בס''ד     פרשת ויחי: האם מותר להשתמש באותו תנור לחלבי ולבשרי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על ברכת יעקב לבניו לפני מותו, הכוללת ברכתו ליהודה אותו בירך בין השאר (מט, יא - יב): ''אֹסְרִ?י לַגֶּ?פֶן? עירה עִיר?וֹ וְלַשֹּׂרֵקָ?ה בְּנִ?י אֲתֹנ?וֹ כִּבֵּ?ס בַּיַּ?יִן? לְבֻשׁ?וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ?ים סוּתֽוֹ. חַכְלִילִ?י עֵינַ?יִם מִיָּ?יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ?יִם מֵחָלָֽב''. מה פירוש המילה חכלילי? רש''י ואבן עזרא (שם) פירשו, שהכוונה לאדמימות, דהיינו שעיניי יהודה יהיו אדומות מחמת היין הרב שישתה.

הרמב''ן (שם) חלק וסבר, שהמילה חכלילי באה מהמילה 'כחול', וכוונת התורה לומר שמרוב שיהודה יהיה עשיר, יצבע את עיניו (ועיניי נשיו) ביין, ולא כשאר הנשים שצובעות עיניהם בצבע כחול. כך גם הסביר את המשך הפסוק 'לבן שיניים מחלב', שבעוד ששאר אנשים ילבינו את שיניהם בכל מיני תמרוקים, הוא יהיה כל כך עשיר שכביכול יוכל להלבינן בחלב. ובלשונו:

''אמרו המפרשים שהוא ענין אדמימות, שיתאדמו עיניו מרוב שתית יין, הנראה בעיני שהוא הפוך, מן כחלת עיניך (יחזקאל כג מ), ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים. והוא כעניין מכחול העיניים הידוע. וכן שמו בערבי "אל כחול". יאמר שהוא כחול העינים מן היין, כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפוך שהוא "האל כחול", כן יכחול אותם הוא ביין, וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים, כן ילבן אותם בחלב, והמשל לרבוי היין והחלב בארצו.''

בעקבות התורה הכותבת על יהודה המלבין שיניו בחלב, נעסוק השבוע בהלכות בשר וחלב, ובשאלה האם מותר לחמם בתנור או במיקרוגל מאכלים בשריים ואז חלביים. כפי שנראה, על אף שישנן נקודות השקה בין נושא זה לבין נושא של מדיח משותף לכלים בשריים וחלביים, הרי שישנן נקודות ייחודיות בנושא זה, כמו האם זיעת המאכל נחשבת דבר משמעותי. יש להעיר, שדיון הפוסקים בו עסקנו בעבר האם כלים בזמן הזה בולעים, אינו רלוונטי לנושא שלנו, שכן תנור ומיקרוגל נראה שבוודאי הם בולעים.

דין זיעה

כפי שראינו בעבר, כאשר מאכל חלבי בושל בכלי, דפנות הכלי בולעות מהמאכל ונהפכות לחלבי. משום כך, במקרה בו בושל בכלי חלבי בן יומו מאכל בשרי, לרוב הכלי והמאכל ייטרפו, שכן יש פחות מפי שישים בטעם הבשרי מהטעם החלבי, והוא לא בטל. במקרה בו הכלי אינו בין יומו, נחלקו השולחן ערוך והרמ''א, האם מותר לכתחילה לבשל בו, הדין בדיעבד, ועוד.

אולם הוסיף הרא''ש (כלל כ, כו), שאין צורך שהמאכלים יתבשלו ממש יחד כדי שיאסרו, וגם כאשר התבשל חלב בקדירה מתחת למאכל בשרי, המאכל הבשרי עלול להיאסר, מחמת הזיעה, דהיינו הבל האדים, היוצא מקערת החלב המתבשלת (ובניגוד למאכל החלבי שאינו נאסר, שכן ההבל עולה כלפי מעלה). ראייה לכך הביא מהמשנה במסכת מכשירין (ב, ב), הכותבת שהבל העולה ממרחץ טמא, טמא כמו המרחץ עצמו, והוא הדין לבישול בשר וחלב, שההבל העולה מהם כמותם. ובלשונו:

''בני שיחיה. ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר, נראה לי שאסור ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדרה כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב. כדתנן בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה (של מים שאובין) זיעתה טמאה וטהורה (כגון של מי מעין) בכי יותן, בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה.''

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד צב, ח) כדעת הרא''ש, שכן דבריו הובאו ללא חולק. כך פסק גם הרמ''א (שם), שהוסיף, שכאשר דנים בכמות החלב שבלע הבשר, דנים כאילו כל החלב שבקערה התאדה ונבלע, ולא רק החלק שהתאדה בפועל, ולכן הבשר יהיה מותר באכילה, רק אם יש בו יותר מפי שישים מכל החלב במחבת[1]. עוד הוסיף הרמ''א, שבמקרה בו מתאדה נוזל, אך לא מגיע לבשר בחום של היד סולדת בו, אין הוא נבלע בו, אלא דינו כמאכל קר שנגע במאכל קר, שדי בשטיפת הבשר. כך יישב את מנהג העולם, לייבש גושי בשר מעל קדירות של חלב, שכן הזיעה המגיעה אליהם אינה בשיעור חום של יד סולדת.

דין ריחא

כאשר עסקנו בדין זיעה, הכוונה למקרה בו ממשות של אדים עברה מתבשיל לתבשיל. דנו הראשונים מה הדין במקרה של 'ריחא', דהיינו שאין ממשות של אדים העוברת מתבשיל לתבשיל, אלא עובר רק ריח של תבשיל. הקושי בשאלה זו הוא שנראה שיש שתי סוגיות בגמרא העוסקת בנושא זה, אך הסוגיות מתעלמות אחת מהשנייה, וכל סוגיה לא מביאה את הראיות שיש בשנייה.

מצד אחד, הגמרא במסכת פסחים (עו ע''ב) מביאה מחלוקת בין רב ללוי בשאלה זו, כאשר לדעת רב שלכאורה הלכה כמותו, אין לבשל בשר נבלה באותו החלל עם בשר כשר, למרות שבשר הנבלה כחוש, משום הריח העובר ממנו. ואילו לדעת לוי, אין בריח איסור, ולכן מותר. מצד שני, הגמרא במסכת עבודה זרה (סו ע''ב) מביאה מחלוקת בין רבא לאביי האם מותר להריח חבית של יין נסך, כאשר לדעת רבא שלכאורה הלכה כמותו מותר, שכן אין בריח ממש, ואילו לדעת אביי יש בכך איסור שכן נהנים מיין נסך:

א. התוספות (ד''ה רבא) סברו, שהלכה הן כדעת רב שריח נחשב כדבר משמעותי, והן כדעת רבא הסובר שאין בריח דבר משמעותי, וההסבר לכך הוא שיש לחלק בין חוזק הריחות. כאשר מדובר בתבשיל מהביל או בחבית שפתוחה לגמרי, הלכה כרב שריח נחשב דבר משמעותי, וגם אביי מסכים לכך. כאשר מדובר בחבית שיש בה נקב קטן שריחה פחות, על כך נחלקו אביי ורבא, והלכה כדעת רבא שריח אינו נחשב משמעותי. כאשר מדובר בלחם קר או בחבית סגורה, לכולי עלמא אינו ריח. ובלשונם:

''וודאי הלכה כרב דהתם, דריחא מילתא היא. והלכה כרבא נמי הכא גבי בת תיהא, דריחא לאו מילתא היא... והשתא הוי טובא גווני דריחא: ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוחה, דאסור לכולי עלמא. וריח בשר פלוגתא דרב ולוי, וקיימא לן כרב. וריח דבת תיהא, וקיימא לן כרבא. למטה מהם פת צוננת וחבית פתוחה, או פת חמה וחבית מגופה. והמותר לכולי עלמא, פת צוננת וחבית מגופה.''

ב. הרי''ף (חולין לח ע''א בדה''ר) סבר להלכה שריח אינו נחשב דבר ממשי וכדעת רבא ולוי, אלא שדין זה הוא רק בדיעבד, ולכתחילה אין לעשות כך. להבנתו, הסיבה שרב פסק שיש לאסור מחמת הריח היא, שרב סובר כדעת רבי יהודה, שמין במינו אינו בטל כלל, ואם כן די בטעם המזערי שהריח נתן בתבשיל כדי לאסור את המאכל. כיוון שאין הלכה כדעת רבי יהודה, אלא כחכמים שמין במינו בטל בשישים, ממילא הלכה כדעת לוי.

הסיבה שבכל זאת דין זה הוא רק בדיעבד, שכן כך משמע מדברי הגמרא הדנה במקרה בו אדם בישל בשר כשר עם בשר נבלה כחוש, ולא כותבת שמותר לבשלו. כך פסק גם האור זרוע (ד, רנו), שהוסיף שהסיבה לכך שהגמרא מתרצת שאלת רב על לוי מדוע אסור לצלות שני פסחים יחד, בטענה שהפסחים מתערבבים זה בזה, ולא עונה בפשטות שגם לדעת לוי לכתחילה אין לבשלם יחד, הוא משום שהגמרא רצתה להביא יישוב המסתדר לכולי עלמא.

ג. הרשב''א (עבודה זרה שם, ד''ה וכתב) בעקבות הרמב''ן צעד בגישה שלישית, וסבר שיש לחלק בין בשר וחלב לבין שאר איסורים. בשאר איסורים, הלכה כדעת לוי, שריח אינו נחשב דבר משמעותי, ומשום כך מותר לבשל בשר טריפה כחוש עם בשר כשר. בבשר וחלב לעומת זאת, בגלל שכל מאכל בפני עצמו אסור ויש חשש גדול יותר לזלזול וטעות, לכן החמירו חכמים ואסרו גם ריח. ראייה לכך הביא מדברי רב כהנא, הפוסק שלחם שבישלו עם בשר בתנור, אין לאוכלו עם מאכל חלבי. ובלשונו:

''וכתב הרמב"ן דודאי נראין דברי רבינו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לזו מסייעא כלל לרב דבבשר בחלב, גזרה בעלמא הוא, שגזרו בו מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מיניה כשאר אסורין לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן, וכן בתרומה לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן וישראל בשל כהן אתי למטעי.''

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קח, א) כדעת הרי''ף, דהיינו שלכתחילה ריח נחשב דבר משמעותי, ומשום כך אין לבשל בשר וחלב (או דבר איסור והיתר) יחד במקרה בו יעבור ריח מאחד לשני. אך בדיעבד אם בושל, המאכל מותר באכילה. הרמ''א (שם) ביאר, שבמקרה בו רוצים לאכול עם חלב פת שספגה ריח בשר, ויש פת נוספת שלא ספגה, יש לאכול את הפת נוספת. כמו כן, כאשר מדובר במקרה בו המאכלים סגורים או שהתנור גדול, יש מקום גדול להקל, שכן לא יוצא ריח במקרה זה או שהוא מתנדף.

תנורים בזמנינו

כאשר דנים בתנורים בזמנינו, והאם מותר לחמם בהם מאכל בשרי ומאכל חלבי אחד אחרי השני, יש לדון האם ההבל היוצא מהם מוגדר כריח או כזיעה. כאשר בישלו מאכל יבש, מדובר בריח, וכמו הבשר הכחוש בגמרא לעיל. ומשום כך, מותר יהיה אפילו לכתחילה לבשל בשר אחרי חלב, שכן גם ריח זה מתפוגג בעת פתיחת התנור. דנו הפוסקים, מה הדין במאכלים בעלי רוטב:

א. הרב הדאיה (ישכיל עבדי יו''ד ז, ד) סבר, שאמנם ההבל היוצא מהמאכלים מוגדר כזיעה, שכן מדובר באדים ממש, אלא שניתן לאפות באותו התנור מאכל בשרי, ולאחר מכן מאכל חלבי, שכן אותה זיעה היוצאת מהמאכל יוצאת מהתנור בפתיחתו, והמעט שנשאר נשרף בחום התנור שנשאר מהאפייה. לשיטתו, כאשר הרמ''א (יו''ד קח, א) דן בקדירה שנדבקה בה זיעת חלב, וכתב שאסור לבשל בה בשרי, כוונתו למקרה בו הקדירה הייתה סגורה, ונדבקה בה הזיעה.

ב. הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד א, מ) והמנחת יצחק (ה, כ) חלקו וסברו, שאין לבשל כלל תבשיל בשרי ולאחריו תבשיל חלבי (וכן להפך), אלא אם כן כמובן הכשירו את התנור ביניהם, או שהמאכלים סגורים בצורה הרמטית. הרב פיינשטיין דחה את הטענה שהזיעה נשרפת, וטען שהיא יכולה להיבלע בדפנות התנור עוד לפני השריפה. גם את הטענה שהאדים יוצאים דרך הפתחים דחה, שכן לא מדובר בפתחים מספיק גדולים המוציאים את האדים בצורה משמעותית. ובלשונו:

''וטעם הג', דאם אינו ממש בזה אחר זה יש לתלות שנתייבשה ונשרפה מחמת חום התנור, ואין בזה רק משום בליעה, אינו מובן, הא עיקר הנידון הוא מצד הבליעה, דמצד הבעין הא יכולין לסלק הבעין על ידי שפשוף והדחה. ובעצם גם הבעין לא ברור שנתייבשה עד שלא תתרכך על ידי הזיעה של קדירה השניה. ולתלות שנשרפה, ודאי אין טעם, דאינם חמים כל כך עד שישרוף, וגם אינו קרוב כל כך להאש שישרוף (ועיין הערה[2]).''

ג. הרב רבינוביץ' (שיח נחום סי' מז) בגישת ביניים סבר, שאין הוראה חד משמעית לכל התנורים, אלא יש לבדוק בכל תנור בו רוצים להשתמש לבשר ואז חלב, האם לאחר הבישול מצטברים אדים בצורה משמעותית על דפנות התנור. דבר זה תלוי בגודל התנור, האם יש בו פתחים דרכם יוצאים או נשאבים האדים, וכן לבדוק המרחק בין המאכל המתבשל לבין דפנות התנור ועוד.

עם זאת ביחס לבישול במיקרוגל, הקל הרב רבינוביץ' (שם, סי' מח) בכל הסוגים, וסבר שניתן להשתמש בו לחימום מאכל בשרי ואז מאכל חלבי, גם אם המאכלים אינם סגורים (ובלבד שהמיקרוגל נשאר נקי). ונימק, שבניגוד לתנור שדפנותיו חמות וזה מאפשר בליעה של זיעה מהמאכלים המתבשלים בו, במיקרוגל בגלל האופן בו הוא מחמם את המאכלים, דפנותיו אינם מתחממות, ולא בולעות. ואף אם בולעות מעט, אין זה בגדר 'זיעה' אלא בגדר 'ריח', וכיוון שהמאכל השני שמחממים אינו נוגע ישירות בדפנות, אין איסור. 

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[3]...