"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות כז,כ). '"ואתה תצוה" – לא הזכיר משה בזה הסדר משא״כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת חכם אפי׳ על תנאי באה ונתקיים בזה. וכתב צוואה במנורה וכן בתמיד צו את בני ישראל לפי ששניהם נוהגים בכל יום ויש בהם חסרון כיס, לפיכך צריך זרוז לכן אמר בהם לשון צוואה. תצוה בגימטריא נשים צוה, רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת' (בעל הטורים). למה דווקא בפרשת תצוה באה קללת משה ונתקיימה? בפשטות אפשר שזה בשל שהיא פרשה שסמוכה לפרשת "כי תשא" שם נאמר מעשה העגל; ולא נאמר בויקהל ששם נאמר על ביצוע בניית המשכן, ואילו כאן זה הציווי ולכן יותר מודגש חסרון שמו של משה, שה' פונה אליו לצוות ומעלים את שמו. אולי במנורה נרמז על זמנם של בתי המקדש, כמו שמביא בעל הטורים (בפס' כאן): '"כתית" – רמז ת״י ת״כ שנים יהא נוהג הדלקת המנורה', והמקדש מראה על הכפרה על העגל, בעקבות הסנגוריה שעשה משה: '"משכן העדות”. עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה ח). לכך כתיב "משכן העדות”, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא “פקודי” סימן ב). לכן כיון שזה נעשה בעקבות הסנגוריה של משה, שבה הוא אמר לה' שימחהו מספרו, אז כאן שמרמז על זמנם של קיום המקדשים (שהם היו הרבה יותר זמן מהמשכן שנאמר בתורה) התגלה דברי משה ולכן התקיים מה שאמר אז, שימחה מהתורה. ויותר מזה, בהדלקת המנורה עצמה יש רמז לשכינה בישראל: 'מתיב רב ששת: (ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). ממילא השיא שבו התגלה שהשכינה בישראל, שזה מראה שה' סלח על מעשה העגל (כמו שנאמר בתנחומא שהשכינה מראה שה' סלח) זה בנרות המנורה; לכן דווקא בהם התגלה במיוחד גילוי בקשת הסליחה של משה, ולכן נעשה מזה מחיית שמו כמו שאמר בבקשת הסליחה. גם הנרות מכוונות כלפי הנר המערבי שהוא מכוון לשכינה – לקה”ק שם הארון עם הלוחות (התורה), כרמז לחיבור כל המציאות לתורה, לכן מתגלה אז שחטאו בעגל שזה פגם במעמד מתן תורה (שהשפיע לכל המציאות), ומשה הוא שפעל כדי לסלוח להם, וממילא אז התגלה כנגד דבריו בבקשת הסליחה. אולי גם הנר מרמז לנשמת האדם (“נר ה' נשמת אדם" [משלי כ,כז]) ולתורה (“כי נר מצוה ותורה אור” [משלי ו,כג]), ולכן במנורה מרמז על חיבור בין שניהם, אלא שאז יכולה לעלות כנגדו הגילוי של הפגם בחיבור שהיה בין האדם לתורה, שזהו העגל, אלא שמול זה עומדת הסנגוריה של משה שבעקבותיה ה' סלח וכך מכוסה ולא עולה הפגם של העגל; לכן כיון שיש בזה קשר לכפרה שמשה ביקש, אז כאן מתגלה גם דבריו שאמר כקללה על עצמו. אולי לכן כאן נאמר על "נר תמיד" שרומז שהנר המערבי היה דולק תמיד בנס (ראה 'תורת המקרא', “תצוה”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), שזה מראה על מעלת הקדושה של הכה”ג, שהוא מנהיג ציבור שמשפיע קדושה בעולם, כמו שבימי שמעון הצדיק הנר המערבי לא היה כבה (יומא לט,א); ממילא לכן זה מזכיר את מעלת הקדושה של משה, שגם בימיו לא כבה הנר המערבי (בהיותו מנהיג), שלכן נאמר “ויקחו אליך” כרמז שמשה קיים ולכן הנר המערבי דלק תמיד (כמו שדרש מרן הגרש”ג זצוק”ל זיע”א). ממילא כיון שיש כאן הדגשה למעלת גילוי הקדושה של משה כמנהיג ציבור, אז זה מזכיר את בקשתו לסליחה על שחטאו בעגל, שביקש כפרה על בנ”י בהיותו מנהיגם, ולכן זה מזכיר את מה שאמר אז, שקילל עצמו שימחה שמו בתורה. אולי הנרות במנורה מרמזים על תיקון לעגל, שיש ששה נרות מסביב לנר המערבי שמכוון לקה”ק, כנגד שישראל חטאו שש שעות בחטא העגל (שהחלו לעבוד בבוקר עד שמשה הגיע בשעה השישית), שבאים במנורה לכפר על חטאם ולכן זה מכוון לנר המערבי שמכוון לתורה, כגילוי לבטל את גילוי החטא, ע"י שמתחברים לתורה בשלמות, שלא כמו שחטאו ופגמו בגילוי קבלת התורה. הנרות מחולקים שלושה בכל צד, כנגד שמשה עלה שלוש עליות לסיני בעקבות העגל (שבנוסף לעליה הראשונה, בעקבות חטא העגל עלה פעם שניה לבקשת סליחה, ופעם שלישית להוריד את התורה לישראל שבזה סיום הכפרה על העגל [ששבר את הלוחות ולכן היה צריך להביא חדשים, כחיבור מחדש לתורה, במקום מה ששבר בשל החטא]); או כרמז לשבת שיש שלושה ימים מכל צד – לפני ואחרי השבת (גיטין עז,א), שזה כרומז לחבר את כל המציאות לשבת שהיא מיוחדת ללימוד תורה: 'אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה' (תנא דבי אליהו רבא, א), וזה כמקושר לתורה שקיבלנו בסיני, שקבלת התורה היתה ביום שבת (שבת פו,ב), שזה נרמז בכיוון הנר האמצעי, המערבי, לקה"ק שם הארון עם הלוחות שקיבלנו במתן תורה. שזה בא לגלות השלמה לחיבור לתורה שקיבלנו בסיני, ככפרה על מעשה העגל שפגם בגילוי מתן תורה. או שלוש מכל צד, כנגד החודש השלישי שבו הגענו למדבר סיני (שמות יט,א) לקראת קבלת התורה, כרמז לגילוי קבלת התורה כראוי (ללא העגל שנעשה בחודש תמוז). לכן כיון שהמנורה רומזת לכפרה על העגל אז התגלה כאן דברי משה שנאמרו לכפרה. בפס' כאן נאמר שיקחו למשה, ורק בפס' הבא נאמר שזה להדלקה של אהרן ובניו, אולי כרמז שאהרן התכהן בעקבות מעשה העגל (ויק”ר י,ג), אלא שבמעשיו היה גם חטא, שהרי בפועל עשה את העגל; לכן קודם נאמר שיביאו למשה כרמז שקודם משה כיפר בבקשת הסליחה, ולאחר שנסלח אז לא מתייחסים למה שחטאו בעקבות אהרן אלא למה שפעל כדי לצדק את ישראל, שלכן התכהן. ממילא כאן רמז לכפרה של משה, ולכן כאן נרמז על קללתו שאמר בבקשת הסליחה – שלכן לא הוזכר שמו. אולי הטענה בשביל עשיית העגל היתה שמשה לא חזר ולכן לא יודעים מה קרה לו ("וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" [שמות לב,א]), שכיון שראו שלא חוזר אז רצו את העגל, לכן במנורה שמאירה בחושך וגורמת לראות יש בזה כגילוי נגד טענת הראיה שבמעשה העגל (ולכן בזה במיוחד יש דגש לבקשת המחילה של משה, שאז קילל). אולי גם כאן נאמר שיביאו “שמן זית זך כתית". '"ואתה תצוה ... זך" - בלי שמרים כמו ששנינו: מגרגרו בראש הזית וכו'. "כתית" - הזתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים. ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן והשמן השני פסול למנורה' וכו' (רש"י). שמודגש שהשמן צריך להיות נקי (בלי שמרים) ומהטיפה הראשונה; והנה התכונה של השמן היא שהוא לא מתערבב עם משקים אחרים, שכך מרמז שמי שהחטיא בעגל היו הערב רב: '"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י; שמות לב,ד), שהיו צריכים להפרד מהם כמו שהשמן נפרד משאר המשקים, שאם היו נפרדים מהם לא היו טועים אחריהם בעגל; שהיו צריכים להיות רק בנ"י במתן תורה, שזהו בלי שמרים כעין רמז לערב רב, אלא רק ישראל, שאנו מחוברים לתורה במהותנו, שלכן אנו נקראים כמו התורה "ראשית", שזה התגלה במיוחד במתן תורה שנתנה לנו, שהארץ יראה עד מתן תורה שמא ישראל לא יקבלו את התורה והיא תחרב (שבת פח,א), כיון שהעולם נברא בשביל התורה וישראל, כמו שנרמז בבריאה: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). לכן זה נרמז שלהדלקת המנורה לוקחים את הטיפה הראשונה שיוצאת מהזית, כעין רמז ל"ראשית". ממילא כיון שבהדלקת המנורה יש רמז לחיבור תורה וישראל בלי הערב רב שהחטיאו בעגל, אז זה מזכיר את משה שביקש סליחה על העגל. בפרט שנרמז על שהיו צריכים להיפרד מהערב רב, שזה כתלונה נגד משה, שה' רמז לו: '"שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו' (רש"י; שמות לב,ז); לכן נעשה בזה כקטרוג קל נגד משה, ולכן עלה מה שקילל את עצמו בשביל הכפרה מהחטא שנגרם מהערב רב. (וכן כרמז שבפס' בו ה' רומז למשה שהוא זה שלקח את הערב רב נאמר: "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" [שמות לב,ז]. "לך רד" – רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם; באותה שעה נתנדה משה מפי ב"ד של מעלה' [רש"י]. הרי שגדולתו של משה היא מכח ישראל, ממילא יוצא שהיה חייב לבקש רחמים על ישראל שה' יסלח להם, שהרי גדולתו באה מכוחם; ממילא זה מרמז על כך שמשה ביקש מה' שיסלח, ובבקשה זו הרי גם קילל עצמו על תנאי, ובעקבות כך זה נעשה. לכן זה מתגלה בהקשר לשמן זית כתית של נרות המנורה שמרמזות על ההפרדה מהערב רב שמשה קיבלם, שזה מזכיר את הפס' שבו נאמר שמשה קיבלם והם שהשחיתו בחטא, ומהפס' גם יוצא משמעות שמשה היה צריך לבקש כפרה על ישראל [שכוחו מהם], וממילא זה מזכיר את קללתו בבקשת הכפרה, ולכן בהקשר זה התגלה קיום דבריו). אולי במנורה מוזכר כפרה לעגל ע"י שכולה זהב, כעין עגל הזהב, אבל היא מקשה אחת שזה מרמז על אחדות ישראל (שהנרות מרמזים על נשמת האדם - “נר ה' נשמת אדם", וכך במקשה אחת נרמז על אחדות נשמות ישראל), שזה מרמז שאם היו באחדות בזמן העגל לא היו חוטאים בו; כיון שאהרן עשה את העגל בשל שראה את חור שנרצח והבין שכך הם יעשו גם לו ולא תהא להם כפרה על כך (סנהדרין ז,א), ממילא אם היו באחדות ולא היו הורגים את חור אז אהרן לא היה עושה את העגל. לכן המנורה מרמזת על כפרה לעגל (שעכשיו יש אחדות), ולכן זה מזכיר את דברי משה לכפרה (ובפרט שאהרן עשה את העגל כדי שתהא להם תקנה [שאם יהרגוהו לא תהיה להם תקנה איך לכפר], ולכן זה מזכיר את משה שעשה את הכפרה, ובדבריו קילל עצמו). אולי אפשר שהדלקת המנורה בלילה מזכירה שיש חושך, ולכן יכולים לראות את הכוכבים, ואז מכירים שהעגלה שולטת על העולם; שדבר זה היה הסיבה לעגל, שעשו אותו כדי לבטא חיבור למצרים שסמלה הלאומי היה עגלה, בשל שלטון העגלה על העולם (ראה 'תורת המקרא', “כי תשא”, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). לכן במנורה שמאירה את החושך (עם גילוי קדושה) יש כביטוי כפרה לעגל (ולכן זה מזכיר את דברי משה לכפרה, שבו קילל עצמו). אולי הנרות במנורה רומזים כפרה לעגל, כעין רמז שיצאו מגלות מצרים בה תפסו כמה רע יש ברוע שכך נקבע בהם הרצון לטוב, ואז קיבלו את התורה בסיני, שמשה עלה להר לארבעים יום להביא את התורה, ואז היו צריכים לקבל אותה בירידתו (אלא שחטאו בעגל ולכן נשברו הלוחות והיה משה צריך לעלות שוב עוד פעמיים), שכך רומז 'נר' – בגימטריה: 'ר"י מ', ר"י שנות גלות מצרים, ומ' הימים של משה בסיני, שכך היה צריך להעשות ולא יותר, שבכך מרמז על כפרה לעגל כעין התעלמות ממה שנעשה, בשל שכופר; ולכן זה מזכיר את משה שהוא זה שפעל לכפר, ובדבריו קילל עצמו. המנורה שמאירה גורמת שלא יפלו בהליכה בחושך, שזה רומז לכפרה לעגל, כעין רמז שהיה צריך להאיר את עיניהם שלא יפלו בעגל. על הדלקת הנרות נאמר: “להעלת נר תמיד", כעין רמז שבהדלקה כעין מכפרים על חטא העגל, שמעלים את כל העולם בחיבור לתורה שנמשלה לנר ("להעלות" את העולם, ב"נר" בתו"מ [“כי נר מצוה ותורה אור”]), כעין כמו לפני החטא שהיה חיבור לתורה עד שהיה חיבור לשכינה תמיד בכל מקום, כעין שאנו מחוברים לשמים מעל העולם הגשמי תמיד ולא רק כשיש משכן שקיים ומביא להשראת השכינה בו; שזה נרמז ב-"להעלות" – את העולם, ב"נר" בחיבור לתו"מ, שכך תחול השכינה בנו "תמיד". אולי גם "להעלת" רמז לעליתו של משה לסיני בשם כל ישראל, וכן רמז לעליית כל ישראל לדרגה כעין מלאכים במתן תורה (ע"ז ה,א), ושכך ישאר תמיד, שזהו נר (שרומז לתו"מ שקיבלנו) שישאר "תמיד” במעלתו (שישאר בחיבור לדרגתנו שבקבלת התורה, בדרגה שלפני החטא), שזהו ע"י גילוי כעין שלא חטאו בעגל (שבזה נפלו ממדרגתם ולמשה נאמר לרדת מסיני); שזה רומז שבמנורה יש גילוי של תיקון וכפרה לחטא העגל (וזה מתגלה במנורה שמאירה החוצה, שהחלונות נעשו כעין שיאירו כלפי חוץ [מנחות פו,ב], לומר שתפקידם זה להאיר את אור השכינה בכל מקום מכח המקדש; שלאחר העגל נפלו והשכינה כבר לא מתגלה בכל מקום, ולכן צריך את המקדש כדי שתחול שכינה בעולם, וזה מתגלה במיוחד במנורה שמאירה את העולם כעין מאירה באור ה' את המציאות שבעולם שיתגלה חיבור לשכינה כעין שהיה לפני שחטאו בעגל). על הנאמר שמשה יצוה להביא שמן זית אמרו חז"ל: '"מלך אסור ברהטים”. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מלך עשיתיך, מה מלך עמו עושין גזרתו, אף אתה גוזר עליהן והם עושים' (תנחומא "תצוה" סימן ו). שכאן מתגלה כח דיבורו של משה, שלכן גוזר וישראל מקיימים; לכן זה מזכיר את קללתו שכח דיבורו כ"ך גדול עד שאפילו על תנאי דבריו מתקיימים, ולכן כאן התגלה קיום דברו – קללתו. בעה"ט רומז גם על חובת הנשים בהדלקת נרות שבת; אולי אפשר שנרמז כאן על נרות שבת, כיון שהתורה ניתנה בשבת, והנשים לא חטאו בעגל ('והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל' [במדבר רבה כא,י]), לכן בהדלקת נרות שבת שלהן זה כעין גילוי של מעמד מתן תורה שהיה בשבת ובלי המעשה של חטא העגל (שהן לא חטאו), וזה נרמז כאן כעין לומר דימוי לנרות המנורה במקדש שהוא מגלה כפרה על העגל (לכן המרבה בנרות שבת זוכה לבן ת"ח: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים' [שבת כג,ב], כעין מכח גילוי חיבור לקבלת התורה במעלתה שנרמז בנרות שבת).