"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה,כג). 'תניא, אמר ר' אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין. ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנא' (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא'ל שד'י ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו, כ) "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג) "והצל לא הצלת את עמך"? (שמות ו, א) "עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה", במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים' (סנהדרין קיא,א). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('תורת המקרא', "וארא") את ההבדל בין שמות ה' שבגילוי לאבות ובגילוי למשה וממילא ההבדל בין תפיסת משה לאבות, ושלכן גם ה' לא הביא מיד את הגאולה אלא בתחילה התגלה כבתהליך טבעי, שזה משום שא"י נתנה לנו מהאבות, ואצלם היתה התגלות ה' דרך הטבע, וכך זה בא"י, ויציאת מצרים היתה לבא לא"י, ולכן זה התגלה בגילוי טבעי בתחילה; לעומת משה שהיה בגילוי של שם הויה על טבעי ולכן רצה שהכל ייעשה מיד בלא עיכובים (ראה שם בהרחבה). לפי זה מובן מדע עונשו היה שלא יראה במלחמת 31 המלכים, כיון שזה כיבוש א"י, ואילו הוא (בחטאו) גילה בדבריו שאינו בגילוי של דרך הטבע, ולכן עונשו מתגלה כנגד חטאו, ולכן שלא יכנס לארץ. אולי גם יש רמז ש-31 (המלכים) בגימטריה זהו א'ל, שזהו כרמז לשם א'ל שד'י שהיה בגילוי האבות (ושד'י כרמז לא"י שהיא מקום קודש, כעין רמז ל"שדה" שרומז לגן עדן [ב"ר סה,כב], וזהו כרמז בשם שדי – שדה שלי, השדה המיוחד של ה' שזהו גן עדן [שהכל של ה', אבל בגן עדן אין תפיסת יד אדם כלל אלא ברור שהוא רק של ה']). יציאת מצרים קשורה לאבות (שמעשה אבות סימן לבנים, שכל הנעשה בבנים שורשו באבות), שבתחילה ה' זכר את האבות ואז הביא את הגאולה, כמו שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב,כג-כה); לכן מובן שיש גילוי בתחילה כנגד גילוי האבות (בדרך הטבע). וכמו שהאבות שמרו על התורה בא"י (שבחו"ל שמרו רק על שבע מצוות בן נח), אז כך גם מתגלה בבנ"י, שמקבלים תורה ונכנסים לא"י לקיימה (וכמו שנאמר לאברהם בציווי הראשון מה' ללכת לא"י, כך גם תחילת ישראל מתגלה ביציאה מחו"ל והליכה לא"י. נראה שנאמר בגמ' על הגילוי שבאבות, וקודם נאמר על מה שהראה הזקן לראב"י שפגעו בבנ"י בשלושה דברים, כרמז שיש קשר ביניהם, שה' זכר את האבות והביא את הגאולה, שזה בעקבות שפגעו בישראל, שהטומאה פגעה בישראל כנגד מעלת האבות (שהטומאה באה לפגוע בקדושה); לכן כנגד יצחק שהתגלה במים זהו שהטביעו במים. כנגד אברהם שבא לקבור את שרה שמתה בעקבות העקידה ('"לספוד לשרה ולבכתה" - ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה' [רש"י; בראשית כג,ב]) זהו הרגו בחרב כעין שאברהם בא לשחוט את יצחק בעקידה. כנגד יעקב שהתגלה כשרצה לנטוע אוהלו, שזהו ביתו, זהו שמעכו בבניין. נראה שהאבות הם ראשי ישראל, ולכן כעין כנגדם התגלה במנהיגים של יציאת מצרים (שמנהיג הוא הראש; וכן יציאת מצרים היא תחילת גילוי עם ישראל, ולכן הם מנהיגים שמתגלים כעין מול כלל הדורות, ולכן כעין דומה לאבות). כנגד אברהם שקנה את מערת המכפלה שהיא פתח גן עדן (זוהר ח"א נז,א) שזהו חיבור לשמים, זהו גילוי משה, שבזכותו ירד מן מהשמים ('ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה' וכו' [תענית ט,א]). כנגד יצחק שרבו על הבארות, זהו גילוי מרים שבזכותה הבאר. כנגד יעקב שמתגלה בכך שרצה לנטוע את אוהלו, זהו אהרן שבזכותו העננים, שהם הסוכות במדבר ('דתניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' [סוכה יא,ב]. ואף לר"ע העננים היו משפיעים עליהם הגנה ושמירה מפגעים כעין בית [אלא שלשיטתו לא על זה נאמר הזכרון לסוכות]). עוד נראה שביציאת מצרים הצד הפיזי התגלה בשלושת הלשונות הראשונים, והצד הרוחני (מתן תורה) התגלה בלשון הרביעית, שע"י השחרור הפיזי יכולים להגיע לשחרור רוחני ולגילוי קדושה, כיון שהקדושה קשורה בנו במהותנו, וזה ירושתנו מהאבות. לכן נראה ששלושת הלשונות של היציאה הפיזית ממצרים היא כרמז לאבות (שבזכותם יצאנו, וממילא אח"כ מתגלה בנו הקדושה כהמשכם): הלשון "והוצאתי" היא כנגד הפסקת השעבוד הקשה עם תחילת המכות (ראה במלבי"ם; שמות ו,ו) שזהו כנגד יעקב שרצה לנטוע את אוהלו, שזהו לשבת בארץ כסיום החזרה לארץ מגלותו ועבודתו אצל לבן, שעבד אצלו קשה ביותר, וכן זה לאחר סיום רדיפתו ע"י עשו שהיה בזה סכנת חיים קשה, שזהו כהפסקת השעבוד הקשה שהיו המצרים משעבדים קשות וממיתים בעקבות כך את ישראל. הלשון "והצלתי" היא כנגד מכת בכורות והיציאה מתחת יד מצרים, כנגד אברהם שבא לקבור את שרה שמתה, כעין רמז שבכורות מצרים מתו במכת בכורות (והלכו מרחק רב בדרך עד העקידה וחזרה, שהיה מרחק רב ממקומם עד העקידה, וזהו כעין יציאתם ממצרים לדרך רחוקה לקבלת התורה וכניסה לארץ). הלשון "וגאלתי" היא כנגד קריעת ים סוף, שזה מתגלה כנגד יצחק שהריב היה בהקשר למים, שכך מצרים באו לריב עם ישראל ונענשו במים (וכן מיתת מצרים בים סוף זהו עונש על שזרקו למים את הנולדים בישראל). בפסח יש שלושה מאכלים שיש חשיבות לאמרם ולהסבירם, ומי שלא אמרם והסבירם לא יצא ידי חובה כראוי: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור' וכו' (משנה; פסחים י,ה). כיון שיש בהם חשיבות גדולה לעניין חג פסח, נראה שבשל חשיבותם זה מתגלה גם כנגד האבות שהם יסוד חשוב בפסח (שהם גילוי ראשית ישראל שזהו כמו שפסח זהו ראשית גילוי ישראל): 'פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים' – קורבן פסח הוא כנגד שה' פסח על בתינו, שאותנו הציל, כשהרג את בכורי מצרים; שזה כנגד אברהם שמתגלה בקבורת שרה שמתה בעקבות העקידה, שזהו גילוי של הצלה לאחד (יצחק) ומיתה לאחר (שרה), ובגילוי של קורבן כמו העקידה שיצחק עלה למזבח כקורבן. 'מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים' – שביצחק מתגלה שלא ירד לחו"ל, כעין כמו שישראל נגאלו לבא לארץ; ומצרים זירזו אותם לצאת, כעין שביצחק רבו על הבארות כיון שמים זה דבר חשוב ודחוף שלא יכולים להתקיים בלעדיו, ולכן יש זריזות למצוא מים, והרועים לא נתנו להם להשתמש שזה אומר שהם גרשו אותם מלהשתמש בבארות שטענו שהם שלהם (שזה שטחם), כעין כמו שמצרים גרשו את ישראל מארצם; ועוד מתגלה ביצחק הקשר למים, שזהו כמו המצה שברגע שמסיפים מים ועובר זמן היא נעשית לחמץ. 'מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' – מרור מרמז על קושי השעבוד ששעבדו מצרים את ישראל, שזהו כנגד יעקב שלבן שיעבדו מאוד ("הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" [בראשית לא,מ]), עד שברח ממנו, ובא לארץ ורצה לנטוע אוהלו ולשבת כמנוחה מכל הנעשה קודם, ולא ניתן לו עד שקנה. גם נראה שלדורות יש גילוי בחגים שבהם יש מצוות עליה לרגל, ללכת אחר ה', כמו שיצאנו ממצרים ללכת אחר ה'; יש שלושה חגים שמגלים כנגד הנעשה ביציאת מצרים, ביציאה משעבוד מצרים (פסח), בקבלת התורה (שבועות) ובזמן המדבר (סוכות), וזה מתגלה כנגד שלושת האבות שקשורים ליציאת מצרים: פסח כנגד יעקב שירד עם בניו למצרים, שמשם יצאו בפסח. וכן יעקב עצמו ברח לגלות, ללבן, מפני עשו שרצה להורגו, שזהו גילוי של יציאה ממקום בו היה גר, כמו שישראל יצאו ממצרים שהיו גרים שם; וברח בעקבות שקיבל את הברכות, והם נתנו לו בפסח (רש"י; בראשית כז,ט). ובפסח נידונים על התבואה ('בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן ... ובחג נידונין על המים' [משנה; ר"ה א,ב]), ובברכת יצחק ניתן ליעקב ברכת התבואה: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש" (בראשית כז,כח) (אמנם ניתן לו גם תירוש שזה מפירות, ענבים, אלא שעיקר צרכי האדם זה באכילת הלחם שזהו מדגן, כך שהוא היותר חשוב, ולכן מובא הראשון לפני תירוש, ולכן מתגלה כנגדו). שבועות כנגד אברהם, שבו נידונים על פירות האילן, שזה מתגלה באברהם שהיה עמוד החסד, ונאמר שנטע פרדס (בשביל עשיית חסד): '(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע", אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים' (סוטה י,א); ודרך זה פעל לקרב לתורה: '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם. אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם?! משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (שם, א-ב). שזהו שבועות חג מתן תורה. וכן שרה מתה בעקבות העקידה, שאברהם הלך לקיים את מצוות ה', שזהו גילוי שבועות חג התורה (והעקידה היתה במקום המקדש, והמקדש הוא המשכו של המשכן שהוא המשכו של מתן תורה בסיני, שהשכינה עברה מסיני למשכן). סוכות כנגד יצחק, שבסוכות נידונים על המים, והגילוי ביצחק (שלא הרהר אחר ה') היה בהקשר למים; ובסוכות יש קשר לא"י (ראה ב'לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. וראה ב'תורת השבת והמועד', 'חג הסוכות בימי עזרא ונחמיה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שזהו גילויו של יצחק שמחובר במיוחד לא"י (ב"ר סד,ג [ובפרט שנאמר לו: 'ד"א: "שכון בארץ", שכן את השכינה בארץ' (שם), שזה מתגלה במיוחד בסוכות שיושבים תחת צל השכינה בעולם]).