אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל 

והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים 

מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל 

הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח 

את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה 

המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך 

הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס 

פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון 

שנזדמנה לו.

שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך 

חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר 

מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם 

המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת

הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש 

מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים 

כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו 

בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי 

מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד.

החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע 

החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" 

זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא 

צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן 

המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת 

את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני 

והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא 

העני לפני המלך, בודאי יצוה המלך להרגו מיד על כי 

הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה 

המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות 

בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את 

התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל 

אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש 

להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו 

אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, 

ואל העני פנה ואמר: "אכן צדקת בדבריך: כל מה 

שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא 

עושה"