"ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון" (דברים לג,יא). '"מחץ מתנים קמיו" - מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר "ומתניהם תמיד המעד", ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. ד"א: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים - י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". "ומשנאיו מן יקומון" - מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה' (רש"י). הפס' מתפרש בפשטותו על המערערים על הכהונה, ובעומקו זהו תפילה להצלחת מלחמת החשמונאים. והתפלל דרך דבר זה כיון שזה כעין אותו העניין, שהיוונים ערערו על כהונתם של ישראל, על היותנו עובדי ה', שרצו לבטל מאתנו תו"מ כדי שנהיה כמותם ולא יתגלה בנו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). היוונים ניסו לבטל את התורה מישראל, והחלו בגזרות על שלושה דברים, שתכננו: 'עַתָּה בֽוֺאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם וּנְבַטֵּל מֵהֶם אֶת־הַבְּרִית אֲשֶׁר כֹּרַת לָהֶם שַׁבָּת רֹאשׁ־חֽוֺדֶשׁ וּמִילָה' (מגילת אנטיוכוס, י). [נראה רמז שרצו לבטל כל התורה, ולהתחיל בזה כעין הברית היסודית, ולאחריו כלל המצוות; ולכן בר"ת זה 'חמש' - ח'ודש, מ'ילה, ש'בת, כבאו לבטל כל התורה שבחמשת חומשי תורה]. אולי זה רמוז בפרשיה של ההגעה לסיני לקבלת התורה (שהיוונים ניסו לבטלה - לבטל את קבלת תו"מ שקיבלנו עלינו) ששם נאמר שאנו ממלכת כהנים (שזה קשור לפס' בתפילת משה, שרצו לבטל את כהונתנו - שערערו על המיוחד שבנו), ותחילת הפרשה היא: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" וגו' (שמות יט,א-ג). שבפס' הראשון נאמר שזה החודש השלישי, כרומז לקביעת חודשים (וזהו בחודש השלישי, כרמז לשלושה דברים שגזרו היוונים בבואם נגד ישראל וקיום תורה). בפס' השני נאמר לשון חניה, שזה רומז לשבת: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח). 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" - נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום; הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו) [ונאמר בפס' שבאו וחנו, כעין יעקב שבא מהדרך וחנה בשכם, ונאמר "ישראל" כרמז ליעקב]. בפס' השלישי נאמר שמשה עלה אל ה', שזה מדגיש את מעלתו, ונאמר לומר לישראל בקשר לקבלת התורה, כרמז שיש בנו נשמה מיוחדת (כעין משה) שלכן מתאימה לנו (לכל ישראל) התורה, וכגילוי חיצוני לנשמתנו הגדולה שמקשרת אותנו לקב"ה ומצוותיו אנו מלים, שזהו האות ברית ביננו לה'. נראה שכנגד שלושת הדברים תיקנו בחנוכה שלוש רמות של מצוות הדלקת נרות: 'ת"ר: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין: ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך' (שבת כא,ב). בשבת כל המשפחה בבית ומתענגים בעונג שבת, ומדליקים נרות להאיר את הבית וכנגדו זה נר איש וביתו. ברית מילה נעשה בכל אחד מישראל, וכנגדו זה נר לכל אחד ואחד (אמנם מילה זה רק בגברים, אבל זה כיון שלא שייך למול בנשים, ובחנוכה נשים חייבות כיון שאף הן היו באותו הנס כך ששייך בהן ולכן מחוייבות: 'אשה ודאי מדליקה, דא"ר יהושע בן לוי; נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס' [שבת כג,א]). בר"ח הלבנה מתחיל להראות והולכת וגדלה, שכנגדו זהו מוסיף והולך בנרות, שמוסיף והולך באור. (או שברית המילה נעשה בגברים, ובברית מילה כל המשפחה עושה סעודה, ולכן כנגדו זהו נר איש וביתו; ודין שבת שייך בכולם, שכולם חייבים, ולכן כנגדו זה נר לכל אחד ואחד). אולי זה גם נרמז בדין גובה הנחת החנוכיה: 'אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי' (שם כא,ב-כאב,א). שדין גובה הנחת החנוכיה דומה לשני דינים אחרים, כעין שדימו אליהם, שכך כמרמז יחד לשלושת הדברים שגזרו היוונים: שחנוכיה מדליקים בבית, ולכן כרמז לנר איש וביתו, סוכה זה בחג סוכות שזמנו נקבע ע"פ קידוש החודש, ומבוי שבת זה שבת. ב"ש וב"ה חלקו על דין המהדרין מן המהדרין, האם זה מוסיף והולך או פוחת והולך (להבנת עומק מחלוקתם ראה ב'לזמן הזה', כסלו, 'מוסיף והולך', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי ב"ה הם גילוי של מידת הרחמים, וב"ש גילוי של מידת הדין (לכן מובן שב"ש כגילוי מידת הדין מדגישים סור מרע, ואילו ב"ה כגילוי רחמים מדגישים את העשה טוב). לכן מגלים בשלושת הדברים כל אחד כעין רמז למידתו; שבשבת יש מצוות עשה כגילוי טוב - רחמים, ויש גם מצוות ל"ת כגילוי דין. במילה מצד אחד זהו מצוות עשה - עשיה חיובית, ושמחים בעשיית הברית (שעושים סעודה), כך שזהו כגילוי רחמים, ומצד שני מי שלא מל חייב עונש כבד - כרת ("וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר" [בראשית יז,יד]), (וכן במילה מפחיתים מתאוות יצר הזימה, כך שזה ביטול דין), ועצם המילה כואב לתינוק וזהו כעין מידת דין שמביאה עונש וצער לאדם, כך שיש בו גילוי מידת דין. ובר"ח יש גילוי מעט של שמחה (ולעתיד יהפך להיות כעין חג) ובעקבותיו נקבעים החגים שיש בהם שמחה - כך שזהו כגילוי רחמים; והר"ח נקבע ע"פ הלבנה שמתחילה להאיר שזהו שעכשיו מוסיף והולך, שמתחזק האור, כרמז להוספה ועליה בקודש ('מעלין בקדש ואין מורידין') שבזה מתווסף רחמים בעולם; וכן ע"פ הר"ח נקבעים החגים שבהם שמחים יותר משמחת ר"ח (על שמחת ר"ח ראה ב'מועדי ישראל', 'מעמדו של ר"ח...', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) וזהו כמוסיף והולך בגילוי השמחה - שזה גילוי ממידת הרחמים והטוב. אולם יש בחגים גם גילוי של כילוי הרעה, שזהו בסוכות שהפרים פוחתים: '"שלשה עשר פרים" – אתה מוצא ששבעים פרים היו מקריבים ביום חג הסוכות, ביום ראשון י״ג, ובשני י״ב, ובשלישי י״א, וברביעי י׳, ובחמישי ט׳, ובששי ח׳, ובשביעי ז׳, נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים' (מדרש אגדה [בובר] במדבר כט,יג). וכיון שבחנוכיה (במהדרין מן המהדרין) עושים שינוי במספר הנרות אז מדמים זאת למה שמשתנה בחגים, שזה (שינוי) נעשה רק בפרי חג סוכות (ובפרט שהם מרמזים לכילוי האומות שמיצרים לנו וה' מכלה אותם, שכך בחנוכה היוונים הצרו לנו וה' כילה אותם במחינתנו ['במלכות של יון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא' (פסיקתא רבתי,ב)]), ולכן מדמים את הדלקת הנרות לפרי החג - וזה גילוי של דין, שחל מידת הדין על האומות ומכלם. שכך כל בית למד כגילוי בחנוכה כנגד הגזרות, כרמז לשיטתו הדבקה במידת הרחמים או הדין. שזהו שמובא בגמ' על המהדרין מן המהדרין: 'אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא: ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת כא,ב). (שפרי החג או מעלין בקודש מרמז כשיטתם בגילוי דין או רחמים כמו שאמרנו) גם הטעם של כנגד הימים מרמז לבסיס שיטתם, שלעתיד העולם יתוקן ולכן יעמוד במידת הדין (ואז יפסקו להלכה כב"ש), ולכן ב"ש מרמזים בגילוי של לעתיד - כמה ימים עוד יהיו בחנוכה; ואילו ב"ה מרמזים על תהליך תיקון העולם שכרגע זה בהוספת קדושה ועומד בזכות מידת הרחמים וכך מתקדם, ולכן זה כנגד הימים שעברו, שהתקדמנו בתיקון העולם. שבחנוכה היוונים רצו לבטל מאתנו את התורה שבה מקדשים את העולם עד תיקונו, ולכן חלקו האם לרמז על תהליך התיקון כיום או על לעתיד לבא שזהו היעוד הגדול להגיע לתיקון השלם. אולי כנגד שלושת הדברים שגזרו התגלה בחנוכה שלושה עניינים של קדושה שעל שמם נקרא חנוכה: חנו בכ"ה מהמלחמה, חנוכת המזבח וחינוך לעתיד לבא (ראה 'לזמן הזה', כסלו, 'שלמות חנוכה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). שכנגד מילה זהו הניצחון במלחמה, שברית המילה מבדיל ביננו לגויים (שלכן ישראל נקראו מולים [משנה נדרים ג,יא]). כנגד שבת זהו חינוך לעתיד לבא, ששבת היא מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]). כנגד ר"ח זהו חנוכת המזבח, שחידשו את המזבח והמקדש וטיהרוהו, שזהו כהתחדשות הלבנה בר"ח (וכן יש עניין במיוחד בקרבנות ר"ח: 'דאמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח' [שבועות ט,א], כך שזה מחדד שיש קשר בין המזבח ור"ח שמתחדש).