"וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו). '"והיה כי תלכון לא תלכו ריקם". זו מצות לא תעשה. "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" זו מצות עשה' (מדרש הגדול; שמות ג,כ-כא). לקיחת ממון מצרים היה מצות עשה ול"ת; וכן מובא במכילתא דרשב"י בהקשר ללקיחת ממון מצרים: 'יכול משה ואהרן שהיו עסוקין במצוה לא נטלו מביזת מצרים? תלמוד לומר לו: ״והיה כי תלכון לא תלכו ריקם״ (שמות ג, כא), איפשר משה ואהרן, שהיו עוברין על מצות עשה ועל מצות לא תעשה?' (מכילתא דרשב"י; שמות יב,לו). למה היה בזה מצוות עשה ול"ת? בפשטות זה בא לבטא את חומרת הדבר שלכן זה חל גם בעשה וגם בל"ת. אולי גם בנ"י יצאו ממצרים לקבלת תורה וכניסה לארץ, שהתורה מקומה דווקא בא"י (ספרי "עקב", מג); לכן נרמז ביציאה שיקחו אתם ממון כדי שיוכלו ליישב את א"י (שבלי ממון יתקשו לגור בארץ, כמו שנעשה בעליות בתחילת חזרתנו לארץ כיום שרוב העולים חזרו לחו"ל בשל הקושי הכלכלי לחיות בארץ); ובפרט שגלות מצרים קשורה להפרזתו של אברהם על מדות ה', שאברהם שאל על ירושת הארץ - במה אדע כי אירשנה? ('ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה"' [נדרים לב,א]), שלכן נעשה אז ברית בין הבתרים ונאמר לו אז שירדו לגלות, וגם שיצאו ברכוש גדול (בראשית טו), כך שיש קשר בין א"י והיציאה ברכוש. לכן כיון שזה קשור לירושת הארץ שבה מגלים את התורה, לכן נרמז במצוות עשה ול"ת כגילוי שכלל מצוות התורה, עשה ול"ת, קשורים ותלויים בארץ. עוד אפשר שעל השאלה כיצד היה מותר לגנוב כביכול ממצרים את הממון, שקיבלו כשאילה ולא החזירו? עונה הראב"ע: 'ומגרת ביתה. כי אחוזה היתה להם. ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו! ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה, ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא' (ראב"ע; שמות ג,כב). ממילא לקיחת הממון היה בהבנה ותפיסה שה' הוא האלקים שהכל שלו, וממילא בזה ביטול לתפיסה שפרעה היה אלוה, וכן הע"ז של מצרים וכדו'; ובפרט שראו ביאור אלוה כיון שהיו מתפרנסים ממנו, וכאן הודגש שה' הוא נותן הפרנסה כך שזהו ביטול האמונה בע"ז, ולכן זה עשה ול"ת, כעין הנאמר בדברות הראשונות: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ,ב), שזהו מצות עשה להכיר במציאות ה' (החינוך; מצוה כה), ול"ת לא להאמין באלוק בלתי ה' לבדו (שם,כו). אולי אפשר שבהקשר ללקיחת ממון, שזה הממון שיהיה להם (כיון שהיו עבדים כך שאין להם משלהם), נצטוו בעשה ול"ת כדי לחבר בעיניהם בין המצוות לממון, שיש לפעול בממון בשביל תו"מ, שלזה ניתן הממון בעולם. לכן הודגש עשה ול"ת, שבשני חלקי המצוות יש קשר לממון, שבא בשבילם; וכן כרמז שיש הבדל בהוצאת ממון בין עשה לל"ת: 'ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליהם הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נתיב י"ג חלק ב'). ודווקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד)' (רמ"א; שו"ע או"ח סימן תרנ"ו). כמו"כ כרמז ש"ויצאו ברכוש גדול" הכוונה לרכוש רוחני רב, ולא דווקא לכסף, ולכן כשמוציאים ממון בשל "ויצאו ברכוש גדול" אז גם מבררים שבמהותו הכוונה לתו"מ ולכן מתגלה בזה עשיית עשה ול"ת. אולי גם כרמז שמקבלים את ממון מהמצרים לעצמם, שבזה מודגש יותר שהם כאדם עצמאי, שאינם נחשבים ממונם של מצרים (שהם לעצמם, שמנותקים מהיותם ממון של מצרים, ולכן ממון מצרים עובר אליהם כאדם עצמאי [שהוא עצמו אינו חלק מהממון]), שאינם עבדים של מצרים (ולכן גם מקבלים כסף שלא כעבד שהוא ממונו של האדון ולכן לא נותן לו כסף על עבודתו), שגילוי זה שאינם עבדים אלא בני חורין חשוב לעבודת ה', שרק בן חורין יכול להיות עבד ה' בשלמות; לכן זה מתגלה יחד עם מצוות עשה ול"ת כרמז לכל התורה, שכולה שייכת בהיותנו בני חורין עצמאים, שכך יכולה לחול גילוי העצמיות שלנו, שזהו חיבור לה', דרך קיום תו"מ. (וכך גם מתגלה במצות הענקה לעבד עברי שמשתחרר, כרמז שעכשיו יכול להיות בשלמות עבד ה' באמת). אולי גם עני חשוב כמת (נדרים סד,ב), ולכן עכשיו כשהולכים לקבל את התורה שהיא תורת חיים, שיש בה גילוי של עץ החיים (שאפילו במיתתו נקרא חי [ברכות יח,א]), לא ראוי שיהיו עניים שנחשבים כמתים; לכן הצטוו בעשה ול"ת כנגד התורה. אולי אפשר שנאמר להם בעשה ול"ת כנגד שתי הטענות מדוע לא לקחת את ממון מצרים (שלכן ה' אמר למשה בלשון בקשה - "דבר נא" [שמות יא,ב]), שזה מטעם שנראה כגניבה (ששואלים ולא מחזירים) וכן שחשבו שאולי זה רשות ולכן יכולים לוותר על כך. לכן כנגד שנראה כמעשה רע מודגש חובה בל"ת, כגילוי שזהו המוסר והצדק הנכון, שזהו גילוי נכון של איסור ל"ת – אם לא יקחו, ולא נחשב ל"ת במה שיקחו מהמצרים; וכנגד שחשבו שאולי יכולים לוותר בא מצוות עשה לומר שחובה עליהם לקחת ולא רק רשות. אולי ממון מצרים היה תשלום על עבודתם (סנהדרין צא,א), ולכן בו מתגלה כנגד שני החלקים שנעשה בעבודתם, שמצד אחד היה בזה דבר ה' שאמר לאברהם שישראל יהיו משועבדים, ומצד שני היתה תוספת שעבוד שמצרים הכבידו יותר ממה שה' קבע כעונש (ולכן במקום ארבע מאות שנה שנאמר לאברהם שישתעבדו נעשה ל210 שנים בשל ששועבדו כפול). לכן כנגד השעבוד שה' אמר זהו מצות עשה כעין רמז על שה' אמר שיהיה – כעין כמו שצווה שיהיה, וכנגד מה שמצרים הכבידו זהו הל"ת, שה' לא אמר להם לעשות ואסור היה להם לגמרי לעשות זאת. אולי גם שעבוד מצרים קשור לשלושת הדברים שבגללם נענשו ישראל לרדת למצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). לכן ביציאה שיש תשלום על עבודתם מתגלה כרמז על תיקון ממה שנעשה, לכן כנגד שימוש אנגרייא בת"ח והפרזה על מידות ה' שאברהם עשה, זה התגלה במצוות עשה; וכנגד שלא הכניס אנשים תחת כנפי השכינה, שזה אי עשיה שלו, זה התגלה במצוות ל"ת. אולי גם לקיחת ממון מצרים היתה מכמה טעמים (ראה ב'הגלות והגאולה', '"ואחרי כן יצאו ברכש גדול" – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), ולכן כנגד הטעם ששעבדו אותם ולכן מגיע להם שכר על עבודתם, וכן כנגד הטעם שהשאירו נכסים במצרים שהמצרים יקחו לעצמם ולכן מגיע להם על זה כסף, כנגד זה זהו מצוות עשה, שכעין מרמז שיתנו על עשיה – על מה שעשו ישראל, וכן תשלום על הנכסים שיישארו שזהו כעין תשלום ולכן כעשיה של קניה; ואילו כנגד שלקחו כסף מהישראליות כדי שלא לגלות (בזמן הגזרה של "כל הבן הילוד היארה תשליכהו") שנולד תינוק, ואף את חלקם בכ"ז גילו לשוטרי פרעה והם נהרגו, כנגדו זהו מצוות ל"ת, שזה כנגד גילוי איסור, שלא היו צריכים לגלות לשוטרים גם בלי השוחד שניתן להם (ובטח אסור היה להם לגלות על חלקם שבכך יגרם מותם), וכן הכסף שהגיע להם היה שלא כראוי – באיסור (ז"א יש גילוי איסור מצד העניין הכללי, שזה קשור למעשה אסור של הלשנה לשוטרים שלכן כנגדו מתגלה בל"ת, וכן איסור מצד שלא היו אמורים לקחת את הכסף). אולי אפשר שזה בא בגילוי של עשה ול"ת כנגד שבשאילה ממצרים יש גילוי של שאילה בלא החזרה, ויש גילוי של קבלת מתנה (שיש שפרשו שהשאילה הכוונה קבלה במתנה [ראה ב'הגלות והגאולה' שם]), לכן כנגד הקבלה במתנה זה מתגלה במצוות עשה, כרמז שיש מצווה בנתינה לאחר שאין לו משלו; ומצד שאילה בלא להחזיר שבדר"כ זהו איסור, זה מתגלה בל"ת, לומר שכאן הל"ת מתגלה בהיפך – אם לא ישאלו את ממון מצרים. אולי גם מצות עשה כנגד שה' אמר שיצאו ברכוש גדול ולכן עומד בדיברו, ול"ת כנגד שיקחו כדי שאברהם לא יטען שלא התקיים מה שנאמר לו שיצאו ברכוש גדול (ברכות ה,א-ב), שזהו ל"ת כנגד שהטעם הוא שלא יטען... אולי אפשר שמובא בגמ': 'אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר (בראשית מז, יד) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא", אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין? תלמוד לומר (בראשית מא, נז) "וכל הארץ באו מצרימה". וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן, שנאמר (שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים"' וכו' (פסחים קיט,א), אולי כרמז שבנ"י גרמו לממון מצרים, ומצרים כאילו שכחו את מה שיוסף עשה (רש"י; שמות א,ח) ובכך שיעבדו את ישראל, אז כעונש לקחו ישראל ממצרים את הממון שבא בזכותם (כעין שלא ראוי שיהיה למצרים אלא ינתן לבנ"י, כעין שבזכות יוסף הגיע הכסף ולכן זה שלהם). לכן זה מתגלה בעשה ול"ת, שיוסף הוא שעשה שיגיע הממון הרב ולכן כנגדו מתגלה כרמז בעשה, וכנגד שיוסף הציל את מצרים מהרעב (וכלוי כל ממונם) זהו ל"ת שלא נעשה להם כיליון ברעב. אולי אפשר שזה כנגד הענקה לעבד, שבו יש מצוות עשה ול"ת (החינוך; מצוה תפ"א ותפ"ב), שיש קשר בין שניהם, שנאמר בהענקה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" (דברים טו,טו). '"וזכרת כי עבד היית" - והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים אף אתה הענק ושנה לו' (רש"י). לכן כיון שהצטווינו בהענקה כמו שקיבלנו ביציאת מצרים, ויש גם טעם מצד עצם חשיבות העניין עצמו (ראה בחינוך שם); לכן כמו שיש חשיבות גדולה לתת למשתחרר מענק, שלכן נצטווינו בו בעשה ול"ת, אז כך גם כנגדו נצטווינו לקחת ממצרים בעשה ול"ת (אע"פ שזה שונה, שהרי זה בלקיחה אלינו ולא בנתינה לאחר, בכ"ז מצד מהות העניין הוא אחד). אולי בשל הדימוי ביניהם אז גם מענק מקבל דווקא מי שנמכר בבי"ד לא במוכר עצמו (רמב"ם; הל' עבדים ג,יב), כמו שבמצרים כעין נמכרנו, שלקחו אותנו לעבדים ולא שבאנו למכור את עצמנו; וזה בנמכר בבי"ד, שמכרוהו כיון שלא היה לו כסף לשלם על גניבתו, ולכן זהו קצת מזכיר כעין שבנ"י ירדו למצרים כיון שלא היה מה לאכול בארץ, ואם היו נשארים לא היה נשאר להם כלום בביתם ("פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך" [בראשית מה,יא]). (אמנם מצד סוג הנתינה יש שוני, שבמצרים הוציאו כלי כסף וכלי זהב ובגדים, ואילו הענקה לא נעשית בהם, שהרי אינם מתברכים מעצמם [רמב"ם שם,יד], אולי זה בכוונה כך כדי להדגיש שיש שוני, שבהענקה המצווה היא על האדון להביא לעבד, ואילו במצרים המצווה היתה עלינו, שאנו לקחנו ולא החזרנו, כעין לקיחה שלא ברשות, שזה אסור לעבד עברי שמשתחרר לעשות, ולכן הנתינות שונות; אולי גם ההענקה היא כעין מתנה בשל העבדות שעבד, ולכן מראים שוני כרמז שיש שוני בין סוגי העבדות, שעבד עברי אינו עבד ממש, שלא כבמצרים שהינו עבדים ממש). אולי אפשר שנאמר בגמ' על הההשאלה: '(שמות יב, לו) "וישאלום". א"ר אמי: מלמד שהשאילום בעל כרחם. איכא דאמרי: בעל כרחם דמצרים, וא"ד: בעל כרחם דישראל. מ"ד בעל כרחם דמצרים, דכתיב (תהלים סח, יג) "ונות בית תחלק שלל", מ"ד בעל כרחם דישראל משום משוי' (ברכות ט,ב). שלכן כנגד החלק שלא רצו לקחת בשל קושי הדרך, נאמר ל"ת, שלא ימנעו מלקחת ביציאתם אע"פ שזה יכביד עליהם ביציאתם ובדרך (לכן הל"ת נאמר בהקשר ליציאה ממצרים: "לא תלכו ריקם"); ואילו כנגד החלק שרצו לקחת נאמר מצוות עשה, שיפעלו - שישאלו כמה שיותר (ולכן העשה נאמר בהקשר להשאלה "ושאלה").