רחובות תל-אביב היו שוממים באותו לילה חורפי קר, אולם דלת חדרו של הצדיק רבי אהרון מבעלז נעה על צירה שוב ושוב. יהודים שבורי-לב, שחוחים ממעמסת הצרות, נכנסו ויצאו בפנים מאירות, בתחושת רווחה ושחרור.

השעה כבר הייתה שתיים אחרי חצות. הגבאי הכניס את כל הממתינים יחד אל הרבי, והם ניגשו אליו זה אחר זה ושטחו את בקשותיהם.

כעת הגיע תורו של יהודי בא בימים, תושב בני-ברק, שעלה ארצה מהונגריה עם רעייתו. חשוכי ילדים היו השניים, אך עתה נוספה על תוגתם צרה גדולה. זה זמן לא חשה האישה בטוב, והבדיקות שנעשו לה גילו כי היא סובלת מהמחלה הנוראה.

הרופאים לא הותירו מקום לתקוות. "המחלה כבר התפשטה בכל גופה", אמרו בפנים קודרות. עם זה לא אמרו נואש ועשו כל שביכולתם כדי לנסות לבלום את המחלה. בסופו של דבר הרימו ידיים, והודיעו כי בכוונתם לשלוח אותה לביתה.

"מה הרופאים אומרים?", שאל הרבי לאחר שהגבאי סיים להקריא את ה'קוויטל' – פתקת הבקשה.

הבעל פירט את מצבה הקשה וסיפר כי הרופאים אינם אופטימיים. הרבי נאנח עמוקות. "השם יתברך ירחם!", אמר.

"אנא", התחנן האיש, "שהרבי לא יפטור אותי בתשובה כזאת אלא יבטיחני רפואה שלמה!".

האיש נזקק לתעוזה לא-מבוטלת כדי להשמיע דרישה כזו באוזני הרבי, אך מצבה הקשה של אשתו גרם לו לומר את אשר אמר.

"מה תרצו ממני? איך אוכל להבטיח, והלוא אינני מלאך!", השיב הרבי בנימת תוכָחה. ואז פנה אל האיש ושאל: "מדוע עליי להבטיח לכם רפואה?".

היהודי הבין שנפתח כאן פתח של תקווה. "האם הרבי שמע על העיר סולנוק שבהונגריה?". הרבי השיב בחיוב. "ודאי יודע הרבי שדודתו, הרבנית מרת פריידה, אשת רבי שמחה-יששכר-בער הלברשטם מצישינוב, טמונה בסולנוק...".

גם הפעם השיב הרבי בחיוב, ושאל: "מה לכם ולדודתי?".

פתח האיש וסיפר:

"בעבר התגוררתי בעיר סולנוק. לפרנסתי עסקתי במכירת עצים לצורכי בנייה. המחסן שלי היה ממוקם בקרבת תחנת הרכבת, ולכן עברתי פעמים רבות באזור. יום אחד עצרה בתחנה הרכבת הבאה מבודפשט לכיוון וינה. ירדו ממנה שני יהודים, ולפי מראם ניכר עליהם שהם חסידים.

"ניגשתי אליהם לדרוש בשלומם, ומפיהם שמעתי שבקרון הרכבת נמצאת הרבנית פריידה מצישינוב. הם סיפרו שהרבנית חלתה מאוד, ונמצאת כעת בדרכה לטיפולים בווינה. אלא שבדרך הוחמר מצבה, והיא אינה מסוגלת להמשיך במסע.

"שני החסידים ירדו מן הרכבת כדי לחפש בית יהודי שבו תוכל הרבנית לשהות עד שמצבה ישתפר והיא תוכל להמשיך במסע. מיד הזמנתי אותם אל ביתי. הרבנית באה אלינו, מלוּוה בשתי נשים שסייעו לה. מצבה הוסיף להיות חמור, והיא שהתה בביתי שישה-עשר שבועות.

"בכל הזמן הזה אשתי לא משה ממיטתה. היא סעדה אותה במסירות אין קץ, ועשתה כל שביכולתה כדי להקל מעליה את מכאוביה. אפילו בת אינה מסוגלת להתמסר לאימהּ כפי שאשתי התמסרה לרבנית.

"למרבה הצער, הרבנית לא שבה לאיתנה. היא נחלשה והלכה מיום ליום, עד שלמגינת ליבנו השיבה את נשמתה לבוראה.

"האם בעבור כל זה אין אשתי ראויה שהרבי יברכנה שתתרפא ממחלתה?".

האיש סיים את סיפורו והביט בצדיק. הוא הבחין באותות התרגשות על פני הרבי. "אנא, המתן בחדר השני עד שאקרא לך", אמר ליהודי.

חדר ההמתנה היה ריק וחשוך בשעה המאוחרת של הלילה. האיש לא ידע כמה זמן ישב והמתין, שכן הרגעים נדמו בעיניו כנצח. האם זכות העזרה לרבנית החולה תזַכה את אשתו בהבטחה לרפואה מהצדיק?

לפתע נפתחה הדלת. המשמש, ר' שלום פוגל, זימן את האיש להיכנס פנימה אל הקודש.

בפיק ברכיים נכנס היהודי שנית, ונתבקש להגיש לרבי את ה'קוויטל', כאילו לא עשה זאת קודם לכן. הרבי נטל את הפתק ועיין בו ממושכות, כמו הייתה זו הפעם הראשונה שקרא את תוכנו.

"ומה הרופאים אומרים?", שב הרבי על שאלתו הקודמת.

הפעם החכים היהודי, ובפיו הייתה תשובה אחרת לחלוטין. "הרופאים אומרים שעליה לחזור לביתה!", אמר בתחושת ביטחון.

"הצדק עמם!", השיב הרבי בטון החלטי, "החזירוה לביתה, ושוב לא תזדקק לרופא!".

ואכן, כך היה. האישה שבה לביתה ובאורח פלא המחלה חלפה לה והיא שבה לאיתנה. האישה אף האריכה ימים וחייתה עוד שש-עשרה שנים, בבריאות איתנה, ואף הגיעה לשנות התשעים בלי שתזדקק לרופא, כדברי הרבי. אגב, בעלה נפטר שנתיים לפניה.

פעם אחת ביקר אותה הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, מספר הסיפור, והבחין כי חשה שלא בטוב. "האם תרצי שאזמין רופא?", הציע לה.

"חלילה וחס!", מחתה הקשישה, "הלוא הרבי מבעלז אמר לבעלי שלא אזדקק עוד לרופא!".