בס''ד           פרשת משפטים: האם מותר לרב קהילה לדון דיני ממונות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה את המשפטים אותם מורה ה' לבני ישראל, ופותחת בדין עבד עברי: ''וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם. כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם''. הרמב''ן (כא, ב) טען, שהסיבה שהתורה פותחת דווקא בדיני עבד עברי היא (למרות שזו לא ההלכה הכי מצויה), שיש בהלכותיו עניינים הרומזים לעיקרים חשובים.

הסיבה שהעבד משתחרר לאחר שבע שנים ואינו עובד לעולם את אדונו, היא מחמת כך שבני ישראל עבדים לקב''ה, שהוציאם מארץ מצרים, כך שיש בדין עבד עברי זכר ליציאת מצרים ולדיבר הראשון בעשרת הדיברות. הוא משתחרר ביום השביעי, זכר לשבת, היום השביעי בשבוע, יום השבתון. בנוסף, הוא רומז ליובל, המגיע לאחר שבע פעמים שבע שמיטות. משום כך מוסיף הרמב''ן, מובן מדוע הפסוקים בספר ירמיהו כותבים בחומרת הכתוב בעונש אי שילוחו, וגזר בעקבות כך גלות. ובלשונו:

''התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים... ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות, והכל לענין אחד...ולכך החמיר בה הנביא מאוד, ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם, מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו, וגזר בעבורה הגלות.''

בעקבות התורה המזכירה את המשפטים, נעסוק השבוע בהלכות משפטים ובשאלה, האם מותר לדיין לדון יחידי דיני ממונות, דבר המצוי בפרט בקהילות, בהן רב הקהילה צריך להכריע בסכסוכים הלכתיים. נראה את ההבדל בין עיקר הדין לבין פשרה, מה דין בשעת הדחק, והאם לכתחילה יש לשנות גם משפט זה שכן הוא לא ממש קשור.

מספר הדיינים

הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין (ב ע''א) כותבת, שלנידונים שונים יש צורך במספר דיינים שונה:

בית דין של שבעים ואחד דיינים, הוא הסנהדרין, הדן בעניינים חריגים בחומרתם, כמו שבט שלם או כהן גדול שחטאו, ובמקרה של נביא שקר. בית דין של עשרים ושלושה, הדן בדיני נפשות. בית דין של שלושה, הדן בדיני ממונות, גזלות וחבלות, תשלומי כפל, דיני אונס ועוד. ביחס לבין דין של שבעים ואחד, בית דין של עשרים ושלושה ואף בית דין של שלושה הדן בגזלות וחבלות, מוסכם שמספר הדיינים נצרך מהתורה. נחלקו האמוראים (שם, ג ע''א), האם הוא הדין לבית דין של שלושה הדן בהלוואות:

א. דעת רב אחא, שמדין תורה מספיק דיין אחד בהודאות והלוואות, שכן נאמר בפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך', בלשון יחיד. הטעם שבכל זאת המשנה כותבת שצריך שלושה דיינים בהודאות והלוואות הוא, רק מתקנת חכמים, שכן חכמים חששו שמא אנשים יבוא לדין בפני הבטלנים יושבי הקרנות, וכאשר מצריכים שידונו דווקא שלושה, מעלים את הסיכוי שלפחות אחד משלושת הבטלנים יהיה בקיא בדין (דהיינו שקרא ספרים בענייני דין, שמע סברות הנוגעות לעניינים אלו וכדומה).

ב. רבא חולק וסובר, שמדין תורה צריך שלושה מומחים, שכן נאמר בפסוקים בפרשת משפטים שלוש פעמים את המילה 'אלהים', המתייחסת לדיינים. ואת הפסוק 'בצדק ישפוט עמיתך' המדבר בלשון יחיד, יפרשו שהוא מתייחס לבית דין (ולא לדיינים), אליו פונים בלשון יחיד. עם זאת, גם הוא מודה לרב אחא שלמעשה בהלוואות והלוואות לא צריך דיינים מומחים, ולטענתו הסיבה לכך היא תקנת חכמים, כדי שיהיו דיינים זמינים לדון בנושאים אלו, וכך אנשים לא יחששו להלוות. ובלשון הגמרא:

''בדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין משום דרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה - כדי שלא תנעול דלת בפני לווין רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר בצדק תשפט עמיתך, אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות? - אי אפשר דלית בהו חד דגמיר.''

הגמרא מסכמת וכותבת, שנפקא מינה בין שיטת רב אחא לרבא (שהרי למעשה שניהם דורשים שלושה), תהיה המימרא של שמואל שסבר, ששניים שנו, דיניהם דין, אלא שנקראים בית דין חצוף. רב אחא פוסק כשמואל, שהרי לשיטתו מדאורייתא די בדיין אחד, ואילו לדעת רבא אין הלכה כשמואל, שהרי מדין תורה צריך שלושה מומחים, וחכמים רק הקלו שניתן להסתפק בהדיוטות.

דיין יחיד

להלכה נחלקו; לדעת בעל הלכות גדולות (תוספות שם) הלכה כדעת רב אחא, ששניים שדנו בדיעבד דיניהן דין, ואילו לדעת הרמב''ם (סנהדרין ב, י - יא) והרא''ש הלכה כדעת רבא, שאין דיניהם דין[1]. לכאורה יוצא, שלכל השיטות דיין לא יכול לדון יחידי, וכפי שעולה גם מדברי הגמרא במסכת בבא קמא (פ ע''א), שבתי הדרים בגליל נחרבו (גם) בגלל שהיו דנים יחידי. אלא שאם כך קשה, שכן הגמרא בהמשך הסוגיה (סנהדרין ה ע''א) כותבת, שאם היה מומחה לרבים, דן אפילו יחידי, וכך העיד רב נחמן על עצמו:

א. רש''י (ד''ה דן) פירש, שהסוגיה צועדת רק בשיטת רב אחא, שמדאורייתא דיין אחד כשר, ואילו לדעת רבא אכן אין מצב בו דיין דן יחידי. ועל אף שגם לשיטת רב אחא, חכמים תיקנו ששלושה ידונו, החשש הוא רק משום יושבי קרנות, אך במקום בו יש דיין גדול, מומחה, העוסק בצורכי ציבור וברור שיגיעו אליו, לא חששו לדין יושבי קרנות, ומותר לדיין יחיד לדון כדין תורה.

ב. התוספות (ד''ה ואם), הר''ן (שם) ורוב הראשונים, חלקו, שכן אם הסוגיה צועדת בשיטת רב אחא, מדוע לא הביאו מימרא זו כסיוע לשיטתו? בנוסף, מהגמרא עולה שגם לדעת רב יוסף דיין יכול לדון יחידי, ואילו בגמרא במסכת גיטין (פח ע''ב), משמע שצועד בשיטת רבא, שיש צורך בשלושה ובמומחים. משום כך חלקו וסברו, שהסוגיה צועדת גם בשיטת רבא, והסיבה שבכל זאת דיין

אחד יכול לדון היא תקנת חכמים, שכמו שתיקנו ששלושה הדיוטות יכולים לדון, למרות שלדעת רבא יש צורך בשלושה מומחים מהתורה, כדי שלא תינעל דלת בפני לווין, הוא הדין במקרה זה, שמשום תקנת חכמים, קבעו שיחיד מומחה יכול לדון. ובלשונם:

''ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחיד. פירש רש"י ז"ל, דהא אתיא כרב אחא, דמדאורייתא חד נמי כשר, ורבנן הוא דתקון שלשה משום יושבי קרנות, ובמקום שיש מומחה לרבים אוקמוה אדאורייתא ודן אפילו יחידי. ואינו מחוור שאם כן הוה להו לסיועה לרב אחא... לפיכך פירשו דבהא כולי עלמא מודו, דאפילו סבירא ליה דמדאורייתא בעינן ג' מומחין, הא אמרינן לעיל דמשום נעילת דלת תקנו רבנן ג' הדיוטות, והם עצמן התקינו שאם היה מומחה לרבים שיהא דן יחידי.''

ההבדל בין יחיד לשלושה

להלכה השולחן ערוך (חו''מ ג, ב) צעד בשיטת רוב הראשונים, שאכן לכולי עלמא דיין מומחה יכול לדון יחידי. ועל אף שאין זה מומלץ, שכן במקרה זה יש יותר חשש לטעויות (וכדברי המשנה באבות (ד, ח) 'אל תהיי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד'), מכל מקום אין בכך איסור. נחלקו הראשונים, האם יש הבדל בין מקרה בו דיין מומחה דן יחידי, לבין מקרה בו יש בית דין של שלושה:

א. הרמב''ם (סנהדרין ה, יח) כתב שלמרות שהדיין היחיד הוא מומחה, ובית הדין של שלושה מורכב מהדיוטות, בכל זאת בית דין של שלושה יש לו סמכות עדיפה עליו. ולכן לדוגמא, הכופר בהלוואה בפני בית דין של יחיד, והתגלה כשקרן, אינו מוחזק ככפרן, ויכול לשוב ולטעון טענות, מה שאין כן הכופר בבית דין של שלושה. בנוסף, הודאת בעל דין המחייבת, אינו נחשב הודאה בפני בית דין של יחיד, וכן פסק השולחן ערוך (חו''מ ג, ב). ב. הרא''ש (מובא בטור שם) חלק וסבר, שאין הבדל, וגם דיין יחיד מוסמך.

קבלת רב כמפשר

במקומות רבים, בפרט כאשר מדובר ביישובים קטנים, אין בית דין מסודר הדן דיני ממונות, ויש להסתמך על רב הקהילה. לכאורה, במקרה בו הוא מומחה, אין בכך איסור, אלא שהרמ''א (חו''מ שם) פסק את דברי המהר''י וויל (סי' קמו), שבזמן הזה אין אדם עליו ניתן להכריז כמומחה, שכן הגמרא מביאה כדוגמא למומחה את רב נחמן, שהיה בקיא במשנה ובגמרא, בשיקול הדעת ובעשיית דינים, ושכבר דן כבר כמה שנים ולא מצאו לו חבריו טעויות. דנו הפוסקים האם בכל זאת יש פתרון:

א. בגמרא בירושלמי במסכת סנהדרין (א, א) מובא, שתלמידיו של רב הונא תמהו, מדוע הוא דן יחידי, והרי הוא בעצמו לימדם שלא מומלץ לדון יחידי, וכפי שראינו לעיל. ויישב, שדין זה נכון כאשר אדם בא לבית דין מוסדר, הדן דיני ממונות, אבל במקרה בו הנידונים קיבלו את הדיין עליהם, מותר לכתחילה לדון ייחודי. ממקור זה הבין הרשב''ץ (מגן אבות ד, ח), שבמקרה בו קהילה קיבלה עליהם את רב הקהילה כדיין, אין בעיה שידון יחידי לכתחילה, וסמכויותיו שוות לסמכות בית דין של שלושה. ובלשונו:

''ואם קבלוהו עליהם לדון ביחיד, אף מדרכי חסידות רשאי לדון יחידי, כמו שאמרו בירושלמי דרבי אבהו היה דן יחידי, כיון שהם רואים אותי יחידי ובאין לדון לפני, הרי קבלוני עליהם... ומה שאמרו בפרק מרובה מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו, מפני שהיו דנין ביחידי, נראה שהם היו דנין בכפייה, אבל אם היו מקבלים אותם עליהם לא היו נענשים. ומכאן הנהגנו היתר בעצמנו לדון יחידי אפילו מדרכי חסידות כיון שקבלונו הצבור עליהם.''

ב. הש''ך (שם, י), חלק וסבר, שכאשר הירושלמי מתיר לדיין לדון יחידי לכתחילה במקרה בו הקהל קיבלו אותו עליהם, ויש לו סמכויות כבית דין של שלושה, כוונתו לאפשר רק מקרה בו מדובר באדם כרבי אבהו, שהוא מומחה לרבים, שכאמור אין בנמצא כיום. משום כך תמה על אותם שדנים דין לבד, וכתב שאולי הם דנים רק דינים פשוטים, שהם נחשבים מומחים בהם[2].

עוד הוסיף הש''ך אפשרות לביאור המנהג, והוא מיישב גם פסקים של דיינים יחידים במקרים מורכבים, שכאשר בני אדם באים לדין בפני אדם יחיד, הם באים על דעת כך שהוא דן אותם שלאו דווקא כדין תורה, אלא כפשרה. עם זאת, לדעת הש''ך במקרה זה עליו לציין בפניהם, שהוא לא דן אותם כדין תורה. ערוך השולחן (שם, ו) חלק וסבר שאין צורך באמירה מפורשת, שכן ברור לכל הבא לבית דין של יחיד, שהוא לא דן אותם כדין תורה, והם מקבלים את פסקיו גם אם בטעות יטעה. ובלשונו:

''ויש מי שאומר, דיש ליזהר שלא לדון ביחידי אף בקבלוהו בעלי דינים עליהם, אם לא שיאמר להם מפורש שאינו יודע לדון דין תורה, ושיקבלו עליהם מפורש בין לדין בין לטעות [ש"ך]. ולא ראיתי נוהגין כן, ובכל הערים הקטנות שאין שם רק רב יחידי דן בעצמו, ואינו מתנה כלל. וצריך לומר, דכיון דהכל יודעים שהוא יחידי לכתחילה כוונתם כן כשבאין לפניו, שידין כפי שכלו והבנתו, ומוסכמים הם אף אם לא ירד לעומק הדין, וממילא הוה כקבלוהו בין לדין בין לטעות.''

ג. המהרש''ל (שו''ת סי' לה, ד''ה והנה) חלק וסבר, שאפילו כאשר שני הנידונים קיבלו על עצמם את הדיין ומדובר בדיין מומחה, בכל זאת אין לו לכתחילה לדון יחידי, וכדבר המשנה באבות שראינו לעיל. ראייה לכך הביא מדברי הרמב''ם, שכתב שאין ליחיד מומחה לדון יחידי לכתחילה, ומשמע מדבריו (בין השאר בעקבות דיוק בסמ''ג), שמדובר אפילו במקרה בו קיבלו אותו עליהם.

שאינו יודע דין

מה הדין במקרה בו רב הקהילה, או בית דין של שלושה הדיוטות, אינו בקיא מספיק בהלכה, ואין אפשרות ללכת לפוסק אחר (דבר שהיה נפוץ יותר בעבר, במקומות מבודדים)? הרשב''א (ב, רצ) ובעקבותיו גם החזון איש (סנהדרין טו, ד) כתב, שבמקרה זה ימנו את האנשים הכשרים ביותר שיש, ויסתפקו בהם, ולהבהיר שהבאים אליהם באים לדין שאינו כדין תורה, והדיינים פוסקים על פי סברת ליבם. ומצב זה עדיף, מאשר מצב בו ילכו אנשים לדון בערכאות.

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[3]...