"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט,ה-ז). '"בסודם אל תבא נפשי" – זה מעשה זמרי: כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו "זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?", אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב "בן יעקב". "בקהלם" – כשיקהיל קרח, שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן, "אל תחד כבודי" שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר "בן יעקב". אבל בדברי הימים, כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דברי הימים א ו כב): "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל"' וכו' (רש"י). וכך מובא בב"ר: '"בסודם אל תבא נפשי", בשעה שהן באים ליטול עצה בשטים. "בקהלם אל תחד כבודי", בשעה שהם נקהלין על משה בעדת קרח. בקהלם אל תחד כבודי אבל לדוכן יזכר שמי, כשבניו עומדין על הדוכן, שנא' (דברי הימים א ו) "ואלה העומדים" וגו' "ובניהם הימן" וגו'' (ב"ר צח,ה) [וכן בתנחומא “ויחי” סימן י]. "בסדם אל תבא נפשי" הכוונה למעשה זמרי; אמנם נאמר לשון רבים "בסודם" אולם הכוונה דווקא לשבט שמעון, כמו שבהמשך '"בקהלם אל תחד כבודי" זה לשון רבים (“בקהלם") ובכ"ז הכוונה דווקא לשבט לוי; שמה שנאמר לשון רבים זה כיון שמדבר לשני השבטים יחד, אבל מרמז על דברים שמתגלים בכל שבט בנפרד. (או שרומז לאנשי השבט, שהם רבים שחטאו). אלא שבכ"ז קצת קשה מהו הלשון "בסודם"? הרי החטא בשיטים היה גלוי ברבים ולא נעשה בסודיות? אולי לכן בגמ' נדרש אחרת: 'אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר (בראשית מט, ו) "בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי", בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי זה עדת קרח' (סנהדרין קט,ב). שזה יותר מובן לשון סוד, שהמרגלים הסתירו את דבריהם, שיצאו כדי להוציא דיבת הארץ, וכן בהתחלת דבריהם הסתירו את מטרתם והחלו בשבח הארץ. כך גם בדומה מובא בבמדבר רבה (יח,ה): '"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" אלו המרגלים, "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" זה קרח' (וכן בתנחומא “קרח” סימן ד). אלא שגם זה קשה, שהרי חטא המרגלים היה בכל השבטים ולא רק בשמעון (ובטח שלא קשור ללוי שלא היה לו שליח במרגלים)? אולי לשיטת הב"ר ורש"י מה שנאמר על מעשה שיטים "בסודם", אולי זה לא מתאר בדיוק את המציאות של הנעשה בשיטים, אלא רומז בהסתר גדול יותר בשל שמדובר בענינים שהצניעות יפה להם, לכן רומז למעשה ביאה בצורה כללית שהוא אמור להיות בצניעות, בסוד; שבדבר זה – בעניין של ביאה חטאו שבט שמעון בחטא השיטים (שחטאו בביאה, וזמרי טען אז נגד משה כהוכחה להתיר את הביאה; וכן טענתו נגד משה היתה שהוא לקח את צפורה, שכך גם הוא עושה איתה מעשה זה). או אולי רומז שבמעשה השיטים שבט שמעון חטא במיוחד, שזמרי גם חטא וטען נגד משה, אבל מעשי הביאה עצמם היו באהל ולא בחוץ (אפילו מעשה זמרי היה באהל, כמו שמובא כשפנחס הלך לשם: “ויבא אחר איש ישראל אל הקבה" [במדבר כה,ח]. 'אל הקבה – אל האהל' [רש"י]) ולכן נאמר “סדם” כעין שמעשה הביאה עצמו לא היה ברבים אלא באהל כעין פרטי בסוד. אולי בפשט בסודם הכוונה למעשה שכם, שהסתירו את מזימתם להרוג את כולם, אלא שנרמז על גבי זה שגם כשהם יחטאו בחטא זנות (כמו שחטא שכם) הוא לא רוצה קשר לזה; לכן זה כעין בדרש "בסדם" כאילו נכתב 'בסורם' (שהאות ד' והאות ר' דומות), כשהם עצמם יסורו מדרך ה' במעשה דומה – בזנות, שזהו בשיטים... בגמ' נאמר על המרגלים, שלכאורה זה תמוה שהרי כולם חטאו? אומר המהרש"א: 'ואמר בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים כו׳. י״ל מה ענין מרגלים לשבט לוי, שהרי לא היה עם המרגלים משבט לוי? ואם על שבט שמעון אמר, קשה למה נקטו יותר משאר י׳ שבטים? ... ואולי קבלה היה בידם שהמרגל משבט שמעון הוא היה בעל המעשה ביניהם'. הת"ת מביא (בפס' שלנו): ' … ולכן נראה עיקר גירסת מ״ר ותנחומא במק״א דבסודם קאי על מעשה זמרי שהי׳ משבט שמעון, וכפירש״י בפסוק זה, וכן מצאתי בנוסחא ש״ס כת״י'. אלא שבכ"ז כיון שכמו בגמ' מובא גם בבמדבר רבה ובתנחומא שם, סימן שיש בזה אמת בגרסה זו; ובפרט שבכל כתה"י של הגמ' מופיע 'מרגלים' (ורק בכת"י מינכן מובא כהערה 'ס"א זה זמרי'). אולי אפשר שאמנם כל ישראל חטאו במרגלים, אלא שכיון שאת שבט שמעון ולוי הוא קילל על חטאיהם, אז דווקא בהם הוא הזכיר את החטא הזה, ששמעון היה שותף בחטא זה (כמו אחרים), ולכן אגב קללתם על חטאיהם גם הזכיר שלא רוצה ששמו יוזכר בחטא זה (ואולי אף שבט לוי מואשם בקשר לחטא המרגלים, על שלא יצאו נגד דברי המרגלים). אולי אפשר ששמעון היה נחשב קצת יותר מראשי המרגלים, שכיון ששבט שמעון לא קיבל נחלה מכח עצמו, אלא נחלתו היא דרך שבט יהודה, וזה רמוז בדברי יעקב בפס' הבא: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"; לכן כיון שידע שנחלתו אינה ממש אישית שלו מלכתחילה אז היה לו יותר ניתוק מהקשר לנחלת א"י, ולכן הוא הראשון שמשך לחטא המרגלים, והיה החמור מביניהם. או אולי אפשר ששתי הדעות משלימות זו את זו - המרגלים התנגדו לכניסה לארץ בשל שראו את גשמיותה הגדולה, ופחדו שיפלו בה ממדרגתם העליונה במדבר (שהיו תחת ענני הכבוד), לכן מי שהיה במיוחד תקיף בזה היה משבט שמעון, כיון שהם היו יותר בעלי יצרים, כמו שרואים במעשה השיטים שאצלם היה זמרי גדול החוטאים. לכן שני החטאים קשורים בעמקם, שחטאו בשל גילוי יצריות קשה; לכן במרגלים הנציג של שמעון היה בולט בחטא המרגלים (וכן שבטו). לכן אע"פ שכל בנ"י חטאו במרגלים, בכ"ז שמעון היה חמור יותר במשיכתו לחטא המרגלים.