"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת.. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט)

האדם הוא טייל בטבעו. הרצון לטייל ולצאת למסעות, הינו מצד אחד, חלק מסקרנותו של האדם ללמוד ולהתבונן במציאות, ומצד שני הוא גם חלק משאיפתו לכבוש ולשלוט בעולם. פעילות זו מלווה את האדם בששת ימי המעשה, אולם בשבת נדרש האדם לעצור, ועצירה זו איננה מגבלה טכנית אלא תביעה מן האדם לשנות את המגמה. השאיפה לכבוש ולהכיר איננה חלק ונחלה בחוויית השבת. בשבת נתבע האדם לשתוק, להקשיב ולקבל.

השבת היא 'מעין עולם הבא', במובן זה שהשביתה ממלאכה והישיבה במקום, מבקשת להתעלם מעולם המעשה ולהתנהג כאילו הוא איננו קיים.

חז"ל לימדו אותנו שבשבת פסיעה גסה פוגעת בראיה. פסיעה גסה היא ניסיון להגיע קדימה בלי לחשוב על הרגע. במשך השבוע אדם רץ קדימה בכל כוחו, מתוך הנחה כי אם הוא ירדוף מהר יותר, הוא יספיק וישיג יותר. כשאדם רץ מהר, וחושב רק על היעד, הוא רואה פחות, הוא לא מסוגל לשים לב למה שסביבו. הסיבה שבגללה בשבת אסור לפסוע פסיעה גסה, היא שהגענו למקום הנכון, שאין יותר לאן לרוץ.

הרב דב זינגר, מהאתר: "ישיבת מקור חיים" - www.makor-c.org