'מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה … והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת (והוא הדין צלויה וכן נוהגין בעירנו)' (שו"ע או"ח תעג,ד). 'ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר: בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש, שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח' (מ"ב ס"ק כג). 'נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבילות. ונראה לי הטעם: משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח; ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח' (רמ”א; שו”ע או”ח תעו,ב). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמביא בנוסף (ב'הגדה של פסח – לזמן הזה' עמ' 25-26) שהזרוע מרמזת על הזרוע הנטויה שה' הצילנו בגאולת מצרים, וזה גם מרמז על שה' מצילנו בכל הדורות (אחרת מזמן הינו מושמדים). ומה שנהגו בביצה, יש בזה רמז בכך שהדבר הייחודי שלה זה שכמה שמבשלים אותה יותר ככה היא מתקשה יותר, שזה רמז על ישראל שכמה שמענים אותנו אנו מתחזקים (“וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" [שמות א,יב]); ובנוסף בביצה אין חיים רק אחרי דגירה מתגלה אפרוח חי, שזהו כרמז לגאולה שמתחיל בגשמי ואח"כ מתגלה הצד הרוחני, שכך היה במצרים וכך גם בתהליך הגאולה האחרונה שבה אנו זוכים לחיות. אולי אפשר שהזרוע מרמזת על הגנת ישראל, לכן במקביל אליו, כהשלמה של פסח וחגיגה שנאכלים יחד, מביאים ביצה שמרמזת על המקדש (שחסר לנו מקדש ולכן אנו כאבלים) כרמז שההגנה עלינו באה מכח השכינה, ועם השכינה גם נגאל כמו במצרים ('תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מג, יד) "למענכם שלחתי בבלה". ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך", והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות' [מגילה כט,א. במכילתא (שמות יב,מ) מובא גם: 'גלו לאדום שכינה עמהן, שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיה סג)]), לכן מרמזים על המקדש ששם שיא השראת השכינה, ועניינו של המקדש הוא השראת השכינה תמיד (גם כשיש בנו גילוי חטא) שכך בדומה הגנת ה' היא מגילוי השכינה; ואף נראה שגודל ההגנה מתגלה כגודל השראת השכינה. המ"ב מביא שלוקחים ביצה שמרמזת בשמה (ביעא) שאנו מבקשים מה' שיגאלנו, נראה שזה מחובר לזרוע, שאת הפסח והחגיגה היו אוכלים יחד, כרמז שבשביל גאולתנו לא מספיק לבקש מה' שיגאלנו אלא יש לעשות מעשים בידים, שרק כך מביאים את הגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). לכן לוקחים ביצה וזרוע, לומר שאת הבקשה לגאולה צריך להביא יחד עם מעשים בזרוע – מעשים חזקים לבניית הארץ; שלא יראה כאילו מספיק לבקש ליגאל, ולא צריך לעשות דבר כעין ביצה שהיא דוממת, לכן זה בא יחד עם זרוע. (אולי לכן מטבילים את הביצה במי מלח, כרמז שהבאת הגאולה באה עם קשיים, שלא מגיעה בקלות ומתיקות, אלא בקשיים כעין מלוח). אולי גם רמז בביצה שהיא מתקשה בחימום, כרמז שההתחזקות שלנו לגאולה נעשתה ע"י השפעה מבחוץ (כעין חום מבחוץ שמבשל את הביצה), שהגוים ילחצו אותנו וכך ירצו את הגאולה – חזרתנו לא"י, כמו שקרה בראשית הציונות [ועד היום יש יותר עולים כשיש צרות במקומם בחו”ל]). שזהו שחזרו מהשפעה מבחוץ, ולכן כעין ביצה קשה שהיא נטולת חיים, שכך באו לארץ נטולי חיים רוחניים אלא רק כדי להציל את גופם הגשמי, אולם זה בא יחד עם הזרוע שבאה מהחי, כרמז שבהמשך יתגלה החיות האלקית – הצד הרוחני (ואף בו עצמו בצד הגשמי יש צד רוחני, שזהו חזרה בתשובה לא”י). אולי ביצה רומזת בשמה שנשמע כעין 'בי יצא', שיש בנו גילוי של יציאת מצרים, כהכרזה שאנו עצמנו נגאלנו: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"' (משנה פסחים י,ה); שזהו עניינו של ליל הסדר, זכרון יציאת מצרים. יציאתנו ממצרים זה כדי להביא את שם ה' לעולם עד שתתגלה הגאולה השלמה דרכנו, לכן גאולת מצרים היא דוגמה ובסיס לגאולה העתידית, וכמו שיצאנו ממצרים כך חל עלינו לפעול לגאולה, כרצון גדול לא"י שזהו 'ביצה' = 'בי צא ד', שיתגלה בנו (מכח זכות הפסח ומעשינו) גילוי של יציאה מהגלות חזרה לארץ, שזהו יציאה מגלותינו לאחר שגלינו ב-ד' הגלויות.