שיעור לחנוכה

מוסיף והולך – לעסוק בטוב ולא לשקוע בתיקון הרע

נחלקו בית הלל ובית שמאי לגבי סדר ההדלקה של המהדרין מן המהדרין. לדעת בית שמאי מתחיל בשמונה ופוחת והולך. לדעת בית הלל מתחיל עם אחד ומוסיף והולך. ז"ל הגמרא (שבת כא:):

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו - כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו - דמעלין בקדש ואין מורידין".

הרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש עמ' 27-28) ביאר את יסוד המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי באופן של מוסר ועבודת ה'. וז"ל:

"וכדי לסיים בענין של מוסר ועבודה בקצור עכ"פ הנה טעם השני בפלוגתת ב"ש וב"ה הוא כנגד פרי החג ומעלין בקדש.

דהנה שיטות שמאי והלל בעבודת האדם לקונו נתבארו בשבת (לא, א) שמאי לחומרא והלל לקולא.

ולכן מי שיצה"ר טימא את מקדשו ובא ליטהר ולהכנס תחת כנפות השכינה, הנה לב"ש תחילת ועיקר העבודה הוא בסור מרע, ובערת הרע מקרבך. וכשמתחיל בעבודה הרע בתוקפו, ונזקק ליגיעה גדולה ואור רב ודורשין ממנו יגיעה כזו, אבל מיום ליום הרע פוחת והולך ובמילא א"צ לאור גדול כביום א', ודוגמא לזה: פרי החג שמקריבים אותם כנגד או"ה שלא יצדה (ל' צדיא ורקניא) העולם מהם (ילקוט שמעוני ס"פ פנחס) אלא יהפכו לטוב ומיום ליום פוחת והולך הרע שבהם ולכן א"צ כבר למספר קרבנות גדול כ"כ

- ועפי"ז מובן שאין סתירה בין טעם דפרי החג פוחתין והולכין כנגד או"ה (ע' פירש"י ס"פ פנחס וחדא"ג בשבת) ומרז"ל בסוכה (נה, ב) שהם לכפר עליהם -

אבל ב"ה אומרים שתחילת הכל צריך להכנס תחת כנפי השכינה אף שעדיין הרע בתוקפו אצלו, ויתחיל בעבודתו בענינים של ועשה טוב, עבודה בקדש ממש ומצוה גוררת מצוה, ומעלין בקדש, שמעט מעט יוסיף אומץ להיות מוסיף והולך, עד שיודה ויהלל לשמו הגדול, שימחה זרעו של עמלק ויהי' השם גדול ושלם (ע' תוד"ה ועונין ברכות ג, א)." עכ"ל האגרות קודש.

לכאורה דרך זו של בית הלל צריכה ביאור שהרי פשט הפסוק הוא "סור מרע" ורק אחר כך "עשה טוב". ולכאורה מובנים יותר דברי בית שמאי שקודם יש לתקן את הרע, שאחרת יש בזה בחינה של "טובל ושרץ בידו" (ראה תענית טז.).

נראה שיש להבין את שיטת בית הלל (שיש להתקדם לעשה טוב ופחות להתעסק עם הסור מרע) בכמה דרכים:

כתב רבי זאב וולף מזיטומיר בספרו אור המאיר (דרוש לשבת תשובה) בשם רבו המגיד  ממזריטש, וז"ל: "ושמעתי מהמגיד זללה"ה היה אומר, 'סור מרע ועשה טוב', חובת גברא לדחות מעליו מחשבותיו הבאים לנגד פניו בשעת תורה ועבודה, לומר מי אתה שפל בריה ,וכזה וכזה עשית, ואיך ימלא לבך לעמוד ולגשת אל עבודת הקודש פנימה, וידע נאמנה שכל זה מעצת היצר הרע, הצופה אליו ומבקש להמיתו, לבטלו מעבודתו, ולזה בעצה יגיד הכתוב, סור מרע, מאותן המחשבות המזכירין לך רוע מעשיך, ועשה טוב, ואל תתן רפיון בעבודתך, וקום בקיומך כאלו לא עשית רע מעולם", עכל"ק.

הרי שביאר הרבי ממזריטש שיש לעסוק כדי לא להגיע ליאוש ורפיון.

כיוון נוסף מצינו בדברי רבי יצחק מאיר מגור בחידושי הרי"מ על התורה ומועדים (דרשה ליום כיפור, עמ' רסא) וז"ל:
"ומה עוד אם אדם קלקל ח״ו לדבר חמור ועוסק בסור מרע לראשונה כמו שכתוב, הריהו חושב על הקלקול, ומקום שהמחשבה נמצאת, שם האדם, עם כל נפשו, אז הוא בתוך הרע, והוא בטח לא ישוב בתשובה, כי מותו יתגשם ויגרום לטמטום הלב ועלול ליפול לתוך עצבות חלילה, ואפילו לא עבר דבר חמור ומוחו לא יתגשם ולבו לא יטמטם, אבל כשיחשוב על סור מרע ועל הבוץ, הופך בבוץ והוא ישאר בוץ, חטא לא חטא, מה יש להקב״ה מזה, ובזמן שהוא
חושב על זה, הריהו יכול להיות נוקב מרגליות, ושיהיה משהו מזה למלכות שמים. לכן סור מרע, הפנה עצמך מרע, אל תהרהר ברע, עשה טוב, עשית חבילות עבירות - עשה מצות כנגדן....". עכ"ל.

הרי מבואר בדבריו שחוץ מהטעם שאם אדם יעסוק בתיקון הרע יותר מדי זה יביא אותו לעצבות ויאוש, יש נזק אחר שעלול לקרות. מחשבתו תישאר בבוץ של החטא והוא לא יצא מזה. ועוד שהוא לא יפעל כלום, ולא יקדם שום דבר.

ורעיון זה שיש להתקדם בעשייה חיובית ולא לשקוע בבוץ של החטא כתוב בדברי מרן הראי"ה קוק (אורות התשובה יג ו):

"כְּשֶׁהָאָדָם רוֹצֶה, שֶׁכָּל חוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים יִתְקַדְּשׁוּ בְּבַת אַחַת לְפִי אוֹתָהּ הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁבְּהַכָּרָתוֹ כְּשֶׁהִיא מִתְעַלָּה, וְכֵן, שֶׁכָּל הַפְּגָמִים הַמַּעֲשִׂיִּים יִתְיַשְּׁרוּ מִיָּד וְיִשְׁתַּלְּמוּ בְּתִקּוּן מֻחְלָט - לֹא יִמְצָא לְנַפְשׁוֹ שׁוּב מַעֲמָד וְלֹא יוּכַל לְחַזֵּק אֶת רְצוֹנוֹ לִצְעֹד עַל דֶּרֶךְ הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּית. אֶלָּא הָעִקָּר שֶׁהַכֹּל בּוֹ הִיא עֲלִיַּת הַהַכָּרָה, הַגְבָּרַת אוֹר הַתּוֹרָה, וְהַתְּשׁוּבָה הַמַּעֲשִׂית תִּהְיֶה סְמוּכָה לָהּ, בַּתְּחִלָּה בִּדְבָרִים שֶׁלְּהַבָּא, וְאַחַר כָּךְ בִּדְבָרִים שֶׁבֶּעָבָר הַנּוֹחַ לְהִתָּקֵן, וְאַחַר כָּךְ יִתְרַחֵב הַחוּג גַּם בִּדְבָרִים שֶׁתִּקּוּנָם כָּבֵד, וְכֹה יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְעָלֹה עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְתַקֵּן אֶת הַכֹּל. אֲבָל אַל יָזוּז מִשּׁוּם דָּבָר מִצְּעִידָתוֹ הָרוּחָנִית עַל פִּי אוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה הַפְּנִימִית שֶׁנִּשְׁמָתוֹ בְּקִרְבּוֹ תּוֹבַעַת אוֹתוֹ".

ועוד כתב (שם, סע' ט, ט1, ט2):

"ט. אַל יִבָּהֵל אָדָם מִפְּנֵי הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה. וַאֲפִלּוּ אִם הַתְּשׁוּבָה קָשָׁה לוֹ, מִפְּנֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּמִתּוֹךְ אֵיזוֹ רִפְיוֹנוֹת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָנִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרָיו - אַל יַנִּיחַ בִּלְבָבוֹ שׁוּם חֲלִישׁוּת דַּעַת הַגּוֹרֶמֶת לְהַקְטִין יִקְרַת עֶרְכָּהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. וְאֵין סָפֵק, שֶׁמִּתּוֹךְ הַהַשְׁלָמָה בְּכָל מַה שֶּׁאֵין לוֹ מְנִיעוֹת, יְזַכֵּהוּ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ לְתַקֵּן בְּכִי טוֹב גַּם אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְנַצְּחָן.

ט1. אֵין לְעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה מִכָּל מְנִיעָה רוּחָנִית וְקַל וָחֹמֶר גַּשְׁמִית, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ שָׁב מִכַּמָּה עִנְיָנִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם הִתְנַצְּלוּת, מִכָּל–מָקוֹם יָשׁוּב בְּשִׂמְחָה מִכָּל מַה שֶּׁלִּבּוֹ נוֹדְבוֹ לָשׁוּב מֵהֶם.

ט2. יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לְעוֹלָם לִהְיוֹת מֻנָּח עַל הַתִּקּוּן שֶׁל לְהַבָּא. וּבַתְּחִלָּה לֹא יָשִׂים כָּל כָּךְ לְעִקָּר מְעַכֵּב עַל דְּבַר הֶעָבָר, כִּי אִם יָבֹא מִיָּד לַעֲסֹק בְּתִקּוּן הֶעָבָר יִמְצָא מְנִיעוֹת רַבּוֹת וְיִהְיוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְקִרְבַת ד' קָשִׁים לְפָנָיו. אֲבָל בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק בֶּאֱמֶת לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, הַדָּבָר מֻבְטָח שֶׁאָז יַעַזְרוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם* גַּם כֵּן עַל תַּקָּנַת הֶעָבָר".

נראה שהדרכה זאת נכונה במיוחד בדור הזה, לפי אופי הדור שמתאים לו יותר העיסוק החיובי. וכעין דברי מרן הראי"ה קוק על הדורות שלנו במאמר הדור:

"הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה".

חנוכה שמח!