פרשת ויקרא – מפירוש "שפתי כהן" לתורה

ויקרא א,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם: מה משמעות אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה? ש"כ: "כשרוצין להקריב הקרבן – קודם כל דבר, יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו , זהו 'מכם יהיה הקרבן' ... ואם אין מקריב גופו ונפשו עם הקרבן – זה אינו לַיהוָה".

ועוד על פסוק זה, על משמעות יקריב, בהמה, בקר וצאן: ש"כ: 'כי יקריב' – רצה לומר שרוצה להתקרב אל ה' ולחזור בתשובה. 'מן הבהמה' – צריך לעשות עצמו כבהמה ... ויטה שכמו לסבול עול התורה ועול המצוות כבהמה, ויהיה זה בשני זמנים – 'או מן הבקר' – רצה לומר בבוקר בבוקר, בעודו בבחרותו ... 'ומן הצאן' – רצה לומר קודם שיבואו ימי הזקנה אף על פי שלא עשה תשובה בבוקר בעוד שהוא בחור [צא"ן גימטריה אותיות צד"י, אל"ף, נו"ן: קודם בא הזקנה]".

ב,יג: וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח: מדוע יש לשים מלח על השולחן? ש"כ: לעורר האדם על עשרה דברים: מלח – לחם (חילוף סדר אותיות) – להזכירו שיאמר דברי תורה ... להזכירו עם מזון הגוף יביאו מזון הנפש ... להזכיר לאדם שה' אינו מקפח שכר כל ברייה ... לעורר האדם שלא נברא אלא לשבח לה' ... לזכור גם שה' נותן שכר למהלכים לפניו שהרי המים נעשו מלח ... ויזכור לעשות צדקה על שולחנו ... שה' מוחל וסולח ...".

ד,יג-כב: וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל ... אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא:  מדוע הסמיכו חטא הנשיא לחטא הקהל? ש"כ: "כשחטאו הקהל ואין הנשיא מוחה בהם – החטא תלוי בו כאילו הוא חטא".

מבחר גימטריאות וראשי תיבות: ויקרא = טוב ברחמים; תמים – תנו כבוד (עם שתי המילים) = שלם בלא מום; מרחשת – מעלה מהקרבנות = זה העוסק בתורה בכל כוחו.

לקט מביאור הרב אביגדור נבנצל לפרשת ויקרא

ויקרא ד,כב: ... אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא: מדוע על כהן המשיח (כהן גדול) נאמר 'אם': אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם (ד,ג), ובנשיא נאמר 'אשר", שזה לפי רש"י גם לשון 'אשרי' – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו? הרב נבנצל: "הכהן הגדול עיסוקו בעבודת ה', ולכן זה מובן לכל שהוא ישים לבו לשגגותיו, אבל נשיא, שעוסק בצרכי ציבור, ועדיין שם לב לשגגותיו, על זה 'אשרי העם שככה לו'. לומדים מזה את האחריות הגדולה המוטלת על מי שעוסק בעבודת ה' ... עוד לומדים מזה את המעלה הגדולה שיש לכל מי שעוסק בצרכי ציבור ועדיין שם לבו לשגגותיו ... זהו שבחו הגדול".