"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ,כב). 'וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ – מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ שְׁנוֹתָיו שֶׁלָּאָדָם, וְהַבַּרְזֵל נִבְרָא לְקַצֵּר שְׁנוֹתָיו שֶׁלָּאָדָם. אֵינוֹ רַשַּׁי לְהָנִיף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה״ (דברים כ״ז:ו׳), אֲבָנִים שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם אַבְנֵי מִזְבֵּחַ שֶׁאֵינָן לֹא רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת, עַל שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אָמַר הקב״ה: ״לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל” (דברים כ״ז:ה׳), הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין עִיר לְעִיר, בֵּין אֻמָּה לְאֻמָּה, בֵּין מֶמְשָׁלָה לְמֶמְשָׁלָה, בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַל אַחַת כַּמָּה כַּמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת!' (מכילתא על הפס'). 'כתב הרוקח סי׳ של״ב דמהאי טעמא יש לכסות הסכין אשר על השלחן בשעת ברכת המזון, משום דשלחן כמזבח כדאיתא בחגיגה כ״ז א׳, והמג״א בס״ס ק״פ כתב דבשבת א״צ לכסות משום דאין בנין בהמ״ק בשבת, והעיר בס׳ רה״ז, דא״כ גם בלילה א״צ שאין בנין בהמ״ק בלילה. ויש להעיר עוד לפי״ז למה דוקא בשעת ברהמ״ז, אבל זה צ״ע בגוף הדמיון משלחן למזבח לענין זה, דא״כ לא יעלו על השלחן גם שאור ודבש כמו על המזבח? אלא ודאי ענין השינוי הוא רק לרמז בעלמא דכמו דבזמן המקדש היה המזבח מכפר ע״י שהקרבן הוא ענין הודאה לה׳, ומצינו במזבח לשון אכילה, כמו ותאכל על המזבח (פ׳ שמיני). [וזהו משום דעל בטול הדבר ממציאותו יונח לשון אכילה מפני שגוף המאכל הולך לכליון], כך כשהצדיקים אוכלים לשם ה׳ לחזק כחותם לעבודתו יתברך ומודים לה׳ באכילתן הם ג״כ מכפרים, אבל לא שייך לצרף פרטי דיני המזבח לשלחן האכילה, ודו״ק' (ת"ת). בפשטות הסרת הסכין מרמזת על הדימוי למזבח, שראוי לרמז זאת על השולחן כדי להעלות את האוכל לקדושה (ולהתעלות בקדושה בכלל), אבל אין דינו כמזבח ממש, ולכן כיון שאדם צריך להשתמש בסכין אז לא מכבידים עליו שלא להשתמש עם סכין, אלא דווקא בברהמ"ז שאז כבר לא צריך להשתמש עם הסכין אז ראוי שיגלה על הקשר שבין השולחן למזבח; לכן גם לא אמרו שלא להביא שאור ודבש כיון שהם דברי מאכל שאדם אוכל כרגיל, ולכן לא ראוי למנוע מאדם להשתמש בהם (כמו שלא אמרו להוציא את הסכין באמצע האוכל). אולי אפשר ששולחן אינו כמזבח ממש, ולכן דווקא כשנעשה דבר שבו מתקרב להפסקת פעולתו שגורם להארכת חיים, אז חשוב להרחיק ממנו מקצר חיים שזהו הסכין; לכן זה דווקא בברהמ"ז שאז גומר את סעודתו, ואז בסיום סעודתו נעשה הפסק להארכת חיים שיש בשולחן (שזה בזמן אכילתו), וכן אז הוא מפחית את גילויו כמזבח. שהשולחן נחשב כמזבח בשל הכנסת אורחים שמכניס: '"וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'”, פתח במזבח וסיים בשלחן, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (חגיגה כז,א). 'שולחנו מכפר עליו – בכנסת אורחין' (רש"י), לכן זה פוחת כשמסיים את סעודתו שאז אין אוכל להגיש מידית להכנסת אורחים. ומכח זה גם מאריך חיים: 'ואמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם – המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא … והמאריך על שלחנו – דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה", וכתיב (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'” פתח במזבח וסיים בשלחן, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (ברכות נד,ב-נה,א). ממילא לכן דווקא כשמברך ברכת המזון שבזה מסיים את סעודתו, ואז כשיגמור את ברכתו יפנה את השולחן ויפסק הארכת ימים שהיה קשור אליה בזמן אכילתו, וכן פוחת היות השולחן כמזבח, לכן ראוי שאז לא יהיה סכין שמקצר חיים ופוסל במזבח, שזה כעין מגלה קטרוג עכשיו כשבא לסיים סעודתו ובזה מפסיק את הארכת חייו ואת גילויו כמזבח, כעין שבסכין פוגם את המזבח וכך מתגלה עכשיו בסכין חיבור לנעשה כעין פגימת המזבח והפסק הארכת חיים. אולי דווקא בברהמ"ז מסירים את הסכין, כיון שאז מברכים את ברכת בונה ירושלים, שבניין ירושלים כולל את בניית המזבח, ולכן אז מדגישים במיוחד את גילוי המזבח שיש בשולחן שלנו, ובעניין של הקמתו (כעין הקמתו בעקבות ברכתנו להקמתו), שאז נצטווינו שלא להניף עליו ברזל. אולי ע"פ דברי ריב"ז במכילתא שאומר שהטעם שלא להניף ברזל זה בשל היות המזבח מביא שלום בין ישראל להביאם שבשמים, נראה לאחד את שתי השיטות, ולומר שהן קשורות יחד – שהמזבח מאריך ימים ע"י שמביא שלום בין ישראל לה'. לכן נראה שהסרת הסכין היא בזמן ברהמ"ז שאז מודים לה' על האוכל, כמו שציוונו בתורה, ובכך עושה שלום בין ישראל לה' (ע"י כך שאנו עושים כרצונו), ולכן אז מתגלה במיוחד הדימוי בין השולחן למזבח, שעושה שלום בין ישראל לה', וממילא אז במיוחד מתחדד הצורך למנוע גילוי של סכין שמקצר חיים; וכל זה לא שייך בשאור ודבש. בפשטות י"ל שבברהמ"ז כשמברך על מה שאכל הוא מעלה בכך את האוכל לקדושה, שזהו כעין מזבח שמעלים בו קרבנות לה', והקרבן מתעלה לקדושה; לכן דווקא בברהמ"ז יש דימוי למזבח ממש ולכן דווקא אז יש להקפיד על שלא יהיה סכין על השולחן. אולי יש רמז מכך שלמדים שהשולחן הוא כמו מזבח ולכן לא להשאיר עליו סכין בברהמ”ז כמו שנאמר כאן על המזבח שלא להניף סכין, ומיד מובא: "ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו” (שמות כ,כב), '"אשר לא תגלה ערותך" – שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב "ועשה להם מכנסי בד", מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון' וכו' (רש”י). כרמז לסמוך לשולחן עניין ערווה, שזהו רמז לגזרת פת עכו”ם כדי שלא להתקרב אליהם ויבואו בסוף לעניין ערווה: 'דאמר רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק: … גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר. מאי דבר אחר? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור' (שבת יז,ב). שזהו גילוי ערווה במשכב זכר, וכן כשבא על גויה שהיא אסורה לו בעניין ערוה זה מביא לע"ז, שזהו כעין שבגילוי ערוה מבזה את המזבח, כעובד ע"ז שזהו ההיפך הגמור מהמזבח (שמקריב לע”ז במקום לה' במזבח).