַּׁבָּת וְלֹא בְרָאָן, לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַשֵּׁדִים, שֶׁאִם יִהְיֶה בְּיַד אָדָם חֵפֶץ טוֹב אוֹ מַרְגָּלִית עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אוֹמְרִים לוֹ: הַשְּׁלֵךְ מִמְךָ, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הָיָה עָסוּק בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבָרָא אֶת נִשְׁמָתָן בָּא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ שַׁבָּת וְלֹא בְרָאָן' (ב"ר ז,ה). לכן בהמתת הגוף ושימוש בדם שבו הנפש היה בזה דימוי לשדים שהם רוח בלא גוף, וכך כעין השדים היו מתחברים אליהם, שבאים לאכילת הדם בשל היותו דימוי להם ולכן בזה קיומם. וזהו שאומרת התורה שהנפש בדם, שזהו העניין של אכילת השדים ושל עניין אכילתם ע"י האדם כדי להתחבר לשדים (שבאכילת הדם כרוח בלא גוף כעין מתדמים לגילוי השדים, וכך מתחברים אליהם), ולכן ה' אסר על אכילת הדם כדי להתרחק מעבודת השדים (בהיות הנפש בדם). אולי האדם ראה בדם שבו הנפש יכולת חיבור לשדים, כיון שהנפש היא הרוח של החיה, וכך כשהשד מתחבר לאדם הוא פועל בו כרוח באדם שמשפיעה על האדם ('"יזבחו לשדים" - אלו הם שעובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות, ודברים שהם צורך העולם והנייה לעולם בהם - לא היתה קנאה כפולה; אלא הם עובדים לדבר שאין מטיבים להם, אלא מריעים להם! לשדים. - מה דרכו של שד? נכנס לאדם וכופה אותו' [ספרי; דברים לב,יז]), לכן ראו בדם שהיא הנפש באדם ובחי גילוי כעין השד שהוא רוח שיכול להיכנס באדם, ולכן ראו בדם מאכל השדים (כעין כח לקיומם, בהיותו גילוי כמותם), וכן גם שבזה יגרום להכניס את הרוח של השד בהם על גבי הדם שהוא הבסיס של רוח בחי (וכך יגלה לו בחלומות את העתידות), ולכן זהו שה' ציווה שלא לאכול דם כי הוא הנפש בחי. אולי גם יש בשדים דמיון לאדם: 'ת"ר: ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם. שלשה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין ס"ד? אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת. ושלשה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם' (חגיגה טז,א). לכן מתדמים אליהם בעניין של חיות (מיתה ופו"ר) ואכילה, שזהו באכילת הדם שבה נפש החיות, שכך בחיבור לשדים הם ישמעו מה ששמעו השדים מאחורי הפרגוד. לכן נאמר בתורה שהדם הוא הנפש ולכן לא לאכול דם, כי בהיותו הנפש משתמשים בו לחיבור לשדים באכילתו. (בפרשנים נאמרו כמה טעמים לסיבת איסור אכילת דם, ראה ב'הקדושה והטהרה', 'איסור אכילת דם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א).