'באחד בשבט ר"ה לאילן. מ"ט? אמר רבי אלעזר א"ר אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר? ה"ק: אע"פ שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה' (ר"ה יד,א). ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, דבר זה נקבע בשל שכבר ירדו רוב הגשמים: 'הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה' (רש"י). ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'קביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילן', שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מרחיב בזה מאוד (שיש בזה גם יר', ויש שיטות שונות על איך מחשבים וכן לשיטת מי נאמרה הגמ' כאן). מעבר לצד ההלכתי אולי יש בזה רמז לגילוי תורה, שהתורה נקראת "עץ חיים" (משלי ג,יח), וכן בגשמים יורדים המים לארץ, והתורה נמשלה למים: “הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א), וכן ירידת הגשמים קשורה למעלתנו בקיום תו"מ, כמו שמובא בתורה פעמים רבות (שאם נלך בדרך התורה ירדו גשמים, ואם לא אז חלילה תהיה בצורת); גם האדם נרמז בעץ: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט). כך שיש בזה כעין רמז שיש השפעה של הגשמים באילנות (ש'ועלה השרף באילנות') לעניין הפירות, שלכן ר"ה שלהם זה בט"ו בשבט (ולא בתשרי, כיון שעובר דרך העץ), וזה בא לרמז על האדם והתורה, וזה קשור לא"י שכאן זהו הזמן הזה של ירידת הגשמים, וכן ר"ה לאילן זה לעניין תרו"מ שזהו בא"י; שזה בא לרמז שהחיבור השלם של ישראל (האדם) והתורה זה דווקא בגילוי של א"י, שכאן זהו מקום התורה באמיתיותה (לעומת חו”ל שזה רק כדי שנזכור את התורה כדי שנוכל כשנחזור לארץ לקיימה): 'ד"א "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם … ד"א ואבדתם מהרה – מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (ספרי עקב, מג). לכן זה מתגלה בשבט שהוא החודש החמישי מתשרי, כרמז לחמשה חומשי תורה; וכן ט"ו בחודש כרמז לחיבור לעשרת הדברות ולחמשה חומשי תורה (יחד ט"ו), שמתחברים לתורה (חומשים) ומתעלים עד לחיבור לתורה בשלמותה ומעלתה הגדולה, שזה נרמז בעשרת הדברות (שנאמרו במתן תורה) ובלוחות הברית שה' נתן לנו בסיני עם קבלת התורה (ובה כל תרי"ג המצוות [יר' שקלים ו,א]), כך רמז על שלמות מעלת החיבור לתורה כעין בנתינתה בסיני (ואף הלוחות מקומם בקה"ק, שהם מרמזות על חיבור לשלמות התורה וחיבורנו דרכה לה'). בשנה יש שני ראשי שנה, ר"ה של ניסן שבו מתחילים החודשים, ויש ר"ה של תשרי בו נידון העולם. כך שנראה שיש כעין שני חצאי שנה זה מול זה. אולי בזה רמז שהזמן המקביל לט"ו בשבט זהו ט"ו באב, שבו יש גילויי כנגד הנרמז בט"ו בשבט. בגמ' (תענית ל,ב-לא,א) נאמרו כמה סיבות לקביעת ט"ו באב, אחד הטעמים הוא: 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור', 'לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר" אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו "וידבר", איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה, גמגום' (רש"י). כך שבט"ו באב יש גילוי של תורה במעלה גדולה יותר, שנאמר למשה ביחוד וחיבה, שזהו כרמז שבט"ו בשבט יש רמז לתורה בשלמותה (שזהו בא"י). עוד מובא: 'עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: איזה שירצו יעלו', שניתן להם לעלות לרגל למקום השכינה, שכך רמז בט"ו בשבט שהוא ר"ה לפירות האילן, שבפירות של א"י יש התחברות לשכינה: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' וכו' (ב"ח; טור או"ח סימן רח). עוד מובא: 'רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין', ואת עצים למערכה היו מביאים מן הסתם מהאילנות באזור, שזה בא"י; וכן באילנות א"י (בנטיעת אילנות) יש דבקות בקב"ה: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? ... "ובו תדבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? ... אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). כך שזהו כעין רמז בעצים למזבח, להקרבה לקב"ה, שזה מביא לחיבור ודבקות בקב"ה ושכינתו. עוד מובא: 'רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה', והנה ביתר היתה עירו של בר כוכבא, שר"ע ראה בו משיח (יר' תענית ד,ה), אלא שנתחייבו ולא זכינו לגאולה אז, שזה כרומז על כך שבנטיעות מקרבים את הגעת המשיח, כעין שנרמז באבות דר"נ: 'אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו' (אבות דר"נ נוסח ב, לא) [ראה 'לזמן הזה', שבט, עמ' 192, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]. עוד נאמר על ט"ו באב: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה ... אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל' וכו', נראה שרומז שבא"י יש מעלה מיוחדת של חיבור בנ"י, שדווקא בא"י יש "קהל" ישראל, וזה משפיע לעניין גילוי התורה (כמובא בעניין פר העלם דבר של ציבור): 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א). 'אמר רב אסי ובהוראה - דקיי"ל כי הורו ב"ד ועשו רוב קהל על פיהם שמביאים פר. הלך אחר רוב יושבי' בארץ ישראל - דאותם שבחוצה לארץ אינן מן המנין, ולא אותן דמנחל מצרים ולחוץ דחוצה לארץ היא' (רש"י). כך שיש כאן גילוי שקהל ישראל זה דווקא בא"י, ולכן מי שנחשב לרוב בעשית המעשה ע"פ בי"ד שהורו זה דווקא הם ולא בחו"ל, כך שיש כאן גילוי של כלל ישראל ושל גילוי תורה במעשינו ששניהם יחד נחשבים דווקא בא"י, כיון שכאן זהו מקום התורה בעיקרה, שזה כולל שנעשית ע"י קהל ישראל שהתורה נתנה לקהל ישראל (שבחו"ל גם הציבור נחשבים כעין פרטים ולא כקהל); שזה נרמז בעניין התרת השבטים זה בזה ובהתרת שבט בנימין בקהל, שהם גילוי לחיבור של כלל קהל ישראל (שזה חל דווקא בא"י). (וכן גם אפשר שמרמז על עצם זה שקהל ישראל זה דווקא בא"י, שזה נרמז בעצים, שאדם משול לעץ, כרמז לשלמות האדם מישראל שזה דווקא באחדות ישראל [וזה גם קשור לתורה, כיון שהתורה נעשית רק ע"י כלל ישראל, שיש מצוות באיש שאין באשה, ובכהן שאין בישראל ולהיפך, וכדו'], ולכן נרמז בהתרת בנימין לבא בקהל, או התרת השבטים לבא זה בזה שזהו חיבור כלל בנ"י).