בס''ד                         פרשת תצווה: האם מותר לכהן ללמוד רפואה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כט, א) על הקדשת אהרון ובניו לכהונה, אשר נעשתה בין השאר באמצעות פר ושני אילים: ''וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם''. כפי שמובא בהמשך הפרשה, את הפר שרפו מחוץ למחנה, וכפי שהעיר רש''י (שם, יד), למרות שבדרך כלל חטאת החיצונית לא נשרפת, כאן הייתה הוראת שעה.

בטעם הדבר שניתנה הוראת שעה זו פירש הרמב''ן (שם), שעל אף שמעשה העגל עוד לא נעשה, גלוי היה לפני הקב''ה שכך בני ישראל יעשו, ופר חטאת זה היה ככפרה על הוראתו של אהרון לעשות את מעשה העגל. וכיוון שכך, פר החטאת היה דומה במהותו לפר כהן משיח (הבא על הוראת טעות של כהן גדול), שגם הוא נשרף מחוץ למחנה. עם זאת, ישנם הבדלים, שכו דם חטאת כהן משיח יש להזות על הפרכת, ואילו בהקדשת הכהנים הפרוכת עוד לא התקדשה, ולכן לא היזו את דמה על הפרכת. ובלשונו:

''לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. לשון רש"י. והוראת שעה הייתה כדברי רבותינו. והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא. ושם יצווה להביא את דמו אל מבית לפרכת, ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם אמר בטעם את פני פרכת הקדש, וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש. והסמיכה בבניו, מפני שהתאנף על אהרן להשמידו והוא כלוי בנים, הוצרכו גם הם להתכפר בו.''

בעקבות התורה הכותבת על קידוש בני אהרון, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לכהן ללמוד רפואה, דבר הכולל לעיתים גם ניתוחי מתים, ובוודאי כולל שהייה בבית חולים בו יש מתים. נראה את מחלוקת הפוסקים, האם מותר לכהן שכבר טמא להיטמא שוב, מה דין פיקוח נפש שאינו מיידי, והאם ישנו היתר באופן שהכהן ילבש שרשרת מתכת שנטמאה ממת. יש להעיר, שבסוגיה זו בחלק מהמקרים יש לחלק בין גופת גוי לגופת יהודי, אך אנחנו נעסוק בגופת יהודי בלבד (עיין בדף לפרשת ויחי שנה ב').

טומאה אחר טומאה

בפרשת אמור (כא, א) כותבת התורה, שלמעט שבעה קרובים, כהן אינו יכול להיטמא למתים, וכהן הנטמא עובר על איסור דאורייתא: ''אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו''. כשבית המקדש היה קיים, והיו אוכלים טהרות, כהנים היו נזהרים שלא להיטמא, וכהן שנטמא היה מטהר עצמו באמצעות פרה אדומה. בזמנינו, שמירה על טומאה ממת לא אפשרית ונחלקו הראשונים, האם כהן שכבר ממילא טמא, מותר לו לשוב ולגעת במתים:

א. הרמב''ם (אבל ג, ז) פסק, שכהן שנטמא במגע, ואחר כך נכנס לאהל שבו מת, לוקה גם על הכניסה לאהל. מדבריו עולה, שלמרות שהכהן נטמא בעבר, אסור לו להיטמא שוב. כך עולה מדבריו גם בהלכות נזירות (ה, טז) שם פסק שנזיר שנגע בטומאה, אסור לו לגעת שוב בטומאה, ובעיקרון חייב מלקות על כל נגיעה. ב. הראב''ד (שם) חלק וסבר, שרק כאשר הכהן נטמא במגע ובאוהל יחד חייב על שניהם, אך כאשר נטמא קודם בטומאה א', אינו חייב על טומאה ב'.

כפי שהעיר הראב''ד, מקורו בגמרא במסכת נזיר (מב ע''א) שם נחלקו מה דין אדם שנגע במת, פרש ממנו, ושוב נגע, כאשר לדעת רבה הוא אינו מתחייב שתיים, שכן כבר נטמא, ואילו לדעת רב יוסף חייב, וכדמשמע מדברי רב הונא, המחייב נזיר שהיה בבית הקברות ונוגע במת, חייב, למרות שכבר נטמא מבית הקברות. כיוון שלהלכה פוסקים כרבה, נמצא שפטור. ובלשונו:

''עיינתי בשמועה במסכת נזיר, וראיתי דלדעת רב יוסף... ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת, הואיל וטמא הוא. ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה... וכיוון דקייימא לן רבה ורב יוסף הלכתא כרבה, מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה.''

כיצד הרמב''ם יישב ראייה זו? הכסף משנה (שם) כתב, שכאשר פוסקים בדרך כלל הלכה כרבה במחלוקתו עם רב יוסף, זהו רק כאשר נחלקו מחלוקת עצמאית, אך במקרה זה שהמחלוקת תלויה גם סביב דברי רב הונא, יש מקום לפסוק כרב יוסף. וכיוון שרב יוסף אמר בלשון שבועה דברי רב הונא, משמע שהיה בטוח בשמועתו, ולכן יש לפסוק כמוהו.    

הסתמכות על הראב''ד

בדעת הרמב''ם, צעדו רוב הראשונים, וכך גם השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד שעג, ז) שפסקו משום כך שכהן ההולך לקבור את קרוביו, להם מותר לו להיטמא, עליו לקוברם בתחילת בית הקברות, כדי שלא יטמא למתים אחרים בעת הליכתו בבית הקברות[1]. נחלקו האחרונים, האם בכל זאת ניתן לצרף את שיטת הראב''ד במקרה של ספק נוסף, על מנת ליצור 'ספק ספיקא':

א. הנודע ביהודה (דגול מרבבה, יו''ד שעב, ב) והרב משה פיינשטיין (יו''ד א, רל) כל אחד בהקשר אחר סברו, שאין לצרף את שיטת הראב''ד לכדי ספק ספיקא. הנודע ביהודה כאשר דן בשאלה שראינו בעבר, האם מותר לכהן להיטמא לגופת נכרי הנמצאת באוהל (שיש ספק האם גוי מטמא באהל), והרב משה פיינשטיין, כאשר דן בשאלה, האם מותר להשתיל אבר בכהן (שיש ספק בקדושת הכהונה).

הסיבה שבגינה הנודע ביהודה לא צירף את שיטת הראב''ד היא, שטען שלמעשה גם הראב''ד, לא סובר שמותר לכהן להיטמא, אלא שהוא נוקט שבמקרה בו כהן נטמא, הוא אינו לוקה אם נטמא שוב, אך איסור וודאי ישנו. הסיבה של הרב משה פיינשטיין היא שגם אם לדעת הראב''ד אכן הדבר מותר, הרי רוב רובם של הראשונים חולקים על הראב''ד. ובלשון הנודע ביהודה:

''אמר יחזקאל, מה שכתבתי בגליון בשני סעיפים הנ"ל, נמשכתי אחר דברי המשנה למלך הנ"ל, דלדעתו סובר הראב"ד

שאין איסור כלל לכהן שכבר נטמא לטמא עצמו, אבל עכשיו נתתי אל לבי שאולי לא אמרה הראב"ד אלא לעניין חיוב מלקות, אבל לעניין איסור, אולי אפילו איסור תורה, מודה. ויש בשיטות הללו כמה עקולי ופשורי וגם הסוגיות סתרי אהדדי, ויש בזה דברים עמוקים לא יכילם הגליון, לכן הדרנא בי מלהתיר לכהן לילך על קברי עובדי כוכבים.''

ב. הגרש''ז אויערבך (מובא בנשמת אברהם, יו''ד שע) חלק, והעלה אפשרות לצרף דעת הראב''ד שאין איסור להיטמא שוב, כאשר הוא דן האם כהן יכול לעבוד כאח בבית חולים, שבחללו במהלך הזמן יהיה בהכרח מת. בנוסף לדעת הראב''ד, צירף שתי סברות להקל בהן עסקנו בעבר, דעת חלק מהאחרונים, שכהנים בזמן הזה אינם כהני וודאי אלא כהני ספק (מצורע שנה ד'), וכן אם הטומאה אינה נמצאת באותו החדר ממש, ורק עוברת מחדרים אחרים, הטומאה אינה אסורה מדאורייתא, אלא מדרבנן (חקת שנה ו').    

"חרב הרי היא כחלל"

נמצא, שקשה לסמוך על שיטת הראב''ד כדי ללמוד רפואה הכוללת נתיחת גופות, בוודאי כאשר שיטה זו עומדת לבדה. כמו כן, פסק הרב משה פיינשטיין (יו''ד ג, קנה) שלא שייך להתיר מצד הלכות פיקוח נפש, שכן מותר להיטמא על מנת להציל נפש, אך להיטמא כדי ללמוד רפואה שבאמצעותה יצילו נפשות, אין היתר. מה עוד, שלא חסרים רופאים שאינם כהנים.

אפשרות נוספת שדנו בה הפוסקים היא, האם ניתן להקל באמצעות לבישת שרשרת טמאה. על מנת להבין את הדבר, יש לפתוח בדין "חרב הרי הוא כחלל". בפרשת חקת (יט, טז) כותבת התורה, שחרב הנוגעת במת, טמאה שבעת ימים כמת עצמו: ''וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים''. בדרך כלל, כאשר נזיר נטמא, עליו לגלח את שערו ולמנות נזירות מחדש. דנו הראשונים, האם גם כאשר הנזיר נטמא לחרב דינים אלו חלים עליו. לנקודה זו יש השלכה גם לדיני כהונה, שכן המימרא במסכת שמחות (ד, יב) קובעת, שכל טומאה שנזיר אינו מגלח עליה, כהן אינו מוזהר על נגיעה בה:

א. רבינו תם (נזיר נד ע''ב, ד''ה ת''ש) סבר, שכהן מוזהר גם על טומאת חרב הרי כחלל, ולכן נזיר מגלח על טומאה זו. משום כך פירש, שהמשנה במסכת נזיר הכותבת שנזיר הנוגע בכלים אינו מגלח את שערו, צריך לפרשה שלא מדובר בכלי מתכת, שכן להבנתו בכלי מתכת אומרים חרב הרי כחלל, ונזיר צריך לגלח על נגיעה בה, אלא על שאר כלים[2]. ובלשון ספר היראים (שכב):

''וחרב שנטמא במת דאמרינן (פסחים י"ד ע''ב) חרב הרי הוא כחלל, אף על פי שהיא אינה גופו של מת, מאחר שהקישתו תורה לחלל כגופו של מת חשבינן ליה, וכהן מוזהר עליהן, שהרי יש לדקדק שהנזיר מגלח עליה... והא דלא תני כלי מתכות גבי אלו טומאות שהנזיר מגלח, היינו טעמא דבכלל מת איתניהו דדבר פשוט הוא דחרב הרי הוא כחלל.''

ב. רבינו חיים הכהן (שם) חלק וסבר, שכהן אינו מוזהר על טומאת חרב כחלל, וכן פסק הרמ''א (יו''ד שסט, א). אחת הטענות שטען היא, שאם אכן כך, תיווצר בעיה גדולה מאוד לכהנים, שכן כל בית ששהה בו מת, שוב לא יוכלו להיכנס לעולם, שכן הברזלים הנמצאים בבית או אפילו שאר הכלים לדעת חלק מהראשונים (עיין הערה 2) כולם הפכו לטמאי מת, וממילא כל כהן שייכנס לבית זה יימצא איתם תחת אותו קורת גג ויטמא, ולא מסתבר לאסור בצורה כל כך גורפת.

הצעת הרב גורן

על בסיס האמור, ניתן להבין את הצעת הרב גורן (אסיא, כרך יח) כיצד כהן בכל זאת יכול ללמוד רפואה, הצעה שהגדיר כהצעה לשעת הדחק ממש, שיראי ה' יתרחקו ממנה. הוא צירף שלוש סברות שראינו, שיטת רבינו חיים הכהן המתייחסת לטומאת חרב כחלל, שיטת הרמב''ן, שראינו בקצרה (הערה 1), המתירה נגיעה בשני מתים במקביל, ושיטת הראב''ד המתייחסת לכהן טמא.

להצעתו, כדי שכהן יוכל להתעסק בניתוחי גופות, הוא יכול לקחת שרשרת שנטמאה ממת, וללבוש אותה באופן קבוע על הצוואר. לשרשרת מותר לו להיטמא, שכן למרות שהיא אבי אבות הטומאה, לשיטת רבינו חיים מותר לכהן להיטמא לחרב כחלל. לשיטת הרמב''ן, כל עוד כהן נוגע במת, מותר לו לגעת במת אחר במקביל, והחרב נחשבת כמו מת, שכן היא אבי אבות הטומאה. זאת בנוסף לצירוף שיטת הראב''ד, שלכהן אין איסור להיטמא למתים כאשר הוא כבר טמא, והוכיח שאינה דעת יחיד. ובלשונו:

''אי לזאת, אפשר למצוא פתרון להתיר לכהנים ללמוד אנטומיה בבית הספר לרפואה, מבלי לעבור על איסורי טומאה למת. עליהם לענוד על צוארם שרשרת או תכשיט של מתכת מאהל מת או שנגע במת. שאז גם לפי הרמב"ן וסיעתו, אין עליו איסור טומאת אהל ולא טומאת מגע למת. משום שהוא נידון כאילו לא פירש מן המת, מאחר שהתכשיט של מתכת הצמוד לגופו דינו כמת עצמו, משום שחרב הרי הוא כחלל, ובכלי מתכת הכל מודים שנעשה כמת עצמו.''

הרב בלייך (הלכה ורפואה, ג), חלק על הרב גורן וטען כנגדו טענה המופיעה גם בשו''ת חלקת יואב (תנינא, ט, ה). לטענתם, למרות שדרגת הטומאה של חרב שנטמאה ממת דינה כאבי אבות הטומאה כמו מת עצמו, בכל זאת יש חילוק ביניהם, וכיוון שעל טומאת מת הכהן מוזהר, ועל טומאת חרב כחלל הוא אינו מוזהר, אסור לו לגעת במת כאשר הוא נוגע בחרב.

כמו כן, הפוסקים, וביניהם הרב משה פיינשטיין (יו''ד ג, קנה), הרב הרצוג (יו''ד ב, קמה - ו) והרב אשר וייס (ויקרא, סי' מז), לא קיבלו הצעות נוספות, כמו לדוגמא שהכהן ילבש כפפות במהלך הניתוח, אשר יתכן ויוריד דרגת החומרא בנגיעה במת מדאורייתא לדרבנן, שכן מעבר לכך שזו מחלוקת ראשונים, הרי בהכרח במהלך הנתיחה הוא גם יסיט את המת, והסטה גם באמצעות כפפות לכולי עלמא אסורה מדאורייתא.

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[3]...